חבל נחלתו א פט
<poem> סימן פט
~ שמירה על רכב של המעביד הנמצא ברשות עובד .*
שאלה סוכן מחלק סחורה במכונית של בעלי העסק. המכונית נמצאת ברשותו כל היום, ובשעה שאינו בעבודה הוא רשאי (עפ"י סיכום עם בעה"ב), להשתמש בה לצרכיו. באחד הימים בעת נסיעה פרטית לאחר שעות העבודה נגנבה המכונית. כשבאו לגבות את התשלום מחברת הביטוח התברר שמערכת האזעקה לא היתה תקינה וע"כ עפ"י תנאי הסכם הביטוח, חברת הביטוח פטורה מתשלום. האם הסוכן חייב בתשלום המכונית לבעל העסק (בעל הרכב)? פתיחה — מנהג העולם בפשטות, הסוכן חייב בתשלומים מפני שהוא שומר שכר על הרכב, וכיון שהרכב אינו שייך לו, הוא רק נהנה מפירותיו. אלא שיש לדון על כך מכמה וכמה פנים. ניתן לומר שבכל מקום ומקום קובעים תנאים בחוזה העסקתו של העובד איך וכמה לחייבו על שימושו ברכבי המעביד, וזהו תנאי בדבר שבממון שהוא תקף כדיני תנאים, ודי בדיבור להתנותו. אלא שנראה שאין הדברים כך. ברוב המקומות לא נעשה שום חוזה מיוחד שבא להוציא את העובד מלהיות שומר שכר על רכבו. ולכל היותר מתנים עם מקבל רכב ממקום עבודתו שאם ישתמש ברכב לצרכיו הפרטיים ישלם דמי שימוש מינימליים. ולפי"ז, לכאורה, מנהג העולם שלא כדין. ואם תאמר שהביטוח משלם, ראשית אין זה בכל מקרה, ועוד ישנה השתתפות עצמית בכל תשלום שע"י ביטוח ואף אותה לא תמיד העובד משלם. ועוד, חבלות ברכב ממכות וכד' או דוחו"ת חניה אין הביטוח משלם, וא"כ מדוע לא נוהגים כדין שהעובד משלם, וכי על כל דבר מתנים עם המעביד?! (ובקיבוצים, ישנם תנאים מדוייקים במה לחייב ובמה לפטור, אך בשאר מקומות לא ידוע לי שנוהגים כך). ויותר מזה נראה שאם נחייב את הסוכנים להיות שומרי שכר על רכביהם או על כלי עבודתם, הם לא יסכימו להיות סוכנים. השאלה נפוצה ביותר, ומעשים בכל יום שכלי רכבם של סוכנים נחבלים, או נגנבים, או שמקבלים דוחו"ת חניה וכד', ולא שמענו שהם משלמים על כך, וכש"כ בעלי תפקידים מרכזיים במפעלים וחברות כלכליות וכן מפקדים בצה"ל לגבי רכב צבאי, וק"ו בן ק"ו ששרים ועוזריהם ועוזרי עוזריהם, לא שמענו מעולם ששילמו מכיסם הפרטי למדינה על רכבם כי נגנב וכד', וכי כל העולם נוהג מנהג גזלנים? ובעיקר הדבר בולט בחברות גדולות שהנהג הוא עובד חברה כמו המנכ"ל, ושניהם שכירים של החברה והיא בבעלות צד שלישי פרטי או ציבורי. לכן נראה לענ"ד שצריך לדון בכך מחדש. נדון בתחילה על חיוב בגניבה בשעות העבודה, האם הפועל שומר חנם או שומר שכר. א. בין שומר חנם לשומר שכר יש הבדל גדול בין שומר חנם לשומר שכר בין ברמת השמירה ובין ברמת חיובי התשלום. כתב בערוך השלחן [סי' רצ"א ס"ב]: ."