חבל נחלתו א עה
<poem> סימן עה
~לקיטת מתנות עניים ע"י גבאי צדקה
שאלה האם רשאי גבאי צדקה לאסוף לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות (בכרם)., ולחלקם לעניים? והאם במקרה ועניים אינם באים וגבאי יכול לבוא חייבים בעלי השדה להניח את המתנות ע"מ שהגבאי יאספם לעניים? .(בימינו, רוב מתנות העניים אינן ניתנות לעניים. כיון שעניים אינם באים ונוטלים.*. [עי' חולין קל"ד ע"ב, רמב"ם מתנ"ע פ"א ה"י וטושו"ע יו"ד סי' של"ב]. עפ"”י האפשרות המועלית כאן גבאי צדקה של קופת גמ"ח, או ארגון חסד אחר יוכל לשכור פועלים ללקוט ולשווק את מתנות העניים, כשהפדיון כולו יפול לקופת צדקה. ואולי יוכל לשכור את אותם אוספי היבול הרגילים ולשוכרם לצורך זה ואף לשווק דרכם.). הדיון להלן הוא להלכה, ולמעשה טעון אישור של פוסקי הלכה היושבים על מדין (ולא מצאתי שדנו בשאלה זו עד עתה). תשובה השאלות אותן צריך לברר: א. האם קיימת חובת עזיבת מתנות עניים אף בימינו. ב. מהי זכותו הממונית של מי שאינו עני לאסוף מתנ"ע, עבור עניים. ג. האם כשאין עניים באים ולוקטים וגבאי צדקה יכולים לבוא, קיימת חובת הנתינה. א. חובת לקיטת העניים והמצב בימינו במתנ"ע של לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות אין מצות נתינה*., בעלי המתנות מצווים לעוזבן ע"מ שהעניים יבואו וילקטו אותן. לקיטת מתנ"ע ע"י עניים אינה מצוה אלא זכות ממונית. התורה אינה מצוה את העני לבוא וליטול מתנות אלא אך את הבעלים להניחן כדי שיבואו העניים ויקחון (פרט למעשר עני ולפאה בדלית ודקל שהיא מתחלקת ע"י בעה"ב). בכך שונות מתנ"ע ממתנ"כ שבהן יש חובת נתינה והוצאה מרשותו (וחלקן טובלות). וטעונות בהפרשתן*. ואכילתן ברכה, וע"כ אם אינו מוצא למי ליתנן צריך להעלותן בדמים [עי' חולין קל"ד ע"ב]. הטור פוסק שהאידנא לא נוהגים מתנ"ע לפי שהרוב נכרים, וע"כ אם יניחום יבואו הללו ויטלום. ונחלקו הב"י והרמ"א בהסבר המונח 'האידנא'. לפי הב"י דברי הטור אמורים רק בחו"ל ששם חובת המתנות מדרבנן, אבל לפי הרמ"א דברי הטור הם טעם אף לאי נתינת המתנות בא"י (בזמנו). וכן הסבירם הגר"א בביאורו. אולם בימינו כיון שרוב עניים מישראל חוזרת חובת עזיבת המתנות אף בא"י. וכ"כ בפאת השולחן [פ"ד סוף הל' י'].: "אבל בא"י נוהגין בלשו"פ אף האידנא וכן עיקר". וכ"כ במנ"ח [מצ' רט"ז]. סיבה אחרת לחלות המצוה היום היא האם לקשו"פ קשורים לתרו"מ ותלויים בביאת כולכם. בפאה"ש [פ"ד בית ישראל אות ל"ט]. הכריע שנחלקו בדבר הרמב"ם והראב"ד. לפי הרמב"ם, אע"פ שלא תלה זאת במפורש, מתנ"ע חיובן בימינו מדרבנן. וכן כתב בפאה"ש [שם סעיף ט"ו]. וכ"כ החזו"א [מעשרות סי' ז' אות י'].: "דבני ביקתא חדא נינהו". ולפי הראב"ד חיובן היום מהתורה*. ב. חובת עזיבת המתנות כשאין עניים צריך לעיין האם יש מצב שאין הבעלים חייבים כלל בעזיבת המתנות. כמה מצבים נזכרו לגבי הרשות של אחרים לבוא וליטול מתנ"ע. מצב אחד לאחר שלקטו העניים ושיירו .