חבל נחלתו ב סט
<poem> סימן סט
הרשאה לנוכרי
שאלה חברות שיש להן עסקים בחו"ל מיוצגות בהליכים משפטיים ע"י עורכי דין נוכרים. והשאלה היא האם זה ניתן מבחינה הלכתית, וכיצד? תשובה בדיני ישראל אדם אינו יכול ליצג אחר בדיניו, כשאין לו כל שייכות לדין, מפני שהצד השני יטען: "לאו בעל דברים דידי את", היינו, אין לך שום נגיעת ממון והרי אתה מתעבר על ריב לא לך (וכמובן נתינת יעוץ אפשרית בכל מקרה). וע"כ צריך לדון מה הן ההגבלות בנכרי בדיני ישראל מדין בא בהרשאה, וכן אם הוא שותף, או מדין פועל (כגון שהוא שכיר של החברה). הרשאה א. כדי שעורך דין יוכל לייצג חברה או בעל עסק על עסקיו עם יהודים או עם נוכרים, הוא צריך להיות מורשה (=בעל הרשאה) מצד החברה לדון בשם החברה, (גם בערכאות של נכרים). הרשאה היא עשיית המורשה כעין שותף-שליח שיוכל ליצג את שולחו להוציא ממונו אשר ביד אחרים, וע"מ שהצד השני לא יוכל לטעון: 'לאו בעל דברים דידי את'. דרך העשיה ע"י קנין (סודר) אשר בו מקנים את החוב למורשה. וע"י שטר הרשאה בו כותבים לו: "זיל ודון ואפיק לנפשך" [חו"מ סי' קכ"ב וקכ"ג]. השאלה היא האם יכולים לעשות זאת עם מורשה נוכרי. ב. כתבו תוספות [קידושין סוף ג' ע"א ד"ה ואשה]: "וא"ת היכי ס"ד דנילף משדה עפרון שתקנה אשה בחליפין והא שדה עפרון גופא לא מיקני בחליפין דלא מצינו חליפין לעובד כוכבים דהא אמרינן בבכורות (דף י"ג ע"א) מדישראל בחדא עובד כוכבים נמי בחדא. וי"ל דהיינו לבר מחליפין דומיא דישראל בחדא. וה"ק מדישראל בחדא קנין חדש בר מחליפין שהם בשניהם. וכן משמע לקמן (דף ח' ע"א) גבי נמכר לעובד כוכבים מכסף מקנתו בכסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין, ש"מ דשאר דברים נקנין בחליפין לעובד כוכבים. וכן היה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עובד כוכבים והיה מקנה בחליפין. ומיהו בזה צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיניה דאין שליחות וזכיה לעובד כוכבים כדאמרינן בפרק (חמישי) דבבא מציעא (דף ע"א ע"ב) אלא וקנה העובד כוכבים כתבינן". עולה מתוס' שאפשר לעשות נכרי מורשה לדון במקום ישראל משלחו. וכ"פ בשלחן ערוך [סי' קכ"ג סי"ד]: "יכולים לשלוח הרשאה ביד עובד כוכבים, ובלבד שיזהר מלכתוב בה: וקנינא מיניה, דאין שליחות וזכייה לעובד כוכבים, אלא יכתוב: וקנה העובד כוכבים". ג. המפתח לעשיית הנכרי מורשה הוא ע"י קנין. ר"ת, שהנהיג הרשאת נוכרי, עשה זאת ע"י קנין סודר, והוא חידש שאע"פ שהגמ' בבכורות אמרה שישראל בחדא ונוכרי בחדא היינו דוקא בקנין כסף ומשיכה אבל קנין חליפין נוהג בישראל ובנוכרי כאחד. אמנם במה שנהגו, שהעדים נותנים סודר למקנה והוא מגביהו ומקנה לקונה את החפץ — זאת לא יעשו לנוכרי. מפני שהעדים זוכים עבור הקונה, וכיון שזכיה מטעם שליחות, ולנוכרי אין שליחות, ע"כ לא יעשו זאת. ולא יכתבו בשטר "וקנינא מיניה" אלא הנוכרי יִקְנה ישירות בקנין סודר מישראל משלחו. ד. אולם הש"ך [חו"מ סי' קכ"ג ס"ק ל'] כתב על פסיקת השו"ע כר"ת לשלוח