חבל נחלתו ב מא
<poem> סימן מא . כלאי זרעים לאחר זריעה א. ממשנת כלאים [פ"ב מ"א, ב'] עולה ששדה אשר עומד להיזרע בה יותר מאחד מעשרים וארבעה ממין אחר צריך קודם זריעה למעט את הזרע המעורב. ואם לא מיעט ה"ז כלאים. לאחר הזריעה ג"כ צריך למעט שלא יהיה אחד מכ"ד מזרע אחר מעורב בשדה. באדר, כשיוצאים על השקלים, משמיעים אף על הכלאים [שקלים פ"א מ"א]. ובחוה"מ (פסח) היו מפקירים לגמרי שדות שעדיין יש בהלם כלאים [מו"ק ב' ע"א, ושם דף ו']. ב. יחסי הזרעים הם לפי כמות הזרעים בנפח שהם נזרעים לבית סאה. בתלוש, לפני זריעה, החיוב הוא לבור עד אחד מכ"ד או להוסיף על המבטל [רמב"ם פ"ב ה"א]. ההבחנה על עירוב זרעים אחרים בתוך הזרעים העומדים להיזרע פשוטה, יחסית. לאחר זריעה, משתנים למראית עין היחסים בין הצמחים המעורבים. וצריך לדון האם חיוב העקירה הוא לפי הנזרע אם היה בו אחד מכ"ד והזורע משום מה לא מיעט; או שאומדן הכלאים הוא לפי הצומח עתה בלא להתייחס לנזרע. ג. ברש"י [המיוחס מו"ק ו' ע"ב ד"ה הכי גרס] כתב: "שאם זרע רובע הקב — ימעט". ורע"ב [מו"ק פ"א מ"ב]: "לעיין השדות שנזרעו כלאים". משמע מדבריהם ששלוחי בי"ד אומדים את כמות הזרע האחר לפי הזריעה אם היה בו אז אחד מכ"ד. אבל אם כרגע נראה שיש יותר מאחד מכ"ד בגלל שלמין המתבטל יש יותר גבעולים או התפרצויות יותר חזקות אין עוקרים את השדה. וכ"נ מתוס' ב"ב [צ"ד ע"א ד"ה ימעט]. אולם מפסק הרמב"ם עולה שאומדים בצומח עתה, ואם בכמות הצימוח עתה יש יותר מאחד מכ"ד צריך למעט. ז"ל הרמב"ם [כלאים פ"ב ה"ז]: "הזורע שדהו מין מן המינין וכשיצמח ראה בו כלאים, אם היה המין האחד אחד מעשרים וארבעה בשדה הרי זה ילקט עד שימעטנו מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאים זרע בכוונה, בין שהיה המין האחד שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זרעוני גינה בתבואה וקטנית ובזרעוני גינה, ואם היה הצומח פחות מיכן אינו צריך למעטו". וכן משמע מהמאירי [מו"ק ו' ע"ב], ששליחי בי"ד בדקו את מה שלפניהם. "שהזרעים נזרעין בתחילת החורף וניכרין בט"ו באדר, ולפיכך יוצאין לבדקן באותו זמן". וכן בהמשך: "לתקנה אחרונה, כל שיש שם מצמחי הכלאים אחד מעשרים וארבעה שבצמחים שבזרעים האחרים. וכן בזריעתם כל שיש בזרע שהוא זורע אחד, ועשרים וארבעה ממין אחר, ימעט". ובפירוש מבחין בין זריעה לצימוח אחר הזריעה. ד. מסברא נראה לסייע לפסק הרמב"ם. שהרי כשם שיש לחוש לעירוב בשעת זריעה יש לחוש לספיחים. ומה אכפת אם מיעט קודם זריעה אם לאחר זריעה יש עדיין כלאים בגלל ספיחים?! ה. החזו"א [כלאים ד', ו'] עמד על דיוק דברי הרמב"ם, ומקשה מדוע הרמב"ם מדבר בכמות הצומח עתה של א' מכ"ד, ולא מתחשב בכמות הנופל לב"ס כאשר הוא אומד במידה אחת חיטה קטנית וזרעוני גינה, אע"פ שלפני הזריעה שיער בכמויות שונות [פ"ב הל' ג'-ה']. ז"ל: "הנה מבואר בדברי רבנו דבזה לעולם משערין אחד מכ"ד בשדה ולא משערינן ברובע לסאה ואחד מכ"ד בנופל לב"ס שנתערב בסאה. והדבר תמוה דבגמ' מו"ק ו' א' אמר כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט. ועוד איך יתכן בזרע סאה מין דק שנופל פחות מסאה לב"ס שנתערב בו רובע מסאה לב"ס שלא יהא צריך למעט, מ"ש צמח מתחילת הזריעה דרובע לסאה חשיב כלאים אף שאין במין האחר אחד מכ"ד בשדה. וכן יש לתמוה ביש בו אחד אחד מכ"ד איך יתכן דמותר לכתחלה לזרוע ואם צמח יהא צריך למעט, והרי בפחות מרובע בסאה מותר לזרוע אף שהסאה הוא ממין הנזרע ז' קבין לב"ס והרובע ממין הנזרע סאה לב"ס אף שיש בהמעורב יותר מאחד מכ"ד בשדה". החזו"א דן בביאור דברי הרמב"ם, ומסיק כשיטת רש"י ותוס' שבעל השדה או שלוחי בי"ד אומדים בנזרע ולא בצומח לפניהם, וסובר לפרש כן אף ברמב"ם. ו. אולם נראה שכונת הרמב"ם אינה כן, אלא אומדים דוקא במה שלפניהם — בצומח. ומלבד טעם הספיחים שהבאנו, קיימות עוד סיבות לדון אך על הצומח ולא על הנזרע. לאחר זריעה כל צמח גדל בקצב שונה, וההבחנה אם יש אחד מכ"ד מסובכת יותר. יתר על כן, רוב הזרעים טבעם לגדל גבעול אחד, אבל ישנם זרעים שדרכם להוציא מספר גבעולים כגון דגניים*. ועוד, שדה שיש בה פחות מא' מכ"ד ממין אחר, והשדה נקצרה או נאכלה ע"י בהמה [או בימינו ניתן ליצור זאת בריסוסים]. בשדה כזו ישנן התפרצויות של צימוח גבעולים חדשים מן הגבעול שנקצר. כיון שתגובת כל צמח שונה, יכול להווצר מצב של יותר מאחד מכ"ד בגבעולים אע"פ שבכמות הצמחים [=הזרעים] ישנו פחות מאחד מכ"ד*. ולכן מראית העין של אחד מעשרים וארבעה נשתנתה. וע"כ נראה שהרמב"ם דייק בדבריו לשער לפי הצומח, וכן פסק בשו"ע [רצ"ז, ח'].