— ואז השיריים מותרים לכל אדם. זמן זה הוא משיפסיקו העניים לבקשן, ובכל גידול ובכל מתנת עני בהתאם לסדר הלקיטה המיוחדת לו [פאה פ"ח מ"א]. היתר זה מבוסס על יאוש, וכיון שאנו פוסקים שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, כאביי, לכ' צריך ידיעת עניים ויאוש בפועל מעת שכמות מתנה"ע קטנה, ולא כדאי לעניים לבוא וללקטן [ב"מ כ"א ע"ב]., ואז כל אדם מותר בהן מדין הפקר. כן עולה מפי' הר"ש [ר"פ ח' דפאה]. מהמאירי [ב"מ כ"א ע"ב]., ומהרע"ב [פאה פ"ח מ"א]. אולם הרמב"ם כ' בפה"מ שההיתר לכל אדם ליטול הוא משום 'ולא לעורבים ועטלפים'. (ודעתו תוסבר להלן). מצב שני הוא מצב שידוע מלכתחילה שעניים לא יבואו ויאספו. מצב זה מתחלק לפי זמן הגדרת המתנות לשלושה: א) פאה. ב) לקט שכחה ופרט. ג) עוללות. בעוללות דרך גידולן מגדירתן כמתנה לעני, וע"כ מעת שמבנה האשכול הוכר והוגדר כעוללת לא משנה כלל ביאת עניים להגדירו כמתנת עניים*. וכן מבואר בפאה [פ"ז מ"ח].: "המקדיש כרמו. משנודעו בו העוללות — העוללות לעניים". וברע"ב: ."שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו". עפ"י התוספתא והירושלמי, וכ"כ הר"ש והרמב"ם*. בלקט שכחה ופרט דרך האיסוף מגדירה את היבול כמתנות עניים. לעומת זאת פאה צריכה מעשה בפועל של הנחה. מובא בגמ' בחולין [שם].: "לוי זרע בכישר ולא הוו עניים למשקל לקט, אתא לקמיה דרב ששת א"ל: 'לעני ולגר תעזוב אותם' ולא לעורבים ועטלפים". וברי"ף: "אבל לקט שכחה ופאה דלא כתיב בהו נתינה אי ליכא עני דשקיל להו לא צריך לאסוקינהו בדמי דכתיב: 'לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ועטלפים'". מהרי"ף משמע שלמד מהפסוק פטור מלהעלותם בדמים, אבל לא שמענו האם בכלל הוקבעו המתנות או שכלל לא הוקבעו. היינו: האם המצב המציאותי שלא יבואו עניים מגדיר שאף אותו היבול הנופל בשעת לקיטה אינו מתנות עניים. או שהן מתנות עניים אבל כיון שאין חיוב עזיבה לעורבים ועטלפים בעל השדה (או אחר). מותר לזכות בהן*. בפאה נראה שהתשובה ברורה, שכיון שלא יבואו עניים אינו צריך להניח פאה וממילא היבול הראוי לפאה נכלל בשאר גורנו, ומפרישים ממנו תרו"מ. לגבי שאר המתנות, כתב המאירי [חולין שם]. ז"ל: "בעה"ב שקצר שדהו והניח לקט הראוי להניח לעניים ולא באו עניים או שאין שם עניים, ה"ז מניחן עד שיעור הניתן ללקט במקום אחר. מכאן ואילך הנשאר מהם, או אם לא באו לשם מותר לבעל הבית ולכל אדם". ועולה שלדעתו קיים חיוב הנחה בשדהו בין אם יש עניים ובין אם לאו, ורק לאחר שעבר הזמן מותרים בעה"ב וכל אדם לנוטלם, ומדין הפקר וע"כ פטורים מתרו"מ. הפסוק לפי"ז חידש את היתר הנטילה של בעל הבית. עפי"ז לוי לא יכל לאוספן עם שאר היבול, אלא קבע להן גורן בפני עצמן. בה"ג [הל' פאה]. כתב את המקרה בחולין כך: "והיכא דזרע במדבר או בהר או בבקעה במקום דלא שכיחי בני אדם לא מיחייב בפאה דאמרינן: