חבל נחלתו א צו

<< · חבל נחלתו · א · צו · >>

<poem>

סימן צו
~ חבות מזיק וביטוח על אותו נזק

שאלה ראובן שאל רכב משמעון, נהג שלא בזהירות, והרכב ניזק בפשיעתו. ראובן טוען: כיון שהביטוח מכסה את נזקי הנני פטור מתשלומים כלפיך. שמעון טוען: א. מה אכפת לך בעסקי עם הביטוח, הלא ד"ת ששואל וכן שוכר וכד' חייבים בפשיעה. ב. אף אם אנכה לך את נזקי בגלל תשלומי הביטוח, כדי שהביטוח ישלם לי שלמתי פרמיה לביטוח, וא"כ את הפרמיה הנ"ל אתה חייב לי. ג. כתוצאה מתביעת הביטוח אפסיד הוזלת דמי הפרמיה הניתנת על חוסר תביעות, וע"כ נא שלם לי את ההפרשים. תשובה א. בשאלה מעין זו (שוכר שהתחייב במפורש על נזקי אש בדירה ששכר, ובעה"ב ביטח את דירתו מנזקי אש, ונשרפה הדירה) עסק האור שמח [שכירות פ"ז ה"א] והסיק ששני הצדדים חייבים בתשלומים למשכיר. השוכר כיון שחייב עצמו באונסי אש, והביטוח כיון שהמשכיר ביטח דירתו אצלם. ראיותיו של האור שמח הן מב"ק [קט"ז ע"א] מן המשנה: "שטף נחל חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חבירו מאתים. ואם אמר לו אני אציל את שלך ואתה נותן לי את שלי חייב ליתן לו". ובגמרא: "בעא מיניה רב כהנא מרב: ירד להציל ועלה שלו מאליו מהו? א"ל משמיא רחימו עליה". היינו הוא נוטל שכר חמורו ממי שהתנה עמו וכן את חמורו שניצל מעצמו. ובגמרא מביאים ראיה: "כי הא דרב ספרא הוה קא אזיל בשיירתא לוינהו ההוא ארי, כל לילא קא שדר ליה חמרא דחד מינייהו וקא אכיל, כי מטא זמניה דרב ספרא שדר ליה חמרא ולא אכליה קדים רב ספרא וזכה ביה". כשנתבונן בסוגיא נראה ששני חיובים לפנינו. חיוב ראשון לשלם למציל כמה שהתנו עמו, וחיוב שני להשיב לו את חמורו שעלה מאליו. שני החיובים אינם תלויים זב"ז. היינו החמור כיון שניצל לא יצא מרשותו עד שיזכה בו אחר. וחיוב התשלומים לא נתלה במפורש בהפסד חמורו. דומה הדבר לכך שאם היה בא שלישי ומציל את החמור עבור שכר גבוה, ולא איכפת לו כלום מהצלת ומאבדן החמור השני. וע"כ יש כאן שני סוגי עסקים: פלוני שעזב חמורו, ואלמוני שהתנה על שכר גבוה. ואין לקשור בין החיובים*. האו"ש משווה בין המקרים ופוסק שחיוב השוכר וחיוב הביטוח הם שני חיובים שונים, וע"כ חלים על שניהם חיובים בגובה הנזק כלפי המשכיר*. אמנם יש לחלק בין מקרה הביטוח למקרה החמורים. בביטוח הנזק הוא אחד, אלא שהתחייבו לו שניים כ"א בחיוב בפני עצמו*. במקרה החמורים ההתחייבות מצד אחד, ואף הוא נאמד בחמור, אבל לא מותנה בו. וע"כ ראיה זו אינה חזקה דיה. ב. האו"ש מביא ראיה נוספת מב"מ [ל"ה] בשוכר פרה למאה יום, והשאילה לאחר לתשעים יום, ומתה אצל השואל. השואל חייב בתשלומים לשוכר*, והמשכיר צריך להעמיד לשוכר פרה נוספת לימים העודפים על השאלה. וכך מסיק האו"ש: ."