הרשאה ע"י עכו"ם: "ומהרש"ל שם סי' ס"ג חולק אזה והעלה דבהלואה ושאר דברים שאינן נקנים בחליפין פשיטא שאין הרשאה מועיל לעכו"ם דכיון דלא יוכל לעשות מורשה בכה"ג אלא מטעם שליחות וכמו שנתבאר לעיל ואין שליחות לעכו"ם. אבל בקרקע ופקדון יכול להקנות לעכו"ם בקנין סודר שמועיל חליפים לעכו"ם, אבל לא יכתוב כל מה דמתעני עליה מן דינא שהוא לשון שליחות כו' עכ"ד. [וכה"ג כ' בתשובת מהרשד"ם סי' נ"ט ע"ש]. ובזה היה נראה לומר דגם דעת ר"ת כן שאינו יכול לעשות הרשאה אלא בדבר שנקנה בחליפין. והיינו דהטור וסמ"ג ומרדכי שהביאו דברי ר"ת כולם הביאו טעמו בצדו דילפינן מכסף מקנתו שמועיל חליפים בעכו"ם, ונראה לדעתם דאף שכתב בהרשאה כל מה דמתעני מ"מ כיון שהוא בענין שנקנ' בחליפי' אמרי' דהעכו"ם קונה קנין גמור, ומ"ש כל מה דמתעני הוא כמו שמקבל עליו אחריות ולא שיעשה העכו"ם שליח, רק מדברי המחבר משמע דהרשאה מועיל בעכו"ם בכל ענין". היינו, בניגוד למובן הפשוט בדברי ר"ת והשו"ע שהרשאת נכרי תועיל לכל עיסקא, סובר המהרש"ל ובעקבותיו הש"ך, ומדייק שכן סברו אף הטור הסמ"ג והמרדכי, שהרשאה תועיל רק במקח הנקנה בחליפין אבל לגבי הלואה וכד' או ממון שהצד השני כופר בו לגביו לא תועיל הרשאה. ה. אבל הש"ך מטיל ספק כולל בכל נושא קניין סודר בנכרי: "אך לבי מהסס בעיקר הדין שסובר ר"ת דחליפים מועיל לעכו"ם דלא אישתמיט בשום מקום בש"ס דעכו"ם קונה בחליפים וכן בפוסקים לא אישתמיט חד מנייהו שהזכיר דין זה במקומות שהזכירו דיני קנין לעכו"ם. (וכן מצאתי בתשו' מהר"ם מינץ סי' ה' דף י"ב ע"א שכתב בפשיטות דלא מצינו חליפין לעכו"ם דוקא כסף או משיכ' הוי קניית עכו"ם למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ע"כ. שוב מצאתי בתשו' מהרשד"ם סי' נ"ט שכ' שנלפע"ד שסברת ר"ת דעת יחיד היא כו' אך שלא כתב טעם לדבר וע"ש)". וכיון שהרשאה בנכרי ובעיקר בעיסקאות שאין קונה בהם קניין סודר שנויה במחלוקת מן הראוי להימנע ממנה. שותפות נכרי עשיית נכרי שותף בעסקי ישראל יש בה להקל בכמה נושאים כגון שבת, מתנות כהונה ועוד. מאידך כתב הטור [יו"ד קמ"ז, ג']: "ואסור לגרום לגוי שישבע או ידור בשמה". היינו יש להימנע מעסק עם נוכרי המצריך שבועה. וכתב על כך הבית יוסף [יו"ד סי' קמ"ז אות ג' ד"ה ואסור לגרום]: ."אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודה זרה שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך לא ישמע בגרמא שלך. וכתבו התוספות (שם ד"ה אסור) והרא"ש (שם) בשם רבינו תם שאם כבר נשתתף עמו מותר ליקח ממנו שבועה קודם שיפסיד ממונו והאריכו בטעם הדבר. וכ"כ הר"ן בסוף פרק קמא דע"ז (ז' ע"א סוף דבור ראשון) בשם רבינו תם ובשם הרמב"ן ז"ל. ואע"ג שרשב"ם חלוק בדבר דעתם מסכמת לדעת רבינו תם וכבר כתב רבינו זה בטור אורח חיים סימן קנ"ו לפיכך לא כתבו כאן. [בדק הבית] ובתשובה כלל י"ח (סי' י"א) כתב מיהו ירא שמים כשיראה שהגוי גמר בדעתו לישבע מה תועלת להשביעו. ורבינו ירוחם (ני"ז ח"ה קנ"ט ע"ג) כתב בשם ר"י כי יש