לוי זרע בכישאר לא הוה איכא עני למיתב ליה פאה, אתא לקמיה דרב ששת, א"ל: תניתוה לעני ולגר תעזוב אותם אבל לא לעורבים ולא לעטלפים. ותיפוק לי דהוה ליה יאוש, כיון דלא ידעין הוה ליה יאוש שלא מדעת ולא הוי יאוש". למדנו מדבריו: א) לוי שאל על פאה ולא על לקט*., (ואולי לגבי לקט סבר שכבר הוקבע, וצריך לעשות לו גורן בפנ"ע כדי שלא יפריש מן הפטור על החיוב). ב) בניגוד למאירי המחייב הנחה עד זמן הראוי ליאוש, לבה"ג הפסוק מתיר נטילת אחרים אף קודם יאוש. שהרי מצד יאוש הוי יאוש של"מ. וכן עולה מן השאילתות [קדושים צ"ח].*. אמנם בטור וכן הב"י והרמ"א כתבו באופן כולל שאין נותנים כלל מתנ"ע, ועולה מדבריהם שאע"פ שהיתה שכחה ונפלו לקט ופרט בעה"ב מלקטם ונוטלם ואינם מתנ"ע. משמע שלמדו מדין עורבים ועטלפים שאי-החיוב מפקיע את הנופל בעת קצירה ובצירה משם מתנ"ע. אבל לפי"ז צ"ע על הטור והרמ"א שלא הזכירו ש'האידנא' שאין נותנים מתנות עניים צריך להזהר בהן לפחות בא"י בעירוב פטור וחיוב. ודבריהם יבוארו להלן עפ"י דברי פאה"ש. שיטת הרמב"ם צריכה ביאור. הרמב"ם מסביר בהל' י' [פ"א ממתנ"ע].: "נאמר במתנ"ע 'לעני ולגר תעזוב אותם' כל זמן שהעניים תובעין אותן, פסקו העניים מלבקש ולחזר עליהם הרי הנשאר מותר לכל אדם. שלא נאמר בהן ונתן לעניים אלא תעזוב אותם ואינו מצווה לעזוב אותן לחיה ולעופות אלא לעניים, והרי אין עניים". וכן כתב בפה"מ. בהלכה י"ג כתב הרמב"ם: "מתנות עניים שבשדה שאין העניים מקפידים עליהן הרי הן של בעל השדה ואע"פ שעדיין לא פסקו העניים מלחזר על מתנותיהם”. מהרמב"ם משמע שלמד את הפסוק ("תעזוב אותם"). לגבי שני המצבים: קודם שלקטו עניים ולא יבואו ובו המתנות של בעלים. ואחר שלקטו ופסקו מלבקש ולגבי השיריים ובו המתנות מותרות לכל אדם (וכ"נ שהסביר בצפנת פענח). ואכן בפאה"ש [פ"ד בית ישראל אות כ"א ול"ו]. כתב שלפי הרמב"ם תמיד חייבים להניח מתנות עניים (אפילו אין עניים)., והן הוקבעו עם הלקיטה (אפילו פאה!)., ופטורים מתרו"מ*., ויכול כל אדם*. ליטלן*. משום הפקר*. אבל אין המצב שאין עניים גורם שלא יהא עליהן שם מתנות*. לעומת זאת את השאילתות ובה"ג הסביר כטור ושו"ע שאם אין עניים אין צריך להניח מתנות כלל*. בסיכום פרק זה קיימת מחלוקת בין הראשונים לגבי חיוב הנחת מתנות עניים אם אין עניים במקום, או שישנם אבל לא יבואו ללקוט. לפי הרמב"ם והמאירי חייב תמיד להניח ואם אין עניים יכול ליטלן לעצמו וממילא מתנ"ע אלו פטורות מתרו"מ. לפי הטור וכ"כ פאה"ש לגבי בה"ג והשאילתות וכ"נ בסמ"ג אם אין עניים אי"צ להניח מתנ"ע וא"כ חייבים בתרו"מ. (אולם הדבר אמור בעיקר לגבי פאה, אבל עוללות שהוגדרו בשעת גידול, ואפילו לקט שכחה ופרט יהיו פטורים מתרו"מ). בימינו לא מגיעים עניים לאסוף מהשטחים החקלאיים ולכ' לפי השיטות האחרונה לא קיימת חובת הנחתן, אלא שנראה שאף לשיטה זו, אם גבאי צדקה יכול ליטול במקום עני חוזרת חובת ההנחה, ואין