חבל נחלתו ב ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ב · ל · >>

<poem> סימן ל . רבית מוסוית שאלה משלח ביקש משליח שיקנה עבורו חפץ מסויים בתשלומים. המשלח נתן לשליח את כל הסכום בבת אחת. האם יש בכך רבית? במידה והוא ישלם בתשלומים מחיר גבוה יותר מהסכום אותו קיבל מהמשלח האם יש בכך רבית? תשובה א. ננתח את המקרה ואח"כ נדון עליו (נתייחס לתשלום כאילו כולו בא מיד שליח למשלח). השליח הוא שלוחו של המשלח לקנות עבורו. עם הגבהתו את החפץ, החפץ נקנה למשלח*. על התשלומים מתחייב השליח, ומקבל מיד את מחיר החפץ בתשלום אחד ממשלחו. השליח מקבל בכך הלואה ע"י המשלח שאת תמורתה הוא ישלם בתשלומים. .) לכאורה, כיון שהוא ישלם לבעל החנות את אותו סכום שקיבל מהמשלח, אין בכך רבית שהרי אינו משלם יותר ממה שקיבל (ואמנם משלם זאת לאחר זמן מה אולם בכך אין הבדל מכל הלואה). אולם צריך לשים לב שהשליח עשה פעולת שליחות עבור המשלח האם אין בכך רבית, כדוגמת המבקש מחבירו: חרוש בשדי ואתן לך הלואה. .) במצב השני, הוא התחייב לתשלום גבוה יותר ממה שקיבל, לכאורה זו רבית, הרי הוא קיבל הלואה בגובה מסויים, ומחזיר יותר ממה שקיבל בהרוחת זמן. מאידך הוא אינו נותן את התשלום ליד המלוה, אלא המלוה הלוהו והוא מחזיר אותו לאדם שלישי (במקרה הנוכחי חברת האשראי) האם יחשב הדבר כרבית? כמו"כ צריך לעיין האם הרבית היא במכר או בהלואה? ב. לגבי המקרה הראשון (המחיר בתשלומים שוה למחיר הקניה), במידה והותנה בין השליח למשלחו שבשכר ההתעסקות וההובלה הוא יקבל הלואה בתשלומים הרי זו רבית דאורייתא*. כתב הרמב"ם [מלוה ולווה פ"ו ה"א]: ."כללו של דבר כל הלואה בתוספת כל שהוא הרי זו רבית של תורה ויוצאה בדיינין. וכן המלוה את חבירו והתנה עמו שידור בחצרו בחנם עד שיחזיר לו הלואתו". אולם אם לא היה תנאי ביניהם, לכאורה כדי שלא יהיה אבק רבית צריך השליח הלווה לקבל שכר עבור שליחותו ע"מ שלא יהיה בשליחותו אבק רבית. כדברי הרמב"ם [שם ה"ב]: "המלוה את חבירו לא ימשוך עבד כדי שיעשה בו מלאכה אע"פ שהעבד יושב ובטל, ולא ידור בחצרו בחנם אע"פ שאין החצר עשויה לשכר ואין דרך בעל החצר להשכיר, ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה הרי זה אבק רבית לפי שלא התנה עמו שילוהו וידור בחצרו". ואף במקרה דנן הוא נהנה מחברו בשכר הלואתו. אולם נראה שאין זה אבק רבית. ההלואה נוצרה בדיעבד, וכונת המעשה היה גמילות חסד של השליח למשלח. ובמקום לתת לו מעות משלח בידו ולומר לו קנה עבורי, הוא אמר לו שלם מכיסך ואני אחזיר לך את הוצאתך. וא"כ ההלואה היתה בעיקרה מהשליח למשלח, ורק בגלל שהשליח קנה בתשלומים נוצרה הלואה בין המשלח לשליח. וע"כ דרך זו מותרת. ג. במקרה השני נראה בפשטות שאי אפשר לטעון שיש כאן שליחות ועשיית טובה בלבד, (כמו במקרה הראשון). במקרה זה המלוה (המשלח) קנה את החפץ במחיר נמוך ומלוה מעות לשליח המשלם עבורם במחיר הגבוה. אולם כבר עוררנו את השאלה שבעצם הרבית לא באה מיד הלווה (השליח) ליד המלוה (המשלח). וניתן להשוות זאת לאדם הקונה במחיר גבוה עבור עצמו, (ובכך אין איסור רבית, אם מוכר במחיר גבוה בדר"כ, ורק מוזיל למשלמים במזומן), והוא מוכר במחיר נמוך יותר עתה מפני שזקוק למעות. בספר "תורת רבית" [פ"ח ס"כ] פסק שאסור לעשות כן מפני הערמת רבית ומקורו מדברי הריטב"א המובא בבדק הבית סי' קע"ג. וכן פסק החת"ס [יו"ד סי' קל"ז]. אולם בבינת אדם [קל"ט ח'], וכן פסק הגרשז"א במנחת שלמה [ח"א סי' כ"ט] פסקו שדוקא אם אומר זאת הקונה למוכר בפירוש. אם נדמה זאת למקרה שלנו, ניתן לומר שהשליח-הקונה דידן, קונה עבור עצמו במחיר גבוה ומוכר לאחרים במחיר נמוך כיון שנזקק למעות. ולפי"ז יהא עוד צד להקל שהרי זהו מקח ורבית בו היא מדרבנן. ד. אולם במחשבה נוספת נראה שאין לדמות זאת למקרה המובא ב"תורת רבית". שם הוא קונה לעצמו ומוכר לאחרים. כאן הוא קונה לאחרים — ומקבל הלואה מממשלחו ע"מ להחזירה למוכר. ועל כן נראה שהמקרה דומה למפייס אחר בממון ע"מ שיתן הלואה (שוה בשוה) לחבירו [סי' ק"ס סי"ג]. אלא שבשונה מהמפייס לאחר כאן הוא קנה מאחר, על מנת שהמוכר ימכור לשלוחו בהמתנת מעות. היינו המשלח קונה מיד המוכר, ומסכם עם המוכר שפלוני ישלם עבור הקנייה בהוספה עבור המתנת מעות. על כך כבר כתב השו"ע [סי' ק"ס סט"ו]: "מותר לומר לחבירו הילך זוז ואמור לפלוני שילוני". אף כאן הוא קנה מפלוני ע"מ שאחר יתחייב בתשלום ובהמתנה. וע"כ אולי זה מותר לגמרי עפ"י שער המלך המובא בפתחי תשובה [סי' ק"ס ס"ק י"ד]: "דכיון דהא דאסרו חכמים דרך מו"מ היינו משום גזירה שמא יבוא לידי דאורייתא כמ"ש הרמב"ם פ"ו איכא למימר דדוקא ברבית הבא מיד הלוה למלוה גזרו דלמא אתי לידי איסור דאורייתא אבל ברבית ע"י שליח דלא אתי לידי איסור דאורייתא לא גזרו". והנה אם המשלח היה הטורח בכל העיסקה היה הדבר מותר, אמנם כאן השליח הוא הטורח וע"כ יש בכך הערמת רבית [עי' חכ"א סי' קל"ב ס"ב]. וע"כ לדינא נראה שאין לעשות כן. ועדיין צ"ע. ה. ובמקרה הראשון, כשמביאים בחשבון את הצד שאין 'ההלואה' באה מיד ליד, נמצא שטורחו של השליח (ואפילו הדבר מותנה מראש) הוא הערמה בלבד וכיון שההלואה שוה בשוה ואין המשלח מקבל מכך כל רווח הדבר מותר.