כן הכא מצי אמר אילו לא הוינא יהיבנא זוזי לחברת האחריות והיה נשרף, הלא היית חייב באחריות אונסי הבית, מה אכפת לך במה דרויחנא זוזאי?! אע"ג דלולא הבית לא היה נוטל הדמים מן החברה, כן תמן לולא הפרה של המשכיר לא היה לו לראובן. (השוכר) מן לוי השואל, ובכ"ז איהו חייב לאוקמי פרה למלאות שכירותו". אף ראיה זו אינה דומה לגמרי לביטוח. בשוכר המשאיל ישנן שתי עיסקאות נפרדות לגמרי, ואף שהפרה שהושכרה והושאלה היא אותה פרה. ואפילו השואל הוא המשכיר הרי הוא חייב שתי פרות. אחת עבור השאלה ואחת עבור השכירות. כאן סוף סוף הביטוח היה עבור אותה מכונית ועבור מקרה נזק כעין זה, וא"כ מנין לנו שהשואל אינו יכול לתבוע את המשאיל: הפעל את הביטוח שלך? ג. על אף הקושיות, זאת מסקנתו של האו"ש. וכן הסיק המהרש"ם [שו"ת ח"ד סי' ז'] ז"ל: "הדבר פשוט בעיני מסברא שאין להשורף שום זכות במה שעשה זה לעצמו מסחר עם הסיקיראציע (ביטוח) והוא ריוח של מסחר, והלא גוף הבית הוא של הבעה"ב והוא שורפו ואיך יעלה עה"ד שהוא ירויח ע"י שזה עשה לעצמו מסחר מבחוץ וגובה דמי ההיזק גם מאחרים שיופטר השורף עי"ז". בדבריו מופיע נימוק נוסף (המובלע גם באו"ש) ששייך בביטוח דוקא: הביטוח הוא ככל עסק מסחרי גרידא, אלא שהוא תלוי אם יארע נזק. סברא זו שייכת כאמור דוקא בביטוח. אולם במקרה אחר כגון המקרה באמרי בינה ספק אם סברא זו תועיל. ד. באמרי בינה [חו"מ סי' ע"ג] דן במשאיל משכון ואבד המשכון והלך הממשכן אצל בעל המשכון ומחל לו. האם יכול השואל-המאבד לומר למשאיל מה הפסדתיך או לאו. ומביא מהשלטי גבורים [ב"ק פ"א] שכתב שהגונב מחברו דבר שהיה שאול בידו, ונתפשר הנגנב בדבר מועט עם המשאיל אינו חייב הנגנב לשלם לו רק כפי מה שנתפשר. ומביא מתשובת בני יעקב [סי' י"ג] שהקשה על השלטי גבורים מהמקרה בב"מ (דף ל"ה ממנו הוכיח האו"ש שיש כאן שתי תביעות נפרדות ואין השואל יכול לומר מאי אפסדתיך). ומתרץ האמרי בינה שאין להשוות שואל למקרה הש"ג משום ששואל מקבל על עצמו את כל האחריות ומחייב את עצמו. ."אבל בהגנב דאינו מחייב א"ע כלל לשלם רק ממילא נתחייב לשלם להבעלים אם כן במקום דהשואל נתפשר עם הבעלים יכול הגנב לומר מה שנתפשרת עם הבעלים אני חייב לשלם לך. וגם אם מחל לו יכול הגנב לומר לאו בעל דברים דידי את ומה אפסדתיך, וז"פ לחלק משם. רק גוף דברי הש"ג אינם מובנים כנז' כיון דהגנב נשאר בחיובו נגד הבעלים דלא מחלו לו". נראה מדבריו שלגבי שואל פשיטא ליה שחייב, ולגבי מזיק וגנב הסתפק אם כשלטי גבורים או כאו"ש. ה. בשו"ת מנחת יצחק [ח"ב סי' פ"ח] דן במקרה דומה לשאלתנו, ומסיק שאם התובע לא ניגש מסיבותיו הוא לחברת הביטוח הוא רשאי לתבוע את השומר שפשע