ש"ח אינו מחוייב לשלם רק כשפשע בשמירת הדבר כשלא שמר כראוי וע"י זה נתקלקל הדבר או נגנב או נאבד בפשיעתו דזהו כעין מזיק בידים דהרי קבל עליו לשמור והבעלים סמכו עליו. והשומר שכר והשוכר חייבים אף אם שמרו כראוי ונגנב או נאבד, דמי שיש לו הנאה בעד השמירה חייב לשמור גם מגניבה ואבידה". וביתר פירוט לגבי שומר שכר בשו"ע [סי' ש"ג ס"ב]: ."שומר שכר חייב בגניבה ואבידה וי"א שאפילו שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה שאי אפשר לגנבם משם אם לא ע"י מחילות, או נם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו, או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרה וכל כיוצא בזה חייב, ואפילו הקיפו חומה של ברזל. ואפילו אם אילו היה שם לא היה יכול להציל חייב בגניבה ואבידה, אא"כ היה שם ולא יכול להציל". למדנו, שבעוד ששומר חנם צריך להיזהר רק שלא יפשע, לשומר שכר ישנם חיובים אקטיביים לשמור, ואין הוא נפטר בהתנהגות רגילה. ועוד יותר מכן לגבי חיובי התשלום, הם אינם תלויים ברמת השמירה כלל, ואפילו שמר שמירה מעולה אם נגנב חייב בתשלומים. ב. הבעיתיות בהטלת חובות שומר שכר על עובד בכלי מעבידו הרכב ניתן לעובד לצרכי עבודתו המזקיקה ניידות ממקום למקום. את הוצאות הרכב אין העובד משלם מכיסו אלא המעביד, היינו: ביטוח, הוצאות שוטפות וטיפולים. האם ניתן לטעון שהוא יחשב עליו כשומר חנם מתוך שהוא עוסק במלאכתו של בעל הבית, והכלי (במקרה הנוכחי מכונית) ניתן לו לשם מלאכתו עבור בעל הבית. העמדת כל פועל או שכיר העובד בכליו של בעה"ב כשומר שכר יוצרת בעיה לאותו שכיר. הוא לא בא לשמור על כליו של בעה"ב ולא לשם כך נשכר, אמנם הוא בא בשכרו ע"י עבודתו עם הכלים, ומתוך שנהנה מהנה, וע"כ לכאורה הוא שומר שכר. וכן אומנים הם שומרי שכר על החפצים אותם הם צריכים לתקן, וכן השותפים שומרי שכר מאותה סיבה. אמנם שומר שכר ושוכר עסוקים בחפץ השמירה, בעוד שפועל שכיר שאנו דנים עליו עובד בנושא אחר אלא שחפץ השמירה משמש אותו. ננסה לבדוק האם ישנם מקרים דומים בהם שומרים המקבלים הנאה מן הבעלים אינם שומרי שכר. ג. בין שוכר למקרה הנידון מארבעת השומרים המקרה הדומה ביותר הוא שוכר, הוא נותן שכר ומשתמש בכלי של בעל הבית, ושניהם נהנים זמ"ז — זה בנטילת שכר וזה בשימוש בכלי של חבירו, וע"כ השוכר אף שלא נשכר עבור השמירה, הופך להיות שומר שכר. אלא שלהבדיל משוכר, העובד אינו נותן שכר אלא מקבל שכר, וע"כ אין הוא משלם את הוצאות הרכב, ורוב ההנאה היא של בעל הבית. ואפילו לאומן לא ניתן להשוותו, שהרי אומן שומר על הכלי אותו קיבל לתקן, וכאן הרכב ניתן לו ע"י בעה"ב לשם עבודתו הסדירה. ד. שומר שכר על