חבל נחלתו ב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · ב · ג · >>

סימן ג

תרומת ספרים לבית כנסת

שאלה

אדם רוצה לתת ספרים לעי"נ קרובו לבית כנסת, אולם הוא אינו רוצה ליתנם לבית כנסת לגמרי, אלא להחזיקם ברשותו בארון הספרים של הציבור ולהתנות תנאים למשתמשים בתוך בית כנסת.

האם ראוי לעשות כן. והאם הציבור רשאי שלא לקבל תרומה כעין זו?

תשובה

א. דבר פשוט הוא שהציבור, או הגבאים שנקבעו על בית הכנסת, רשאים לקבל או לדחות. ואין אדם יכול לכפותם לקבל את תרומתו. זה אמור הן לגבי תרומת ממון והן לגבי תרומת חפץ כגון ספר תורה או עטרות לס"ת או כל תשמיש אחר. כמובן שקבלתם או דחייתם צריכה טעם ולא שרירותית, שהרי התרומה באה להקל על הציבור במשא החומרי של בית הכנסת. אולם אם לדוגמא ניתנה תרומה בתנאי שילמדו כל יום עשרה אנשים משניות לע"נ מאן דהוא, ואין בכוחם למלאות זאת, ודאי שאין רשאים לקבל את התרומה, ואם קבלו ולא קיימו הרי הם עוברים בגזל. ע"כ גם במקרה הנוכחי אם נראה לגבאים שאין התרומה מתאימה לציבור רשאים הם לדחותה.

ב. הטעם לענ"ד לדחות "תרומה" מעין זו היא כדברי התוס' [קידושין ל"ו ע"ב] מדברי הירו' ערלה [פ"א ה"ג]: "דהאי מאן דאכיל מחבריה בהית לאיסתכולי ביה". אדם וכש"כ ציבור אינם רוצים להשתמש במה שאינו שלהם.

ומקרא מפורש באברהם אבינו האומר למלך סדום [בראשית פי"ד פס' כ"ג]: "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך, ולא תאמר אני העשרתי את אברם".

ואת בזיון הסועד על שולחן אחרים נלמד מן המובא בשמואל א' על בני עלי: [פ"ב פס' ל"ו] "והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם, ואמר ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם". ומפרש הרלב"ג: "יבא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם — ר"ל שיבקש לו שישימהו במשמרות כהונה בעבור דבר מועט שיגיע לו מהתועלת בשביל הכהונה ההיא והיא מעה כסף וככר לחם ויספיק לו לראותו שיחברו לאחת ממשמרות כהונה כדי שיגיע לו ממנה מעט לחם לאכול וזהו העונש הראוי לבית עלי תחת לקחם אשר לא להם להשמין את עצמם ויסיר השם יתברך מהם מה שראוי להיות להם בדרך שלא ישאר להם כי אם מעט יוכלו לחיות ממנו בדוחק".

וכן הרד"ק [מלכים א' פ"ב פס' ל'] מביא את המדרש על קללות יואב שהתקיימו בדוד המלך וזרעו: "וחסר לחם מיכניה דכתיב ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך". היינו אע"פ שסעודתו הוגשה לו על שלחן המלך, בכ"ז היה חסר לחם, וסעודתו נקראת "ארוחה" מלשון אורח.

וכן חז"ל קבעו לדורות את עונשה של משמרת בלגה כמבואר בסוף סוכה: "בלגה לעולם חולקת בדרום, וטבעתה קבועה וחלונה סתומה". היינו שתמיד נראית כמסיימת עבודתה וע"כ נוטלת חלקה בדרום, ואינה יכולה להשתמש בטבעת המיוחדת למשמרתה לשחיטת הקרבנות וצריכה להשתמש בשל שאר משמרות וכן חלונה סתומה וצריכה להשתמש בסכיני שחיטה של משמרות כהונה אחרות. [סוכה פ"ה מ"ח].

ואם כך ביחיד כש"כ בציבור שאין רצונם, אם הדבר ביכולתם הממונית, להזדקק לאחרים אלא להשתמש בשלהם.

ג. ומצינו שחז"ל הגבילו את יכולת היחיד בנכסי הציבור כמבואר לקמן.

במסכת נדרים [מ"ז ע"ב] במשנה: "הריני עליך ואת עלי — שניהם אסורין, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, ואסורים בדבר של אותה העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל? כגון הר הבית, והעזרות, והבור שבאמצע הדרך; ואיזהו דבר של אותה העיר? כגון הרחבה, והמרחץ, ובית הכנסת, והתיבה, והספרים. והכותב חלקו לנשיא; ר' יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט, מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא — אין צריך לזכות, להדיוט — צריך לזכות; וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכין לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהוה. רבי יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב, שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן". וכתב שם תוס': "והספרים — היו רגילין לקנות ספרים משל צבור ללמוד בהם בני העיר".

היינו בית כנסת נחשב כבית השותפים וע"כ כל אחד יכול לאסור את חלקו על חבירו לעומת נכסי הציבור שהופקרו לכל ואין אחד יכול לאסור על חבירו. ובגליל שאנשיו היו רגזנים הקדימו חכמיו תרופה למכה והקנו את חלקי כל היחידים לנשיא, כדי שלא יוכלו לאסור אחד על אחרים. למדנו מכאן שלא היתה רוח חכמים נוחה מהמצב בו לאחד יש רכוש פרטי בתוך רכוש הציבור שיכול לאוסרו על אחרים.