בשמירתו. אבל אם פנה לחברת הביטוח וקיבל נזקו, על כך מביא שבשו"ת הרי בשמים [מהדו"ת סי' רמ"ה] נחלק על האו"ש ולפחות לגבי מזיק שדמי נזקו משולמים ממקו"א יכול לטעון מאי אפסדתיך. ואינו דומה למקרים הקודמים בהם יש קבלת אחריות וקבלת תנאי ללא תלות בנזק. ו. בתשובה אחרת [ח"ג סי' קכ"ו] ברר המנח"י יותר את צדדי החיובים והגדיר זאת: האם חיוב המזיק הוא על עצם מעשה ההיזק או על הפסד הניזק. והביא מב"ק [ע"ח ע"ב] באומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו, פוטר עצמו הגנב בכבש לרבנן ובעולת העוף לר' אלעזר בן עזריה. שהרי הנגנב התחייב לעולה ובכך נפטר. ועפי"ז מסיק בשלטי הגבורים [ב"ב דף ו' מדפי הרי"ף]: ."ומכאן לנגנב ומחל על אותו הדבר שגם הגנב פטור ממנו דהא לא מידי אפסידיה גנב לנגנב, מיהו לעשות מעשה צ"ע דגם בהיפך אנו אומרים שאם היה הדבר שאול או משכון והעובד כוכבים רוצה ממנו דבר גדול שאין הגנב חייב לשלם לו רק דמי שויו אם אינו בעין". ומביא המנח"י שהאחרונים דחו את דברי הש"ג, ולכן אף אם בעל החפץ מחל לנגנב אין הגנב יכול טעון כלפי הנגנב מאי אפסדתיך. ז. שורש הדבר בשאלה שהעלינו למעלה. האם המזיק או הגנב יכול לטעון כיון שהחפץ מבוטח נמצא שלא הזקתי מאומה, או שהתובע יכול לטענו: מה ש'קניתי' ביטוח לחפץ אינו מעניינך, ואף שהגורם לרווחי הוא החפץ שהזקת לו אין זה מפקיע ממך את חיובך. ויתירה מזו ברכב שנפגע יכול המשאיל/משכיר לומר כלפי הפוגע: איני מעוניין לתבוע מהביטוח מפני שאפסיד זכויות. ועליך מוטל החיוב. ח. אולם נראה לענ"ד שלפחות לגבי שואל או שוכר רכב (בניגוד למזיק), הדין היום בניגוד לדברי האו"ש והמנח"י. היום השוכר רכב או שואלו קונה עם פעולת הקניין אף את הביטוח אשר על הרכב (מקיף, צד שלישי או חובה בלבד), וע"כ אין המשכיר/משאיל יכול לומר לו: לא אפנה לביטוח, ואתה שלם נזקיך. אלא כיון שהחוק מחייב ביטוח לרכב ואין אדם שואל או שוכר רכב ללא ביטוח, שוב הביטוח הוא חלק מהסכם השכירות. וע"כ השואל/שוכר יכול לתבוע את משאילו/משכירו: פנה לביטוח ואני אשלם את אשר הביטוח לא ישלם לפי חיובי שומרים. וכמו"כ הביטוח אינו יכול לטעון כלפי השואל לאו בעל דברים דידי את, אלא זהו חלק מהסכם השאלה או השכירות שביניהם. וממילא בשוכר, הפרמיה עבור הביטוח כלולה בתוך תשלומי השכירות. ובשואל, מעצם ההגדרה שכל הנאה שלו, הוא אינו חייב עבור הפרמיה. ובאשר לתשלום מה שחיסרו בהעלאת תשלומי הפרמיה לעתיד מחמת שהיו תביעות כלפיו, נראה שלגבי תביעה זו נזקו הוא גרמא ואינו משלם עליה [וכ"כ במנח"י]. (העירוני ששכירות עבור תשלום הוצאות בלבד [דלק, שמן וכד'] אולי לא תחשב שכירות אלא שאלה, כשם שהשואל בהמה חייב במזונותיה. וצ"ע).