אף ששכרו קטן ביותר מצאנו שומר שכר שאף הוא כמעט ואינו עוסק בחפץ השמירה, והוא שומר אבידה שנחלקו רבה ורב יוסף האם הוא שומר חנם או שומר שכר [ב"ק נ"ו ע"ב, ב"מ כ"ט ע"א ועוד מקומות]. טעמו של רב יוסף הוא משום שכאשר עוסק באבידה נפטר מלתת פרוטה לעני, שעוסק במצוה פטור מן המצוה, ומשום כך נעשה שומר שכר על האבידה וחייב בכל דיניו. לעומת זאת לפי רבה כיון שהרווח הממוני הזה לא שכיח נחשב עדיין כשומר חנם. נחלקו הראשונים כמי הלכה, רוב הראשונים פסקו הלכה כרב יוסף [ר"ח וה"ג רי"ף ורמב"ם] וחלקם פסקו כרבה [ר"י ורא"ש]. והביאם הטור [סי' רס"ז] ופסק כאביו [בסוף הסימן]. ובשו"ע [סט"ז] פסק כרוב הראשונים. והרמ"א פסק כתוס'. ופסקו שם שהוי ספיקא דדינא [עי"ש ש"ך ס"ק י"ד]. וכמחלוקתם בשומר אבידה כן נחלקו במלוה על המשכון [סי' ע"ב]. לעניננו למדנו שישנו מצב שהנאה צדדית מחפץ השמירה אינה בהכרח גורמת להיות השומר שומר שכר אלא לעתים, לדעת חלק מהראשונים, הוא שומר חנם. ה. פועלים הנוטלים שכר עבודה ולא שכר שמירה מקרה נוסף שעוד יותר דומה לענייננו: "כל האומנין שומרי שכר הן, וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם" .[ב"מ פ' ע"ב]. ובגמרא העמידו את המשנה אף לפי ר"מ הסובר ששוכר שומר חנם. והביאו שתי סברות לחייב אומן אף לפי ר"מ, האחת באותה הנאה שעזב את כו"ע ושכר דוקא אותו, והשניה שנתנו לו מעט יותר כדי שיהיה שומר שכר ודחאון, והסיקו שאומן באותה הנאה שתופש את החפץ על שכרו נעשה שומר שכר, וע"כ מרגע שאינו תופשו על שכרו נעשה עליו שומר חנם. הטור [סי' ש"ו] כתב: "כל האומנין שנותנין להן לתקן בקבלנות הם כשומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה וזה שכרן שמשתכרין במה שנותנין להם לתקן וליטול שכר". הב"ח הסיק מדברי הטור שדוקא אומנים שלוקחים לביתם, אבל אומן העובד בבית בעל הבית אינו אף שומר חנם. ולפי דבריו אף שכיר יום הנוטל את המלאכה לביתו הוא שומר שכר. לעומתו כתב הפרישה: "לכן נראה דגם כוונת רבינו הוא דדוקא קבלן הוא שומר שכר ולא שכיר יום כיון דהשכר שנותנים להם לא בשביל השמירה נותנין להן כי אם בשביל טירחא, והיום נתנוהו להן ומחר יתנוהו לאחר, לא שייך למימר בההיא הנאה דמיגר להו וכו' די"ל דזה נזדמן לפניהן ושכרוהו והא ראיה שלמחר ישכרוהו לאחר ולא סמכה דעתיה דשכיר יום לקבל עליו השמירה בשביל האי שכר". וכן האריך להוכיח בדרישה. הש"ך [ס"ק א'] חלק עליו וסובר כב"ח שאין חילוק בין שכיר יום לקבלן, וחולק אף על הב"ח שאף שכיר יום העובד בבית בעה"ב נעשה שומר שכר — באותה הנאה שנותנים לו מלאכה ליטול שכר עליה. בקצות [סי' ע"ב ס"ק ד'] נוקט