חבל נחלתו א עח
<poem> סימן עח
~ אבלות לאחר חמישה חודשים
שאלה אשה ציותה גופתה למדע לאחר מותה. וכן היה, גופתה עברה למחקר ולא נקברה. ולא ישבו עליה באבלות שבעה ושלושים. כחמישה חודשים לאחר פטירתה התעוררו בני משפחתה ובקשו לקוברה ולהתאבל עליה. לאחר דו"ד עם החוקרים נאמר להם שבעוד מספר ימים יוכלו לקבל את הגופה. ושאלו הקרובים: א. האם צריכים לשבת שבעה ושלושים עתה כיון שלא ישבו בעבר, וכן שאר דיני אבלות מה צריכים לנהוג? ב. מתי יום הזכרון (יארצייט). שלה, יום המיתה או יום הקבורה? תשובה א. משו"ע יו"ד [סי' שצ"ו]. עולה שאם היו צריכים לנהוג אבלות ומסיבה כלשהיא לא נהגו לא חוזר החיוב וחל. כך כתב הטור: "כתב הראב"ד אבל שלא נהג אבילות תוך ז' ביו בשוגג בין במזיד משלים אותו כל ל' חוץ מהקריעה שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא בתוך ז'". וכן מביא הטור מחלוקת בין מהר"ם מרוטנברג והרא"ש לגבי קטן שהגדיל לאחר מות אביו או אמו. שלרא"ש פטור לגמרי .(וכ"פ בשו"ע ס"ג)., ולמהר"ם נוהג שבעה ושלושים מיום שהגדיל, אם הגדיל תוך ל' יום ליום קבורה, ואם הגדיל לאחר מכן נוהג י"ב חודש מיום קבורה. ולמדנו מכאן שאם נזקק לאבלות יותר משלושים יום לאחר זמן חיובו בה שוב אינו חוזר לדין שבעה ושלושים. וא"כ השאלה העולה היא: האם כבר חלה עליהם אבלות ביום המיתה או מסירת הגופה לאנשי המדע, וא"כ בנים ובנות חייבים בדיני אבלות של י"ב חודש — מיני שמחה [סי' שצ"א ס"ב]. או שיתחילו לנהוג כל דיני אבלות מעתה עם הקבורה. ב. ולכאורה אלו פסוקים מפורשים ביעקב אבינו [בראשית נ' א'-י"ב]. שהרי לאחר מיתתו חנטו אותו ארבעים יום ובכו אותו מצרים שבעים יום, ורק אח"כ קברו אותו. ואז נאמר: "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". ונראה שנחלקו בכך המפרשים. רש"י ורד"ק הדגישו בלשונם ששבעים היום של בכי מצרים נחלקים בין ארבעים של חניטה ושלושים של בכי. והאבלות משמע שהתחילה רק אחר הקבורה וכ"כ מפורש ראב"ע: "ויעש לאביו אבל — אחר שקברוהו, כאשר אמרו קדמונינו ז"ל". ופרשו מפרשיו שכוונתו לאמור בסנהדרין [מ"ז ע"ב].: "אבלות מאימתי מתחלת מסתימת הגולל". אולם בחזקוני כתב: "ארבעים של חניטה ושלשים של אבלות כמו שמצינו במשה ואהרן שבכו אותם שלושים יום". וא"כ עולה שנחלקו המפרשים האם בקבורה שרחוקה מהמיתה מתחילים את האבלות אחרי המיתה מייד — כדברי החזקוני, או רק לאחר הקבורה. אלא שבמקרה דנן, בשונה מיעקב אבינו לא התכוונו כלל לקוברה, ורק אח"כ חזרו בהם והחליטו לקוברה. ונהי שלשיטת החזקוני היו צריכים לנהוג אבלות עם המיתה, אבל לשיטת רש"י ורד"ק עדיין צריך לדון, אולי לא חלה עליהם אבלות כיון שלא נקברה. ג. והנה אבלות מתחילה בדר"כ עם סתימת הגולל [סי' שע"ה ס"א]., ואם שולחים אותו להקבר במקו"א ההולכים עמו נוהגים אבלות מקבורה, ואלו שנשארו במקומם מתחילים מעת שהחזירו פניהם ובלבד שגדול הבית עם הנשארים [שם ס"ב]. ומי שכלל לא ניתן לקבורה משנתייאשו לקוברו מתחילים לנהוג שבעה ושלושים [שם ס"ה וט"ז שם ס"ק ב']., ואפילו נתייאשו לאחר ל' יום [ש"ך שם ס"ק ו']. מתחילים אז באבלות. במקרה הנוכחי צריך לדון כיצד נחשבת המסירה לאנשי המדע. ונראה שכוונתם לכתחילה היתה שלא לקוברה ומה שיעלה בדעת אנשי המדע יעשו, וחרטתם עתה ורצונם לקוברה אין בכך לשנות למפרע אלא אך מכאן ולהבא. ולפי"ז חיוב האבלות חל עליהם עם מסירת הגופה לאנשי המדע. ואמנם אין זה יאוש אלא הפקר ופריקת חיובם לקוברה, אולם נראה שלא עדיף יאוש ממצב זה, וע"כ חיוב האבלות פקע מהם. ואף אם לא נשוה בין יאוש להפקר, ניתן לומר שהמסירה לאנשי המדע היא כשליחת הגופה לשם קבורתה במקום אחר, וחיוב האבלות עליהם חל מעת המסירה. ובין כך ובין כך פקע מהם חיוב אבלות של שבעה ושלושים ורק על הבנים נשאר מספר חיובים לעוד כשבעה חודשים. ד. אבל נראה שכיון שהתחרטו והחליטו לקוברה, יהא דינם כמי שנתייאש ונהג שבעה ושלושים ונמצא המת לאחר מכן, שכתב בשו"ע [שם ס"ז].: ."ואם נמצא אחר שתייאשו ממנו אין הקרובים צריכין לחזור ולהתאבל, אלא הבנים אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו אבל אם אינם שם ושמעו אחר שעבר היום אין צריכין להתאבל". והש"ך [ס"ק ח' וט']. חלק על המחבר, ופסק שכל ששמע ולא אך מי שהיה שם, וכן כל הקרובים באשר הם שם חייבים להתאבל ביום קבורה. ה. וכך פסק בשו"ע [סי' ת"ג]. לגבי ליקוט עצמות: "המלקט. מתאבל עליהם כל היום כולו בכל הדברים הנוהגים באבל, בכפיית המטה ועטיפת הראש, ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ורחיצה וסיכה ולערב אין מתאבל עליהם". ומוסיף ברמ"א שאין אנינות בליקוט עצמות להאסר בבשר ויין .[ש"ך ס"ק א'] אלא חלה עליו מייד אבלות. וכהן אסור להיטמא מחשש חסרון אבר. וכל שחייב בקריעה במיתה קורע בשעת ליקוט .[שם ס"ב] וכן לגבי דין איחוי. ואין עומדים בשורה אלא אך מספידים ומשבחים לקב"ה .[טור]. וכיון שאותה אשה מן הסתם לא נספדה כראוי ולא הצדיקו את הדין ושבחו לקב"ה; מן הראוי, לענ"ד, שינהגו בה בכבוד בקבורתה ויספידו ויקלסו לקב"ה כראוי, וה' יכפר על עוונותם ובלע המוות לנצח.