חבל נחלתו ב צא
<poem> סימן צא
שכר פועל שנאנס
שאלה למטפלת השומרת בביתה על מספר ילדים ארעה אבילות (ל"ע), וע"כ הוריהם הוצרכו למוסרם למטפלת אחרת או לטפל בהם בעצמם. השכר שהיא מקבלת הוא חודשי (ולא לפי שעות עבודה). האם צריכים לשלם לה שכר בעבור ימי אבלותה (שלא עבדה בהם) או לא? א. כללי יסוד בשכירות פועלים שני כללים יסודיים בהלכות שכירות: .) יש להתנות לפני תחילת ההעסקה את כל ההתחיבויות ההדדיות שבין המעביד לעובד, ותנאים ממוניים חלים אפילו אם ההתניה על דין ממוני הכתוב בתורה. ("מתנה על מה שכתוב בתורה"). וע"כ אם הותנה במפורש בכתב או בע"פ על תשלום או אי תשלום במקרה אונס כגון זה — צריך לנהוג עפ"י התנאי. .) הכל כמנהג המדינה [שו"ע חו"מ סי' של"א ס"א], וע"כ במקום שהסכם השכירות סתום ואינו מפרש מה לעשות במקרה המסויים, יש לברר מהו המנהג הכללי הנוהג, ולעשות על-פיו. ב. מנהג המדינה בימינו מנהג המדינה בימינו (על פי ידיעתי), במוסדות ובמפעלים, בין אם המעסיק הוא צבורי כגון בתי-ספר, בתי-משפט וכד', ובין אם המעביד אדם פרטי, הנוהג הוא ששבעת ימי האבלות אינם מנוכים ממשכורתו של העובד, והם כחופשה מיוחדת או מחלה ומשולמים על ידי המעביד. (לא ידוע לי אם יש החזרים למעביד מביטוח לאומי כימי מילואים). הבירור יעסוק בדין תורה כפי העולה מהש"ס והפוסקים. ותועלתו: ראשית, לידיעת היושר התורני, ושנית, לגבי העבר — למקום שהתנו לעשות כדין תורה, ולגבי העתיד — למי שיקבע בתנאיו לעשות כדין תורה. ג. פועל אנוס נוטל שכר לפי מה שעשה בברייתא במסכת ב"מ [ע"ז ע"א] נאמר: "השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה, אם שכיר הוא נותן לו שכרו, אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו". והגמ' העמידה את הברייתא בדבר האבוד. היינו פועל שעובד במלאכה שהפסקתה גורמת לנזק מיידי למעביד, ונאנס להפסיק את עבודתו מחמת מחלה או מות אחד מקרוביו, אעפ"כ נוטל את שכרו. ופרש רש"י: "הואיל ואנוס הוא אין לקנסו. ונותן לו חצי שכרו"*. היינו פועל החוזר בו ומפסיק את העסקתו מחמת אונס אין קונסים אותו בגלל שהפסיק, ואפילו גרם נזק למעביד. ועל כן נוטל שכר עבור מה שעשה מהמלאכה. אבל אין נוטל שכר עבור אותה מלאכה שלא עשה. וכן פסק ברי"ף (מ"ז ע"א), ופרש בנמוקי יוסף: "נותן לו שכרו — הואיל ואנוס הוא, אין לו לקונסו לומר יהיה ידו על התחתונה שיפחתו לו ממה שעשה כלום". ולפי"ז פועל שנאנס ולא יכול להמשיך בעבודתו מקבל שכר עבור מה שעשה, ואינו נוטל שכר עבור מה שלא עשה בגלל אונס פרטי שלו. ובמקרה הנוכחי כיון שהטיפול של כל יום הוא דבר אבד, והמטפלת ארעה לה אבלות שהיא אונס, מקבלת שכר עבור ימים שעבדה בהם ואינה נוטלת שכר עבור ימים שלא עבדה בהם. ד. הסתירה מעבד עברי אולם הראשונים הצביעו על סתירה למסקנה זו מסוגיא אחרת. במסכת קידושין [י"ז ע"א] נאמר בגמרא שעבד עברי שחלה שלש שנים מתוך שש שצריך לעבוד — יוצא לחירות בסוף שנה ששית ואינו צריך להשלים את השנים שלא עבד בהן. עבד עברי דינו כפועל (כמבואר בתורה: "כי משנה שכר שכיר". וכו' [דברים ט"ו י"ח], אלא שאינו יכול לחזור בו בחצי היום כפועל)*, ועולה לכאורה שאם הוא אנוס (עד חצי מזמן עבודתו) מקבל כל שכרו, ואינו צריך להשלים את הזמן שנאנס ולא עבד בו. עפ"י זה מביא תוס' [ד"ה חלה]: "יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי הזמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן כמו עבד עברי דהכא, ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין". וכ"כ בתשו' מימוניות [ס' קנין סי' ל', ל"א] בשם מהר"ם מרוטנברג. ה. בין הקדמת שכר לתשלום בסוף הזמן בראשונים מספר תירוצים לישוב הקושיה, מהם נובעות תוצאות הלכתיות ומעשיות. הרא"ש [ב"מ פ"ו סי' י'] מביא שני תירוצים להבדל בין עבד עברי שאינו נפסד משכרו, לשכיר שמפסיד את זמן אונסו. תירוץ אחד בשם מהר"ם מרוטנברג עצמו שאם העבד כבר קיבל את