בניגוד למהרשד"ם שחילק בין פרוטה דרב יוסף שהוא שומר שכר מפני שנחשב כנוטל פרוטה בתחילת שמירתו, לאומן שגמר מלאכתו שהוא מטעם תפיסה על שכרו, כשאינו תופס הוא שומר חנם. הקצות עצמו סובר מפני שכלה זמן שמירתו. וכן הסביר הנתיבות בש"ך [סי' ע"ב ס"ק ז']. פרט לפרישה שצטטנו, והדגשנו בדבריו שפוטר פועלים משמירה בכל מקום, מפני שלא נשכרו אדעתא דהכי, הרי מיתר האחרונים נראה שאף בשכיר שניתנו לו כלי בעה"ב לצורך עבודתו נחשב עליהם כשומר שכר. ו. שתי דרגות בשומר שכר לפי סוג השכר שנוטלים כתב בתשובות מהרש"ך [ח"ב סי' קס"ט] על דבר משכון שנגנב: ."ועוד איכא טעמא אחרינא לפטור לרחל זו אפילו נאמר דמלוה על המשכון הוי ש"ש ואפילו בשלא התנתה, דעד כאן לא אמרו בפ' השוכר את הפועלים דבש"ש לא מהני ליה טעמא דמאי הוה ליה למעבד משום דאמר ליה: להכי יהבית לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא אלא דוקא בנותן לו שכר בהדיא בעד שמירתו. אמנם בנידון זה לענין משכון דלא חשבינן ליה לש"ש אלא משום פרוטה דרב יוסף כמבואר במקומו בהא ודאי לא דיינינן ליה כההיא ש"ש דהתם, וא"כ מציא רחל למימר מאי הוה לי למעבד ופטורה הוא אפילו לא התנתה". ורצונו לפי"ז לחלק בין נותן לו שכר בעד שמירתו לבין מי שנהפך להיות ש"ש בגלל חיוב צדדי. אולם רבים מן האחרונים חלקו עליו. בכנסת הגדולה [הג' ב"י אות כ'] הקשה עליו מדוע לא כתב שהוא ש"ח וניסה לתרצו בדוחק. וכן במל"מ [שכירות פ"י ה"א]. והקצות [סי' ע"ב ס"ק ה'] הוכיח שאליבא דתוס' והרשב"א ועוד ראשונים אף שומר אבידה חייב ככל שומר שכר, ואין מוטלים עליו חיובים מופחתים משומר שכר. אבל סיים דבריו שלפי הרמ"א המסתפק אם שומר אבידה כשומר חנם, אף שומר משכון כיון שאין דעתו להתחייב באונסים אינו מתחייב אף בגניבה. אמנם החת"ס [חו"מ סי' ט"ז] חיזק דברי המהרש"ך, וז"ל: ."מ"מ נ"ל נהי דחייב באונסים אבל לא בנטירותא יתירתא, שכבר כתבו הראשונים דכל ההפלגת נטירתא יתירתא שאמרו היינו היכי דמקבל אגרא להדיא, דאמר ליה להכי יהיב אגרא וכו', אבל בכל אלו נידונים כשומר שכר מאומד הדעת דבההיא הנאה דשביק כו"ע ואגר ליה לדידיה או נפיק עליה קלא דמהימנא הוא וכדומה, נהי דחייב באונסי' כש"ש מ"מ אותן הפלגות יתירות לית בה דהרי לא יהיב ליה אגרא. ולע"ד דין זה מרומז בלשון ש"ס צ"ג ע"א מאן תנא שוכר כנושא שכר וכו' הכוונה דלמ"ד שוכר כש"ח אין כאן ד' שומרים כלל, אבל למ"ד כש"ש אע"ג דמסיק דיניה הם ג' מ"מ כיון דמחולקים קצת דש"ש דמקבל אגרא חייב באונסיה ע"ד הפלגה, משא"כ שוכר דהוה רק ש"ש בההיא הנאה וכו' כדלעיל פ' ע"ב איננו חייב באותן אונסים. ונ"ל דזהו דעת הראב"ד