בעלי השדה יכולים ליטלן לעצמם, (ועי' לקמן בנטילת מתנ"ע עבור אחרים). ג. גבאי — יד עניים מהרבה מקורות בש"ס ובפוסקים עולה שגבאי צדקה הוא כיד עניים ויכול לזכות עבורם, ואפילו במקומות ששליח רגיל ואפילו שליח בהרשאה אינו יכול לזכות. כן עולה מב"ק [ל"ו ע"ב]. וממשנת מעשר שני [פ"ה מ"ט]. במעשה ר"ג וזקנים. ומבואר בירושלמי פאה [פ"ד ה"ו]. ובבלי [ב"מ י"א ע"א]. שר"ע זכה לעניים כיון שהיה גבאי צדקה (פאה פ"ד ה"ו: "ור"ע ראוי ליטול הוא. ואפילו תימר משהעשיר תיפתר כשהיה פרנס ויד פרנס כיד העני".) וכן בחולין. [קל"ד ע"ב] לחד לישנא ר' אמי זכה לכל תלמידי הישיבה מצד שהיה גבאי צדקה ועוד. ולכן נראה שגבאי יכול לזכות עבור עניים ואין בעלי השדה יכולים לסלקו, מכיון שאינו עני. וזכייתו מכניסה את היבול לרשות עניים והם פטורים כמו כל מתנ"ע מתרו"מ. וכ"נ מר"ה [ד' ע"ב]. בתוס' ותוס' הרא"ש [ד"ה לקט]. שהקשו איך עובר בבל תאחר בלשו"פ, ותרצו בתירוצם השני שבעה"ב כיון שלא באו עניים חייב ללקטם ולהעבירם לעניים. אמנם חזרו מתירוצם מפני שמהמשך סוגית חולין [קל"ד ע"ב]. עולה שיכול ליטלן לעצמו ואי"צ להעבירן לעניים*. אולם נראה שמההיתר של בעה"ב ללקוט עבור עני לא חזרו. וכ"כ תוס' ישנים יומא [ל"ו ע"ב]. אולם ניתן לדחות את המקורות לעיל (פרט לר"ה ויומא)., ששם מדובר בצדקה או מעשר עני ובהם יש דעת אחרת המקנה. ד. הסוגיות בגיטין וב"מ בב"מ [ט' ע"ב]. ובגיטין [י"א ע"ב]. הובאה משנה ממס' פאה [פ"ד מ"ט].: "מי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני ר"א אומר זכה לו, וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון". בפירוש המשנה שני הסברים בסוגיות השונות. ז"ל הר"ש: "בפרק שנים אוחזין אמרינן אמר עולא מחלוקת מעשיר לעני, דר' אליעזר סבר אמרינן תרי מיגו, דאי בעי מפקיר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה, ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. ורבנן סברי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן, אבל מעני לעני דברי הכל זכה. ורב נחמן אמר מעני לעני מחלוקת. ובפ"ק דגיטין מפרש טעמא דרבנן משום לא תלקט לעני ור"א מוקי ליה להזהיר עני על שלו". שאלתנו, אליבא דרבנן במשנה, תלויה בשני הסברי המשנה. לפי ההסבר שחלקו בתרי מיגו גם גבאי או אפוטרופוס יכולים ללקט עבור עניים אליבא דרבנן, אבל לפי ההסבר השני הלקיטה מותרת דוקא לעני גופו (לרבנן). אולם נראה שהתקבל להלכה ההסבר הראשון בלבד. ראשית תירוץ זה הוא המובא הן בגיטין והן בב"מ, בעוד שההסבר האחרון נכתב דוקא בגיטין ואף הוא בדרך דחיה ("ודלמא לא היא"). ותוס' בגיטין כתבו שהוא דיחויא בעלמא*. ובירושלמי [פ"ד ה"ו]. הסבירו כהסבר הראשון, וכן הרמב"ם והרע"ב ושנו"א בפאה וכן המאירי בגיטין, נקטו את ההסבר הראשון, וכן שאר מפרשי המשנה*. ועל כן נראה שכשם שעני יכול לזכות בפאה לצורך עני אחר ומטעם מיגו, (וזכיה מטעם