כל שכרו אינו צריך להשלים את מה שהחסיר מחמת חוליו, ואם לא קיבל את שכרו, משלים את הזמן שהחסיר. ובתשו' מימוניות [שם] מסביר שחזר בו מתירוצו הראשון (שהשווה בין עבד עברי לפועל), וכתב: "וי"ל שאני התם שכבר קיבל העבד הכסף, אבל הכא עדיין לא נתן לו בעה"ב שכר, הילכך אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן אלא שכר פעולתו. מפי בעל החלום במגדל אינזי"ג שהיי"ם, וכן נ"ל הלכה למעשה במלמד שחלה". היינו אם המעביד הקדים לו שכרו — האונס הוא על בעל הבית, לעומת זאת אם עדיין לא שילם לו שכרו האונס על הפועל*. (מעניינת לכשעצמה הסתמכותו על גילוי בחלום להלכה*!) ו. נאנס בתחילת זמן עבודתו וקיבלו בסתם משלם כל שכרו בתירוצו השני (של הרא"ש עצמו) הסביר שהמדובר בעבד עברי שקודם חלה ואח"כ עבד, ואעפ"כ האדון שילם לו שכרו וקבלו לעבודתו, וא"כ מוכח שהאדון מחל לו. אבל אם חלה בסוף עבודתו והפסיק לעבוד לא מוכח כלל שמחל לו. ניתן היה לומר שדברי הרא"ש לגבי עבד עברי, אבל לגבי פועל הסכים שמקבל אך תמורת מה שעבד. אמנם הטור [סי' של"ג] לאחר שהביא את פסק הרי"ף שאין נותן לו כל שכרו כתב: "וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: הני מילי (לגבי פועל) שאינו נותן להם כל שכרם דוקא כשבא להם האונס בחצי היום האחרון, אבל אם בא להם האונס בחצי היום הראשון, ואחרי שעבר האונס קבלן הבעל הבית למלאכתו סתם — נותן להם כל שכרן ואינו מנכה להם מה שבטלו בשביל האונס"*. משמע מדבריו שלא הבחין בין פועל לעבד עברי. ועוד משמע, שדוקא אם המעביד המשיך להעסיק את הפועל בסתמא מניחים שמחל לו. אבל אם פירש שמנכה לו משכרו — גילה דעתו שלא מחל ומנכה, וכ"כ הב"ח [ס"ק ג']. והפרישה הרחיב את דברי הרא"ש אף לגבי מי שנשכר לזמן רב*. ז. שכירים שגופם קניינם — מפסידים משכרם באונס התוס' בקידושין חלקו על כל התירוצים שנתנו לפועל ליטול יותר ממה שעשה, והטילו את תשלום האונס על המעביד. התוס' הצטרפו לדעת רש"י, הרי"ף והרמב"ם, שהמעביד מנכה לו את כל השכר על מה שלא עבד. וקבעו שרק בעבד עברי שיש לאדון בו קנין הגוף, משלם האדון אף על הזמן שהיה אנוס בו ולא עבד, וזאת מפני שהעבד הוא כקניינו ולכן האדון נפסד, אבל שאר פועלים שגופם ברשותם ואך נשכרו למעשה ידיהם אינם נוטלים אלא על מה שעשו*. ח. הרמ"א הביא את כל התשובות להלכה כל חילוקי הראשונים הובאו ברמ"א [סי' של"ג ס"ה] ז"ל: "אא"כ נאנס. ומיהו אינו צריך לשלם להם כל שכרם רק מה שעשו וידם על העליונה* (טור שם והרא"ש ורש"י ושאר פוסקים.), ואם חזר בעה"ב וקבלן לאחר שעבר האונס סתם וחזרו ועשו אח"כ מלאכתן צריך לשלם להן כל מלאכתן ואינו מנכה להן כלום (טור בשם אביו הרא"ש והוא בפסקיו), אבל בלא"ה מנכה לו כל ימי חליו או אנסו אע"פ שלא חזר בו הפועל (תוס' ורשב"ץ ותשובת מיימוני.), וה"ה למלמד שחלה שמנכין לו דמי חליו, ומיהו אם כבר קבל הפועל או המלמד שכרו י"א דאינו צריך להחזיר (שם בתשו' מיימוני ובמרדכי.)". ט. השגת הש"ך על פסק הרמ"א אולם הש"ך דחה את כל דברי המהר"ם בחילוקו אם כבר שילם לו שכרו*, וכן את דברי הרא"ש על מחילה בסתמא*. ומסיק: "אבל באמת נלפענ"ד דגבי פועל בכל ענין מנכה לו וכן משמע בתוספתא דתניא: השוכר את הפועל ומת לו מת או שאחזתו חמה הרי אלו שמין לו. כיצד שמין לו? אם היה שכיר חודש נותנים לו לפי שכירתו, קבלן נותן לו לפי קבלנותו ע"כ. ולא קתני ולחצי היום מת לו מת כו' אלמא דלא תלי בהכי מידי אלא בכל ענין שמין לו. ולא דמי לעבד עברי דהתם כיון דעבד עברי גופו קנוי לו בכסף או בשטר וחזקה א"כ כל היכא דחלה ברשותא דמרה חלה.". והוכיח את דבריו מהרבה ראשונים. מסקנה מתבאר שלמסקנה ולמעשה הש"ך דחה את כל החילוקים, ומסיק שלפי דין תורה בכל מקרה אונס אפילו שהקדים המעביד את השכר לפועל, או שהמשיך והעסיק את הפועל לאחר אונסו, בכל מקרה מנכה משכרו את מה שלא עבד. והסכים עמו הגר"א בביאורו (ס"ק כ"ה). אמנם הט"ז פסק כמהר"ם*.