דמייתי רא"ש פ"ז דמס' ב"מ סי' ח' שהקשה וכי יאחוז בזנבה וילך, ותי' רמב"ן דלהכי יהיב ליה אגרא ע"ש היטב, ואמנם הראב"ד ס"ל דבשוכר לא אמרינן הך סברא: להכי יהיבי לך אגרא דוקא בש"ש ממש ולא בשוכר וכנ"ל, והיא סברת מהרש"ך שבכנה"ג". ונראה שאע"פ שנפתח פתח ממהרש"ך והחת"ס שחיזקו יתידותם מסברות ומראשונים, למעשה לא קבלו הפוסקים דבריהם, וכל שומרי השכר חיוביהם שוים. ז. משרת הוא שומר חנם בפתחי תשובה [סי' ש"ג ס"ק א'] הביא את דברי המחנה אפרים [שומרין סי' ל"א] שכתב: "עוד נראה מדברי מהרש"ך מזאת התשובה [ח"ב סי' פ"ה] דמשרתו של בעה"ב שומר חנם חשיב אצל בעה"ב, לענין אם מסר בידו לשמור ונגנב מידו, ואע"פ דהמשרת עומד אצל בעה"ב בשכר, מ"מ לא נקיט השכר בשביל שמירה אלא בשביל שירות הבית". אמנם הקצות [סי' רצ"א ס"ק ו'] חלק שאינו שומר חנם אלא שומר שכר. (ואולי המהרש"ך אזיל לטעמיה שכל שאינו נוטל שכר עבור השמירה — אינו בחיובי שומר שכר). ח. אומן שהקדים לו שכרו — שומר חנם עוד חקר במחנה אפרים בדין אומן, ובהו"א ס"ל שאומן נעשה ש"ש באותה הנאה שהחפץ לתיקון תחת ידו ולא משום דתפיס ליה אאגריה. ונ"מ אם הקדים לו שכרו שעדיין הוא ש"ש. אולם חזר בו מכח דברי השאילתות וראב"ן בתשובות ומרדכי שכולם כתבו שאומן שהקדים לו שכרו הוי שומר חנם. וחוששים אך לטעמא דתפיס ליה אאגריה. ולענייננו נראה שכלי של בעה"ב ביד שכירו אינו תופס בו על שכרו, וע"כ לא יחשב כש"ש בגלל זה. ט. מקבל עיסקא שומר חנם בפלגא דפקדון על אף הנאתו מפלגא דמלוה עוד הביא המחנ"א מחלוקת הרמב"ם והראב"ד במקבל עיסקא [שלוחין ושותפין פ"ו ה"ב]. הרמב"ם סבר שעל חלק הפקדון הוא שומר חנם, ואילו הראב"ד השיג שהוא שומר שכר כיון שמקבל שכר כפועל בטל על ההתעסקות בחלק הפקדון. וכתב הכס"מ שטעם הרמב"ם משום שאינו נוטל שכר על שמירת הפקדון אלא על התעסקותו בו. וטעם הראב"ד שמדמה זאת לשוכר, וכשם שבשוכר באותה הנאה שהשכירו לו נחשב כמקבל שכר על שמירתו כן בעיסקא "בההיא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתם". הטור [יו"ד סי' קע"ז] פסק כראב"ד. וכן כתב בב"י שכמה וכמה ראשונים מסייעים לראב"ד לכן הלכה כמותו. וכן פסק בשו"ע [שם ס"ה]. וכן כתב הגר"א בביאורו והשוה זאת לשותפין שהוי ש"ש וכש"כ במקבל עיסקא. ואע"פ שנוטל שכר עמלו ולא שכר שמירה לא גרע משוכר. בספר התרומות [שער מ"ו ח"ג סי' ז'] הביא את דברי הרמב"ם בלבד בעניין פלגא פקדון בעיסקא. ובגדולי תרומה הקשה על הכס"מ מאי שנא מקבל עיסקא מאומן הלא שניהם מקבלים שכר על ההתעסקות, ותרץ שדוקא כשנטילת השכר היא לצורך עצמו ובלעדיו לא היה מתעסק "אז אמרינן כיון שקבל השכר לעשות