שליחות)., כן גבאי צדקה יכול לזכות עבור עניים בכל מתנ"ע שבשדה*. ה. זכיה עבור עני מדין תופס לבע"ח בסוגיית ב"מ [י' ע"א]. נפסק שהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. רש"י מסביר מפני שבעה"ח, עבורו הוא תופס, לא עשאו שליח. משמע שבשליח אין את החסרון של חב לאחריני. אולם תוס' [ד"ה תופס, כתובות פ"ד ע"ב ד"ה את]. הקשו עליו ודחו דבריו ממקרה יימר בר חשו בכתובות שבו הוא שלח שליח לתפוס ספינה מבעל חובו, ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מנעוהו משום תופס לבע"ח במקום שחב לאחריני. וכן ראשונים נוספים דחו דבריו [נ"י ב"מ, רא"ש ב"מ, ר"ן גיטין ה' ע"א, טור חו"מ סי' ק"ה]. והרא"ש הוסיף שאף בהרשאה אינו יכול לתפוס עבור אחר וכ"כ הטור [שם]. אולם הב"ח חידש בדברי רש"י ששליחות שאינה מועילה היא דוקא במינהו בע"פ, אבל אם נתן לו הרשאה והקנהו נכסיו מועילה שליחות אף לחוב במקום שחב לאחריני. (ותמה על הרא"ש מנ"ל שהרשאה אינה מועילה).*. עפ"י שיטת רש"י*. וכש"כ לפי הב"ח, גבאי צדקה התופס עבור עניים יכול לתפוס אפילו אם חב לאחריני*., ובזמננו שעניים לא יבואו ללקוט, אולי אף אין זה נחשב כחב לאחריני. ו. מח' ר"ת ורמב"ן לגבי מגביה ותופס והנ"מ לעניננו לעומת מה שנפסק שהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה, פוסקים כשיטת ר' יוחנן התם שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו (וכן ר' יוחנן עצמו סבר שהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה). ונשאלת השאלה איך מתיישבים שני הפסקים זה עם זה. תוס' [ד"ה א"ר יוחנן, כתובות פ"ד ע"ב ד"ה ואמר, וכ"כ הרא"ש פ"א סי' כ"ז]. תרצו שלפי ר' יוחנן התופס לא קנה דוקא כשאין לו שום זיקה לממון הנתפס, אבל אם יש לו שייכות כגון במציאה שהוא יכול לזכות לעצמו — יכול לזכות לאחר (וה"ה אם בעה"ח חייב אף לתופס). אולם הרמב"ן וכן הריטב"א תרצו שבמציאה אינו נחשב חב לאחרים מפני שלא באה המציאה מקודם לידם לעולם, לעומת זאת בחוב של הלואה התופס חב לשאר בעלי החובות. הנ"מ בין שני התירוצים היא אם בעה"ח חב אף לתופס, לפי ר"ת רשאי לתפוס ולפי רמב"ן וריטב"א אינו רשאי. נ"מ נוספת בין השיטות תהיה בגבאי צדקה, האם יחשב כתופס במקום שחב לאחריני, לפי הרמב"ן, כיון שהממון לא בא לידם קודם תפיסה לא יחשב כחב לאחרים; לעומת זאת לפי תוס' עדיין אין לגבאי מיגו אישי לתפיסה אלא מכח מה שתופס לעניים, וע"כ אולי נחשב כחב לאחרים. ז. תפיסה מדין פועל, ומדין אפוטרופוס צד נוסף לחזק יכולת גבאי לזכות במתנ"ע הוא מדין פועל. הגמ' בב"מ מסיקה שפועל שנשכר לכל מלאכה שיטיל עליו בעה"ב, או ללקט מציאות יכול לתפוס עבור בעה"ב, אפילו שהוא חב לאחריני בתפיסה זו*. ולכאורה גבאי צדקה אינו שונה מפועל וידו כיד עניים, וע"כ יכול לזכות עבורם*. ועוד, בסוגיית תופס לבע"ח בב"מ מביאים הראשונים את שיטת רבנו חננאל הסובר שאפוטרופוס רשאי לתפוס