חבל נחלתו ב ב
סימן ב- הסבת בית מדרש לעזרת נשים
שאלה
בבית הכנסת, באחד הישובים, עזרת נשים היא בקומה שניה, וקשה לנשים להעלות אליה עגלות תינוקות, ולהשגיח ממנה על פעוטות המשחקים מחוץ לבית הכנסת.
הוצע, לשם סיוע לנשים, להפוך חדר הסמוך לבית כנסת המשמש כבית מדרש וכבית כנסת לתפילת שחרית (יש בו ספרית ספרי קודש וארון קודש ובימה) לעזרת נשים. האם הדבר מותר?
תשובה
א. צריך לדון האם ניתן להוריד בית מדרש או בית כנסת מקדושתו לעזרת נשים.
בתלמוד בבלי [מגילה כ"ו ע"א]: "בית הכנסת לוקחין תיבה, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים, אבל בית הכנסת של כרכין, כיון דמעלמא אתו ליה — לא מצו מזבני ליה, דהוה ליה דרבים. (היינו: אפילו לקנות בדמיו תיבה שקדושה מביכ"נ). אמר רב אשי: האי בי כנישתא דמתא מחסיא. אף על גב דמעלמא אתו לה, כיון דאדעתא דידי קאתו — אי בעינא מזבנינא לה. מיתיבי, אמר רבי יהודה: מעשה בבית הכנסת של טורסיים שהיה בירושלים שמכרוה לרבי אליעזר, ועשה בה כל צרכיו. והא התם דכרכים הוה! — ההיא בי כנישתא זוטי הוה, ואינהו עבדוה".
ב. השאלה שצריכה להיבדק מה עושה בית כנסת להיות של כרכים שא"א למוכרו.
ברש"י: "אבל של כרכין — הוה להו בתי כנסיות דרבים, והכל בעליהן, ואין בני העיר לבדם בעלים להם". היינו בית כנסת נבנה לשימוש רבים אף שאינם מבני העיר וע"כ אין אנשי העיר בעליו אלא כל העולם, וע"כ א"א למוכרו.*.
וכ"כ הרמב"ם [הלכות תפילה ונשיאת כפים פי"א הט"ז]: "במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם להתפלל בו שאם רצו כולם למוכרו מותרין, אבל בית הכנסת של כרכין הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה, נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם".
בתוספות [ד"ה כיון] הביאו, בנוסף לפירוש רש"י, פירוש נוסף: "כיון דמעלמא קאתו לה — נראה לפרש הכי כיון שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל אף על פי שאין נותנים כלום בבנינו מכל מקום כיון דלדעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתו ואינן יכולין למוכרו*. ועוד יש לפרש כיון שרבים נותנים בבנינו ובשאר צרכיו ובסמוך נמי דקאמר רב אשי דאדעתא דידי קאתו היינו ממה שנותנים בו לעשות רצונו".
היינו, מעלמא אתו לה אינו על הבאים עצמם, אלא שממונם של אחרים בא לצרכי בית כנסת של אותה עיר. וכן כתב האו"ז [ח"ב סי' שפ"ה]: "פי' כיון דמעלמא אתו הני זוזי שבנו בהם ביהכ"נ שכן המנהג כשבונין ביהכ"נ בכרך גדול מתנדבים משאר מקומות ונותנים לצורך ביהכ"נ, הילכך כולהו בעלים נינהו ואין בני העיר לבדם בעליהם, הילכך אינם יכולים למכור דשמא יש אחד בסוף העולם שיש לו חלק בה. והכי איתא בירו': ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן הדא דאת אמר ביהכ"נ של יחיד אבל ביהכ"נ של רבים אסור, אומר אני שמא אחד בסוף העולם קנוי בה. היינו משמע שיש לו חלק קנוי בה שנתן בה מעותיו". וכן כתב הראבי"ה. כתוס' שהביא את שני הפירושים כתבו הר"ן [על הרי"ף] והריטב"א.
השו"ע [או"ח סי' קנ"ג ס"ז] פסק כרמב"ם. ומבארו הגר"א: "עתוס' שם ד"ה כיון כו'. והרא"ש והרמב"ם הסכימו לפי' הראשון (=בתוס') וכן הוכיח הרשב"א מדפריך שם מיתיבי כו' ואם איתא מאי פריך הא דשותפים מטמא בנגעים ודוקא שמיוחד לכל אינו מטמא, וכמ"ש בפ"ק דיומא וכאן משום שותף דליתנהו כאן לא מזדבן (אליבא דהפי' השני בתוס'). אבל לפי' הראשון ניחא דמקודש לכל ואין לה בעלים דומיא דמקדש. וז"ש זוטי הוי ור"ל לא הוי עיילי בה רבים מעלמא, ומ"ש ואינהו עבדוה, ר"ל שהם עשו לצורך עצמן ולא לצורך רבים". מתבאר מדברי הגר"א עפ"י הרשב"א שביכ"נ אשר נכנסים בו רבים ממקו"א נחשב כאילו אין לו בעלים, וע"כ אנשי העיר אינם יכולים להוציאו לחולין.
