חבל נחלתו א צה
<poem> סימן צה
~אחריות מקום העבודה על נזק מצד שלישי
שאלה מה הדין אם בעת פעילות למודית של מורה בת"ת נשברו משקפיו באונס. יש לבדוק את השאלה משלשה היבטים: א. מה דין תורה בסתמא במקרה כזה. ב. מה מנהג המדינה במקרה כזה, (כשהוא יכול להקל או להחמיר מד"ת כבכל דבר שבממון). ג. כיצד הת"ת נוהג. תשובה א. כתב בפתחי החושן [שכירות ז' כ"ט-ל"א]. "פועל שנגרם לו נזק בשעת מלאכתו אם הוזק בממונו לכו"ע פטור בעה"ב, ואף אם הוזק בגופו אם שכיר הוא פטור בעה"ב. אבל אם עשה בחינם והוזק בגופו יש מחייבים ויש פוטרים אף בזה. ויש מחלקים שאם בא האונס מחמת השליחות או המלאכה פטור, אבל באונס שלא מחמת מלאכה חייב בעה"ב". השאלה העיקרית היא: האם לראות את המעביד כשואל ואת העובד כחפץ השאול למלאכת בעה"ב. מצב כזה הוא מוזר ואין הוא סביר. לעומת זאת היותר רגיל לראות את המעביד כשוכר פועל ולדון משום מזיק, וכיון שהוא בקושי גרמא דגרמא לנזק הפועל מצד שלישי לא ניתן לחייבו. יעויין בשו"ע חו"מ סימן קע"ו סעיף מ"ח ברמ"א ובסי' קפ"ח ס"ו במחבר ובנו"כ. בסעיף ל"א בפתה"ח [שם]. כתב: "מדיני שמים חייב בעה"ב בכל נזק שאירע לפועל בעת מלאכתו בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו". ומקורו ממהרש"ם בשאילת שלום שיש מקומות שאף כופים על לפנים משוה"ד [עי' סוף פ"ו דב"מ]. וע"כ הסיק שיש לב"ד להשתדל לפשר ביניהם. ב. בחוברת "דע את זכויותיך". שהוצאה ע"י הסתדרות המורים מוגדרות זכויות וחובות המורה. נאמר: "משרד החינוך. יפצה עובד הוראה על נזק שנגרם לרכושו תוך כדי עבודתו, אם הוא עובד מדינה (מקבל את משכורתו מהמשרד)., ובתנאי שהנזק נגרם תוך כדי מילוי התפקיד. הפיצוי יהיה חלקי, ויתבסס על שווים של חפצים סטנדרטיים". [סעיף ' א']. בפרק נזקי רכוש נאמר לגבי פיצוי על נזקי משקפים "פיצוי עבור נזק למשקפיים, לעדשות מגע או לאמצעי ראייה אחרים יינתן בתנאי שהעובד נקט את כל אמצעי הזהירות הדרושים (כגון קשירת משקפים וכד').", [סעיף ה']. במקרה הנוכחי המשקפיים הונחו בכיסו של השואל תוך כדי רחיצת פנים קודם תפילה, ובתנועתו למגבת, תוך כדי מוגבלות ראייתו ללא משקפיו, נחבט במשהו, המשקפים נפלו ונשברה זכוכית אחת של משקפי ראיה מיוחדות, בהתאם לבעית ראייתו המיוחדת והקשה. ניתן לדרוש מהשואל יותר השגחה על משקפיו, כש"כ כשהוא יודע את מוגבלותו הקשה ללא משקפיו. מאידך זמן השבירה היה בסיום טיול מיגע ומתוך הזדרזות לתפילה. וע"כ נראה לומר שבמצב הנוכחי השמירה על חפציו היתה כראוי, כשחובת הקשירה אינה רלונטית. ניתן לטעון עוד שאין הוא עובד משרד החינוך, אולם אין זה משנה, אם אמנם הת"ת שבו הוא עובד קיבל על עצמו בשתיקה את קביעות משרד החינוך, ועל כך נדון בסעיף הבא. ג. מהבירורים לעיל עולה שיש חילוק בין דין תורה הפוטר את המעביד מנזקי פועלו, לבין הוראות משרד החינוך המחייבות בנזקי המורה במצבים מסוימים. השאלה היא מה הסיבה להבדל וכיצד נוהג הת"ת? לענ"ד פרט למקרים בהם הת"ת הוציא עצמו במפורש (ביטוח מנהלים). מתנאי העבודה של משרד החינוך, הוא נצמד מעצמו למשרד החינוך, כגון בהיקף משרות, תוספות משכורת וכו'. ולכן יש להוראות משרד החינוך דין של מנהג מדינה הנוהג בסתמא כל עוד לא הותנה בפירוש שלא כן. אמנם במקרה הנוכחי הת"ת הוא המוחזק, והשואל — המוציא ועליו הראיה, אבל במקום שיש מנהג מדינה סתם שכירות פועלים היא על דעת כן, והמוציא ממנהג המדינה עליו הראיה שהתנה כן, יעוי' משנה ריש פ"ז דב"מ והסוגיות התם. במקרה הנוכחי סביר לראותו כעובד של הת"ת עפ"י זכויות וחובות משרד החינוך, וע"כ על הת"ת חלה החובה לפצות את השואל כבהוראות משרד החינוך אא"כ יוכיח שהתנה שלא לנהוג על פיהן. אמנם יש לטעון: אצל מורה העובד במשרד החינוך לא ביה"ס הוא המתחייב בנזקים אלא המעביד היינו המדינה. כאן הת"ת נתבע לשלם והוא אינו משרד החינוך. אלא שברור שבמקרה הנוכחי בניגוד למשרד החינוך, מקום העבודה — הת"ת הוא גם המעביד, ונטל על עצמו את שתי הפונקציות. וע"כ אין הוא יכול להשליך את חיובו על אחרים. בר מן דין, יש לשים לב לחילוק שבין המצב המצוייר בשו"ע, לבין המצב בימינו בחלק ממקומות העבודה הקבועים. ברוב המקומות מנסים ליצור אצל העובד יותר ממחויבות גרידא של פועל, ורוצים ליצור מצב של שותפות כלשהיא ואחריות. יצירת מצב זה היא ע"י תנאי שכר והטבות שאינן קשורות לביצוע תפקידו, כמו: מניות של החברה, רכב צמוד וכד'; ובמקביל הטלת אחריות, סמכויות, והשתתפות בקבלת החלטות. הטבות אלה אין לראותן, לענ"ד, כשכר משופר לפועל בלבד, אלא כהבאת העובד בחברה/מפעל להיות כשותף חלקי ברווחי החברה, ומתוך כך להעלות את רמת עשייתו למענה. בת"ת נראה לי שהמגמה אף היא בכיוון זה, וכמו בשותפים שלצורך טיפול בעניני השותפות הם מתלבשים ממנה [כגיטין נ"ב לגבי אפוטרופוס ונפסק בשו"ע אף לגבי תפוסת הבית]. או שנוסעים על חשבונה, אף נזק בדבר שמשמש לה כנ"ד, יכול להחשב כחלק מהשותפות שהיא אחראית לו. ולא יהיה דינו פחות מכלי עבודה שהביא מביתו לצורך השותפות וניזק. ובפרט שהמדובר בכלי שמשמש לשואל הן לצרכיו הפרטיים והן להוראתו בת"ת, כשאין זה כלי סנדרטי שכל מורה מביא מביתו כמו תיק לחפציו. (ובעצם אין זה כ"כ רחוק שבהתאם לצרכיו המיוחדים של השואל, הוא ראוי שינתן לו לפחות חלקית ע"י מקום העבודה כמו תוספת עבור הלבשה). אף מתנאי העבודה הרשומים בחוברת הנ"ל נראה שמגמתם ליצור מהמורה לא אך 'פועל' של המערכת, אלא שותף בעל מעורבות אחריות ואכפתיות, וע"כ נטילת האחריות הגדולה על נזקיו. ולכן במקרה הנוכחי נ"ל שצריך להגיע לפשרה לטובת המורה ביחס של / או /. באשר לפיצוי הסטנדרטי (הנזכר בחוברת הנ"ל). אין זה רלוונטי, כיון שהמורה זקוק למשקפיים מיוחדות ולא סטנדרטיות. כמו"כ אף אם הת"ת כלל אינו משתייך לסדרי העבודה כבמשרד החינוך, כיון שלצי"ש המעסיק צריך לשלם לפועלו על נזקיו מצד שלישי, בעת העבודה, אף הת"ת לא יצא מכלל החייבים לצאת י"ש. כש"כ שהוא מקום המגדילים בו תורה ויראת שמים, וראוי לו שיעשה כתורה ולפנים משוה"ד.