במקום היתומים עבור חובם, וכ"פ בשו"ע. וכתב הב"ח שלמד זאת מדין פועל שידו כיד בעה"ב. ובמחנה אפרים [שלוחין סי' י"א]). הביא משו"ת מהרש"ך שלמד שאפוטרופוס חשיב: "בעליו עמו". כשם שיכול לתפוס עבור יתומים, אף במקום שחב לאחריני. וא"כ גבאי צדקה מדין אפוטרופוס יוכל לזכות עבור עניים. ח. טענות לסתירת חיוב העזיבה הגמ' בקידושין [כ"ג ע"ב]. מכריעה שכהנים בעבודתם בביהמ"ק שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן, משום: "מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי". לכאורה תמוה איך יהא כח שליח (גבאי צדקה). גדול ממשלחו, שסתם עני אינו בא ולוקט וגבאי יוכל לבוא וללקוט. אמנם המוגבלות של עני אינה שאסור לו, אלא שבמצב הנוכחי אין זה רווחי עבורו לעשות זאת, וע"כ הוא מתייאש ומפקיר. אבל לו יצוייר שהיו עניים מתאגדים ובאים ביחד, בגודל היבולים היום זה היה בהחלט רווחי. וע"כ לא נראה שיש בכך הגבלה לגבאי צדקה. כמו"כ כבר שאלה הגמרא בב"מ שאין כל העניים מתייאשים יחדיו. ואף כאן, אם אלו שלא כדאי להם ליטול התייאשו, מי יאמר שאף שאר עניים התייאשו?! הקשה על דברי הרב יהודה עמיחי, שגבאי צדקה של מוסד מסויים חב לאחריני כלפי שאר המוסדות. ולחיזוק דבריו, הנה מסוף סוגיית ישל"מ עולה שמתנ"ע שבשדה ראויים לכל עניי ישראל ולאו דוקא לעניי המקום, אלא שהללו מתייאשים מחמת עניי המקום שיקדמום בלקיטה. ולפי"ז עולה שאלת חב לאחריני. אולם נראה שכיון שהם באים מכח עניים מותר להם אף לחוב לאחרים שהרי אין הם עשירים התופסים עבור עניים אלא יד עניים, וכשם שעניים חבים לעניים אחרים, וע"כ אין בכך למנוע את הלקיטה ע"י גבאים. אמנם מן הראוי להנהיג סדרי איסוף בין גבאי צדקה שונים שלא יגיעו לקלקולים. וכשם שתקנו לגבי פאה שאין אוספים אותה לא במגלות ולא בקרדומות שלא יכו זה את זה. עוד העירני הרב עמיחי מהחזו"א [מעשרות סי' ז' אות י' ד"ה ובעיקר]. שהעיר שעדיין פטורים היום מלהניח לשו"פ. ונתן לכך מספר טעמים: א. משום טורח מול שכר של עני. ב. העניות היא בשאר דברים אבל לא בלחם והוא בזול, ואין עניים המחזרים על הפתחים מתרצים בפת, ולא ילקטו וידושו ויטחנו וכו'. ג. ערבים באים ולוקטים ואין חיוב השארת פאה עבורם. והנה כל הטעמים יחדיו אינם חזקים דיים. לטעם א' בשדה גדולה יש בהחלט כדאיות כלכלית בלקיטה. לטעם ב' אף שהלחם בזול, לענ"ד מרובים האנשים שאין להם כדי מזונות של שנה שלמה לפניהם (=מאתים זוז)., ובמתנות עניים מותרים לזכות כל מי שאין לו מזונות כנ"ל ולא אך המחזרים על הפתחים. לטעם ג' ברוב השדות לא ניתן לערבים לעלות וליטול*., כש"כ שלא עם כלי איסוף. ואי חיישינן לגניבות לא נראה שמטעם זה ניפטר ממצוות (עי' הערה לעיל). אולם נראה לענ"ד שאולי בגלל סדרי הלקיטה כפי שתקנום חז"ל, אין זה מעשי שיבואו גבאים ויאספום. חז"ל תקנו שאין קוצרים את הפאה לא במגלות ולא בקרדומות כדי שלא יכו אלו את אלו. וקבעו שמי