אולם הרמ"א סובר שאף הרמב"ם והרא"ש מודים שאם רבים נתנו לביכ"נ ולא על דעת אנשי העיר, הרי כדי להוציאו מקדושתו צריכים אף את דעתם. שעל דברי הבית יוסף [או"ח סי' קנ"ג]: "וגם במרדכי ישן (הג"ה לסי' תתכ"ד) מצאתי שראבי"ה (ריש סי' תק"צ) פירש דבכפרים אפילו אחרים נתנו להם כיון שאין רגילות לבוא שם רוב עם אדעתא דידהו יהביה, דמאי דבעו עבדי ביה, הכי אמרינן מסתמא. אבל גבי כרכים מקום סחורה ורגילות לבוא שם רבים מסתמא כולי עלמא נתנו בבנינו שהרי נתקן לצורך רבים". ועל כך העיר הרמ"א [דרכי משה אות ב'] שנראה לו שאף הרמב"ם והרא"ש שמחמירים יותר יודו לדין זה. וכן הביא בקצרה בהגהה בשו"ע.
מתבאר, שכדי לשנות ביכ"נ של כרכים צריך להתחשב בשני הטעמים: בטעם שאחרים נתנו ממון לבניינו ובטעם שהרבים משתמשים בו.
ג. צריך א"כ לברר את מעמדו של בית הכנסת בישוב האם הוא של כפרים או ככרכים.
לגבי הטעם של האו"ז, המדינה השתתפה בבניית ביהכ"נ בהרבה תקציבים מלבד אנשים פרטיים מבחוץ.
ונראה שלטעם זה אי"צ לחוש במקרה זה, ומטעמו של הראבי"ה, כיון שביהכ"נ נבנה לתשמיש הציבור במקום, אף התורמים הפרטיים מבחוץ וכש"כ משרדי הממשלה נתנו זאת לציבור ע"מ שישתמשו לצורך ביהכ"נ, ועל דעת תושבי הישוב בלבד.
אולם לגבי הטעם של השו"ע נראה שישנה מחלוקת בין הפוסקים.
המגן אברהם [ס"ק י"ז] הביא: "כתב המ"ב (=משאת בנימין) סימן ל"ג באתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי נקרא כפר, אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו מקרי כרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו". וכן כתב המשנה ברורה [ס"ק כ"ה].
אולם באליה רבה [ס"ק י"ד] כתב: "ואם ידוע שלא עשו אלא למעט עם ואין נכנסים בה אורחי הוי ככפר, כדאיתא במגילה דף כ"ו בבית הכנסת של אומנים". משמע מדבריו שדוקא אם לא נכנסים בו בדר"כ אורחים הרי הוא ככפר. וכ"נ מדברי הפמ"ג [א"א אות י'].
ד. בישוב בו מדובר, רבים האורחים המתפללים בו וכמעט לא תמצא תפילה שאין מתפללים בביהכ"נ אורחים, אולם אין הם המרכיב העיקרי של מתפלליו. ומצבו נראה שנתון במחלוקת בין שתי הדעות הללו.
וראיתי בשו"ת ציץ אליעזר [חי"ד סי' ח'] שלקח לו לקו משקולת את דברי מהר"י בי רב [סי' ה'] שכיון שכל קדושת ביכ"נ לדידו מדרבנן בכל ספק אזלינן לקולא. וא"כ אף במקרה דנן אם לטעם הראבי"ה הרי ודאי שכל התרומות וההקצבות היו אליבא דאנשי המקום וע"כ אין הוא נחשב לביכ"נ של כרכים ויכולים זטה"ע להפקיע קדושתו ולהוריד קדושת בית המדרש לעז"נ. ועי' בשו"ת עין יצחק [סי' ג'] לרי"א מקובנא שסמך על טעם זה בלבד כדי למכור בית מדרש ולעשות במקומו מקוה טהרה. ולטעם העיקרי כיון שהמצב בספק ניתן ללכת לקולא ולסמוך על המשאת בנימין והפוסקים שהחזיקו בדרכו.
ה. ונראה לתת טעם נוסף להקל אשר יספיק אף למחמירים להחשיב ביכ"נ זה כביכ"נ של כרכים. אמנם המדובר בהורדה מקדושה, אבל אין כאן הוצאה מקדושה. ונראה שאף לשיטה הרואה זאת כביכ"נ של ציבור ואין לו בעלים לענין הוצאתו לחולין. אולם לשמירה עליו ולטיפול בכל צרכיו יש לו בעלים וגבאים האחראים על בדקיו. והם מקובלים אף על אותם שביתר העולם הבאים לפרקים. ובפעולה כזו של הרחבת עז"נ יש אף זכיה עבורם. וא"כ אף שלשיטה זו אינם יכולים לרוקן קדושתה לחולין, יכולים לחזק בדקי ביהכ"נ ולשנות לצרכיו. ומעין ראיה לכך ממשנת נדרים [מ"ח ע"א] שמודרי הנאה זמ"ז מותרים בדבר של עולי בבל והם: הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך. ואע"פ שהיו להם ממונים שהיו מופקדים עליהם ומחזקים בדקיהם*.
ו. וטעם נוסף להקל, משום שהמקום ימשיך לשמש בית מדרש ורק בשבתות וחגים ישמש כעזרת נשים.
מסקנה
מותר עפ"י החלטת זט"ה או המופקדים על כך מטעם הישוב להסב את בית המדרש להיות לעזרת נשים.