אותו הדבר וראוי הוא ג"כ שיקבל עליו גניבה ואבידה ומסתמא נותן השכר אדעתא דהכי נותנו לו, אבל הכא גבי מתעסק אין השכר מכוון לעצמו כי אין נותנים אותו למתעסק בעצם ושזולתו לא היה מתעסק, אלא אדרבה הוא לתועלת המלוה כדי שיהא מותר בקבלת חלק הריוח המגיע לו דבלאו הכי היה אסור, תדע דהא אין נותנין לו שכר אלא כפועל בטל. ומ"מ הטור ושאר האחרונים הסכימו עם הראב"ד ז"ל ואחריהם ראוי לילך". י. כמה ראשונים סברו כרמב"ם ויכול לטעון קים-לי אבל בשו"ת גינת ורדים [חו"מ כלל א' סי' א'] חלק. הוא האריך מאד בתשובה לשאלה על מי שנתנו לו סחורות לשים במחסניו, ומקבל בשכר טירחתו שני אחוז (%) ואינו נוטל שכר שמירה, ונגנבה כל תכולת מחסנו שלו ושל אחרים. והגינת ורדים מביא את כל הראשונים המסכימים לרמב"ם וכותב שאף בס' התרומות כתב שאין מוציאים ממון מיד המוחזק, ונחשב אך שומר חנם. ומביא שכן כתבו הרדב"ז ומשפטי שמואל. והקשה על הרמב"ם מאומן וסרסור שהם ש"ש, ותרץ בשם האחרונים שבאומן מקבל שכר עבור טורחו ושמירתו, אבל במתעסק מקבל שכר כדי שיוכל נותן העיסקא לקבל רווחיו ולא יהיה רבית. בגליון מהרש"א (לר"ש איגר) לשו"ע כתב שדעת הרשב"ם כרמב"ם ואף בעל הלכות גדולות סבר כרמב"ם. יא. מנהג מדינה וביטול צורך בתנאי בגינת ורדים [שם] האריך, וכתב טעם נוסף השייך לענייננו. הטעם הוא מנהג מדינה היינו אם כך דרך השמירה על החפצים הנ"ל נוהגים עפ"י המנהג, והמנהג גורם, שכל שמירה בסתמא היא כאילו התנה במפורש להקל בשמירתו, וכל הנותן לו לשמור אדעתא דהכי נותן. ז"ל הגינת ורדים: "וכן לענין שמירה בהגהות אשרי בפ' המפקיד גבי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע דכתב מהר"י דאם שמר בחדר סגור ובתיבה נראה דאדעתא דהכי מפקיד והביא דבריו תרומת הדשן סי' של"ג. וכתב עליו ונראה דרוצה לומר דכיון דיודע המפקיד שאין הנפקד רגיל לשמור שום דבר כלל כי אם בענין זה מעיקרא אדעתא דהכי מפקיד.". והוסיף והוכיח זאת מדברי הפוסקים. ומסיק: "ואיך שיהיה העולה מזה הוא דכל היכא דהמפקיד יודע דהאפטרופוס הניח הסחורות במגזין במסגרות, והולך ולן בביתו אדעתא דהכי שולחין לו, ואם נגנב משם הוא פטור דהוא ש"ש, דהוה ליה כאלו התנה להיות פטור מגניבה". וכן העלה שם למעשה לפטור. יב. תקנות חכמים דומות לפטור ישנו טעם נוסף לפטור, מצד תקנת חכמים. מצאנו שחכמים תקנו באשה ששברה כלים בביתה בעת עשיית מלאכות ביתה שפטורה. וכתב הרמב"ם [אישות פכ"א ה"ט]: "ואין זה מן הדין אלא תקנה שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם". (ואמנם הראב"ד נתן טעם אחר אבל הראשונים דחו דבריו). ותקנה דומה בהל' שכירות [פ"ג ה"ב]: "המעביר חבית ממקום למקום בשכר ונשברה, דין תורה שישלם שאין זה אונס גדול והרי השבירה כגניבה ואבידה שהוא חייב בהן, אבל תקנו חכמים שיהיה חייב שבועה שלא פשע בה, שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם שיעביר חבית לחבירו לפיכך עשו שבירת חבית כמיתת הבהמה ושבירתה". במקרה הנוכחי אין תקנה דומה ובכ"ז נראה לענ"ד שיש מקום לתקן זאת ועכ"פ כך מנהג הציבור. יג. מסקנות למעשה לגבי שמירת רכב בזמן עבודה מכמה וכמה טעמים ניתן לומר שעובד אינו שומר שכר על רכב לצרכי עבודה בזמן העבודה, ולפחות יכול לטעון קים לי. שיטת ר"י בשומר אבידה שהוא שומר חנם וכן בשומר על משכון. פועל לפי שיטת הפרישה. שומר על משכון עפ"י המהרש"ך והחת"ס. משרת אצל בעה"ב עפ"י המחנה אפרים. אומן שהקדים לו שכרו כפי שמסיק המחנה אפרים. מקבל עיסקא בפלגא פקדון עפ"י שיטת הרמב"ם. ועוד ובעיקר שכן מנהג המדינה. והראנו שישנן תקנות חכמים לפטור שומרי שכר ממצבים הקרובים לפשיעה. ולמעשה הטוב ביותר יהיה לכתוב חוזה ברור בין בעל הרכב לעובד המשתמש בו, בו יפורטו כל התנאים וההתחיבויות שביניהם. יד. רכב לאחר שעות העבודה אמנם רוב הטעמים לעיל, המתבססים על היותו שומר חנם אינם מתאימים לגבי רכב שרד או רכב שניתן לעובד אף לאחר שעות העבודה. רכב זה ניתן לעובד כתמורה נוספת ושכר סמוי על עבודתו בשעות העבודה. ואף שהוצאותיו משולמות ע"י מקום העבודה, המחזיק בו הוא ודאי שומר שכר. ואינו נחשב שואל משום שלא כל הנאה שלו שהרי הוא נותן תמורה בשעות העבודה. ויתירה מזאת, אפשר לומר שהיותו שומר שכר לאחר שעות העבודה גורם שהוא נחשב שומר שכר על הרכב אף בשעות העבודה. וכיון שכן לכאורה עובד זה הוא שומר שכר על הרכב ואם נגנב חייב בגניבה. ולפי מה שהזכרנו שמנהג המדינה אינו כן, צריך לדון האם הגורם למנהג המדינה הוא משום הביטוח, וע"כ זה הפך להיות כמנהג קבוע. אבל במקום שהביטוח אינו 'מכסה' את הגניבה (כמו במקרה הנוכחי) — הפועל חייב שהרי הוא שומר שכר. או שאע"פ שאין הביטוח מכסה פטור העובד מטעמים אחרים. ונראה (לפי הידוע לי) שהמנהג הוא לפטור את העובד ואפילו שהביטוח אינו מכסה. ניתן היה לומר שבחברות ממשלתיות ורכב צבאי הסיבה לפטור היא משום שמתיחסים לרכב כרכב השותפים, וכיון שכולם עסוקים באותה שעה הרי זו שמירה בבעלים וע"כ כולם פטורים [כמבואר ב"ב מ"ג ע"ב ושו"ע חו"מ סי' קע"ו ס"ח]. אולם טיעון זה נכון בחברי קיבוצים ואגודות שיתופיות אחרות, בעלות רכב משותף, שהן שותפויות ממוניות, וכיון שכולם עסוקים בשותפות, הרי קיים בקביעות הפטור של שמירה בבעלים, וצריך תיקון ותנאי מיוחד לחייב אפילו במקרי