היתר אחר בזמן הזה כי נשבעים בקדשים שלהם הנקראים עון גליון ואין תופסים בהם אלהות ואע"פ שמזכירין שם שמים וכוונתם ליש"ו (הנוצרי) מכל מקום אין מזכירין שם עבודה זרה וגם דעתם לעושה שמים וארץ ואע"ג דמשתתפים שם שמים, ודבר אחר לא מצינו שאסור לגרום לאחרים לשתף וגם משום לפני עור (ויקרא י"ט י"ד) ליכא דלא הוזהרו בני נח על השיתוף עכ"ל. וכתוב בארחות חיים (סי' כ"א הל' ע"ז אות ט') בשם הרשב"א ז"ל בתשובה (ח"ד סי' קס"ה, ח"ז סי' שב) גוים הללו שנשבעים באותם ארבעה מותר לישראל להשביעם ואין בזה משום לא ישמע על פיך". וכ"פ בשולחן ערוך [יו"ד קמ"ז ס"ג]. אמנם הרמ"א [שו"ע או"ח סי' קנ"ו] כתב: "ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואע"ג דמזכירין הע"ז, מ"מ כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א, ולא מצינו שיש בזה משום 'ולפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא י"ט, י"ד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף (ר"ן ספ"ק דע"ז ור' ירוחם ני"ז ח"ה ותוס' ריש פ"ק דבכורות); ולשאת ולתת עמהם בלא שותפות, לכ"ע שרי בלא יום חגיהם (הגהות מיימוני פ"ק מהלכות ע"ז) (ועיין בי"ד מהלכות ע"א סי' קמ"ו)"*. ובדורנו שאין משביעים בדיני ישראל וקוצבים ממון במקום שבועה, מצד סיבה זו אין מקום להחמיר. מדין פועל ישנם דברים שפועל עדיף על שליח [עי' ב"מ י"ב, ומחנ"א פועלים י"א בענין ברכה על מעקה שעשאו נכרי*], בכ"ז לא מצאנו ששכיר יוכל לדון על ממונו של אחר מדין עוסק בדבר. ולכאורה כשהגמ' עוסקת בהרשאה מדין שליחות או בהקנאת חלק מהממון עליו התביעה יכלו להציע ששכירו ידון בדבר מטעמו. ומעין ראיה ישנה משו"ת מהר"ם מרוטנברג [פראג סימנים תנ"ח ותנ"ט*]: "נשאל לריצב"א אם אפטרופוס של יתומי' יכול להעיד להם אם יודע להם עדות, והשיב דאין לך אלא מה שמנו חכמי' בסנהדרין [כ"ד ע"ב וכ"ה] וזה אינו נוגע בעדות דאינו אלא שליח בעלמא כדאמ' בקידושין [מ"ג ע"א] הלכתא שליח נעשה עד. ובחזקת הבתים [מ"ו ע"ב] אמרי' אריס מעיד והוא דלית לי' פסידא בארעי'. וכן ערב מעיד ללוה והוא דאית לי' ארעא אחריתא כיון דאינו נוגע [ב"ב מ"ו ע"ב]. וההוא אפטרופ' דזבין תורא ליתמי דפ' המפקיד [מ"ב ע"ב] דמשמע דמשלם שאני התם דפשע. ואפטרופא דמשבעי' לי' פ' הנזקין [נ"ב ע"א] היינו שנושא ונותן בנכסי יתומים דחשדי' ליה שמא שלח יד בנכסי יתומים אבל זה לא מינהו אלא לטעון מה נוגע בעדות [הוא] ואפי' כשמינהו ב"ד אין היתומי' מפסידי' היכא דטעי כדמוכח בכתו' [צ"ט ע"ב] דהלכה כחכמי' משום [בשום] היתומי' שפחתו שתות מכרן בטל הלכך ע"כ אפטרופוס כשר להעיד". עולה ששליח ופועל הם לגמרי ישות אחרת ואינם נחשבים לנוגעים בדבר. ורק אם באו בהרשאה הופכים להיות נוגעים בדבר וממילא פסולים מלהעיד. סיכום הדרך הנכונה להיות מיוצג ע"י עו"ד נכרי בבתי דין של ישראל הוא ע"י שותפות עמו. דרך ההרשאה נפסקה בשו"ע, אבל יש מגדולי האחרונים המטילים בה ספק, ולשלוח עו"ד בשכר [בלבד ללא הרשאה] נראה שלא ניתן כלל.