ובדורות יותר מאוחרים הגבילו חכמים עוד יותר. בבית יוסף [או"ח סי' קנ"ג אות ט"ו-ט"ז] כתב: "כתוב בספר ארחות חיים (דיני בהכ"נ אות כ"ה) הורה הראב"ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת ולא מן הספרים ואם אסר אין איסורו איסור. וכתוב עוד שם כתב ה"ר גרשום ז"ל בתקנותיו איש שהשאיל ביתו לבית הכנסת ויש לו מריבה עם אחד מהקהל שאינו רשאי לאסרה אלא אם כן יאסור אותו לכל הקהל כאחד". וכ"פ בשולחן ערוך [סי' קנ"ג סט"ו]: "אין אדם יכול לאסור חלקו מבהכ"נ ולא מהספרים; ואם אסר — אינו כלום". והגר"א כתב שאף מקור סעיף זה מתקנת רבנו גרשום מאור הגולה (וברשימת חרמי רגמ"ה הרשומה בסוף הכלבו לא מצאתי). ובלבוש הוסיף בטעם הדין: "ואם אסר אינו כלום דאדעתא דהכי לא נשתתפו מתחילה. שאם כן כל אחד שיהיה לו דבר מה עם חבירו יאסור חלקו עליו, וקיי"ל אין ברירה ויהא כל בית הכנסת אסורה עליו". ולפי"ד אין ראוי שהגבאים יסכימו להכנס למצב בו אחד יוכל לאסור את השימוש בחלק מספרי בית הכנסת על אחרים.

וכ"כ במגן אברהם [סי' קנ"ג ס"ק מ"ה]: "ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנאו הצבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהחזיק שיקראו דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין עמו טענה, ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחד (ב"ז סימן קפ"ב)". היינו יש עילוי בקריאה בספר של הציבור ואין היחיד יכול לכפות את הציבור להשתמש בשלו. ואעפ"כ כיון שיש בספר קדושת ס"ת, יקראו בו לעתים.

ד. עוד טעם שלא לקבל "תרומה" עם שיור בעלות מעין זו, שהרי קדושת רכוש הציבור עולה על של יחיד כנפסק בשו"ע שולחן ערוך [או"ח סי' קנ"ד סי"ד]: "אין מדליקין נר של הדיוט מנר בית הכנסת, ויש מי שאומר דה"מ בעוד שדולקין למצותן, אבל כשצריך לכבותן, מותר. הגה: מיהו לא נהגו ליזהר בכך, ומדליקין בהן נר שהוא לצורך גדול, ואפשר ג"כ שדעת בית דין מתנה בכך, וכן בכל הדברים שנהגו להקל בדברים כאלו והוא מהאי טעמא [פסקי מהרא"י סימן רכ"ה)". ואף שלגבי נר לא נהגו כן הרי לגבי הספרים ודאי שהשתיכותם לציבור מעלה את קדושתם. ודבר פשוט הוא ערך הציבור יותר מיחיד בהרבה דינים בתורה.

ה. ועוד צד לדחות השאלה מעין זו, שמחר הוא או אחר דוגמתו ירצה לפתוח גמ"ח בתשלום, ונמצא שהציבור משאיל מקום מהנכס הציבורי עבור עסקיו הפרטיים של אחד מהציבור. כגון מי שיבנה על קרקע הציבור מקוה עבור שימוש בתשלום לציבור. וכי מי נתן לו לעשות מסחר בנכסים של הציבור?!

והשתא דאתית להכי, השארת הספרים ברשותו כדי להרויח עוד מצוות (ולא כדי לשמור עליהם) יש בה מעין מסחר במצוות, וכשהספרים ישארו ברשותו הרי כבי' כמות המצוות שהוא עושה טופח, ואין זה ראוי כך להתייחס למצוות.

ו. עוד כתב בספר חסידים [סי' תק"ג והו"ד במג"א סי' קנ"ה ס"ק כ"ג]: "כל העושה זכר לא יהיה זכר. אחד היה בונה בית הכנסת יפה ורצו הקהל לתת עמו ולהשתתף עמו במעות ולא רצה כדי שיהיה לו ולזרעו לזכר ולשם — וכלה זרעו".

ובמקור חסד לרה"ג ראובן מרגליות הביא ממשנת אבות [פ"ה מי"ד]: "הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים עינו רעה בשל אחרים". וברבינו יונה: "רוצה כל הטובה והשבח לעצמו ואין רצונו בתועלת הבריות". עוד הביא במקור חסד מהזה"ק [בראשית כ"ה ב']: "המה הגבורים גו' אנשי השם ואינון מסטרא דאלין דאתמר בהון הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם, ובנין בתי כנסיות ומדרשות ושוון בהון ס"ת ועטרה על רישיה ולא לשמא דה' אלא למיעבד לון שם הה"ד ונעשה לנו שם".

מסקנה

מהטעמים המובאים נראה שראוי לדחות את התרומה הזו, ולהציע לתורם שיתנם לציבור בצורה חלוטה (לעי"נ קרובו על שמו רצה להקדיש), או שיפתח את הגמ"ח בביתו.