פשיעה. אולם ברכב ממשלתי וצבאי לא ניתן לטעון כן. המדינה אינה שותפות, היא ציבור ואע"פ שכ"א מאזרחי המדינה הוא שותף במדינה אבל נכסיה הכלכליים אינם שייכים לפרטים והרי היא רשות לעצמה. וע"כ עובדי הציבור אינם כשותפים אלא הם כגבאי צדקה ואפוטרופסים שהשליטו אותם בנכסים. וכן בצה"ל מעמד החיילים והמפקדים שווה לעובדי ציבור ואין הם שותפים. כמו"כ אי אפשר להגדיר עובדי חברה (כמו 'בזק' או 'אסם' וכד') כשותפים, אלא הם עובדים-פועלים של השותפות. לא נראית לי סיבה ישירה לפטור אלא מצד מנהג מדינה, או חוזה מוקדם המסדיר את האחריות. ונאמר לי שזהו שכרו שמקבל את המכונית כשומר חנם ולא כשומר שכר, וא"כ זהו מנהג המדינה. טו. מי אחראי לתקינות ביטוח סיבה נוספת לפטור, במקרה הנוכחי, היא שלכאורה אחריות העמידה בתנאי הביטוח מוטלת על בעה"ב, הוא כמשכיר לאחר רכב (אלא ששוכר משלם ממון והוא מקבל תשלום בעבודה), ואם הוא מוסר רכב ללא ביטוח תקף עליו להודיע לעובד. ואם לא הודיע הרי זה כמקח טעות שחוזר. ולכאורה אי מילוי התנאים מלמד על קבלתו אחריות לרכב אף במקרה זה. מאידך יכול בעל הרכב לטעון אני מסרתי את הרכב לעובד כשומר שכר, וכשם שתפקידו לבדוק את תקינותו ולא לנסוע ללא שמן במנוע, ולדאוג לטיפולים הנחוצים לו — כן מחובתו לדאוג שהרכב עומד בתנאי הביטוח ואין אני אחראי לכך. נראה בפשטות, שהעובד (מקבל הרכב) צריך להיות מודע לתנאי הביטוח. ואם אין הוא מודע, ולא דאג לתיקון המעכב את ה"כיסוי" של הביטוח, אין המעביד יכול לטעון כלפיו כיון שהנך שומר שכר שלם את נזקי, כיון שהעובד טוען לעומתו קבלתי (כמשכורת) את הרכב עם ביטוח (ואתה משלמו), ולא הייתי מודע לכך שאני נוסע ברכב ללא ביטוח. אולם אם שניהם מודעים לצורך בעמידה בתנאי הביטוח, והמקבל פשע ולא טיפל במעכבים את ה"כיסוי" של הביטוח נראה שהעובד אחראי לכך. וכן נראה ממקרה אפוטרופא דיתמי דזבין להו תורא ללא ככי ושיני ומת [ב"מ מ"ב ע"ב]. ושם האפוטרופוס פטר עצמו משום 'אנא לבקרא מסרתיה' ועליו היה להתבונן היטב מתוך שהוא שומר שכר וע"כ חייב. ותוס' [שם ד"ה נימא] כתבו שללא טענה זו האפוטרופוס לא היה נפטר מפני שהוא חייב על הפשיעה. כאן זוהי פשיעת שניהם, ובכ"ז המעביד לא יודע את מצב הרכב מפני שאינו ברשותו והעובד יודע*. וע"כ במידה והרכב נגנב לאחר שעות העבודה, ולא היה לו 'כיסוי' ביטוחי מאיזו סיבה והעובד ידע את התנאים ל'כיסוי' הביטוח, ולא דאג לתיקונם הוא פשע בעצמו, וע"כ הוא חייב למעביד בתשלום כל הרכב. אולם אם מנהג המדינה שהעובד פטור מכל אחריות פרט להיזק העובד פטור ובעה"ב נושא בתוצאות. (ועי' בהערות הגר"י אריאל בראש הספר הערה י"א).