שהשליך טליתו או מקצת פאה על השאר מעבירים ממנו את מה שתפס שלא כדין*. אף כאן אם אין רשות לגבאי צדקה ללקוט בכמויות גדולות ובכלים מכניים הרי אף לעניים שהם לוקטים עבורם אין זה כדאי. וכיון שפאה היא עיקר מתנות עניים שבשדה בימינו, כל זמן שלא הותר לגבאי צדקה ע"י בי"ד ללקוט בשפע ע"י מכונות איסוף אין זה כדאי מבחינה כלכלית לבוא ולאסוף. אולם ניתן להשיב שכשם שבדלית ודקל, וכן כשכל העניים אומרים לחלק [פאה פ"ב מ"א וב']. — בעה"ב מוריד את כל היבול בכליו הוא*., ואף במגלות וקרדומות, כך כשגבאי יאסוף, יוכל לבוא עם מכונת איסוף וללקוט. ולא יהא כח בעל השדה המלקט עבור עניים לחלק להם, עפ"י דינא דמשנה, גדול מכח גבאי המלקט עבורם. אולם הדבר טעון תיקון בי"ד. ט. סיכום מהדיון לעיל עולה שקיימת חובת נתינת לשו"פ פו"ע בימינו. כמו"כ כיון שקיימים עניים הראויים ליטול לא פוקעת חובת העזיבה. וא"כ אם קיימים גבאי צדקה המוכנים להתאמץ לבוא ולאסוף את המתנות יש בכך קיום מצות מתנו"ע, ואין הבעלים יכולים למונעם. עם זאת כיון שמתנו"ע חיובם (לחלק מהפוסקים). בימינו מדרבנן. ואף אז ישנה בעיית הלקיטה שהעלנו. ועוד, עד שחשים לאביונים צריך לחוש לחקלאים שבזיעת אפם אוכלים לחם, ולעתים קוץ ודרדר. ואף מגזילת נכרים עוד לא ניצלנו, וכיון שעוד לא באנו לכלל ברכת: "ועשת את התבואה לשלש השנים". [ויקרא כ"ה כ"א]. — וכל מצוות אלו אחוזות זו בזו בדרגת קיומן ההלכתי (כדברי החזו"א שם)., אולי ניתן להקל ולא לתת פאה (ולקט ופרט ושכחה ממילא אינם כדאיים לעניים). ועדיין הדבר צריך הכרעת גדולי ישראל. .(התשובות ביחס למאמר במהדו"ק)
~תשובת הרב הגאון דוב ליאור — ראש הישיבה ורב העיר קרית ארבע חברון
לכ'. אחדש"ה כיאות. קראתי את מאמרך אודות מינוי גבאי צדקה למתנות עניים (לקט שכחה ופאה) והדברים מאד נראים. אולי ראוי לעמוד ביתר בירור במקום שאין עניים שאין דין עזיבה, האם הפשט הוא שלא חל עליהם בכלל דין מתנ"ע וזה ממילא שייך לבעלים גם לענין תו"מ, או שחל רק שהוא חוזר וזוכה (וא"כ?) יביאם לגבאי צדקה. בפשטות נראה שאין שייך כאן דין תופס לבע"ח דהוי ידא אריכתא של העניים. ולכן למעשה נראה שיש לפעול לחידור הרעיון הזה ככה שאחינו החקלאים יוכלו לקיים את המצוות התלויות בארץ ממש פשוטו כמשמעו. וביחוד לפי הבנת הח"ס יו"ד סי' רמ"ד בסופו בדעת הש"ך, שבארץ ישראל יש חיוב להשאיר תמיד עי"ש. לכן נראה לענ"ד שחיוב מתנות בזמננו בא"י לפי הרמב"ם זה יהיה מהתורה. כי קדושה שניה קדשה לעתיד לבוא וכאן זה לא מותנה בביאת כלכם כבחלה ותרומה לשיטתו. . החותם לכבוד התורה ולומדיה
דוב ליאור
~תשובת הרב הגאון יעקב אריאל רבה הראשי של רמת גן (מתוך מכתב)
ובאשר ללקט שו"פ. אתה מעלה רעיון חדש. שאע"פ שעניי ישראל לא יבואו ללקט בעצמם את הלשו"פ, אם יימצא גבאי צדקה שיתארגן וילקט כמות גדולה של לשו"פ שתהיה תועלת לעניים בכך שהוא ידוש ויטחן ויאפה ויתן להם. וכשהדבר נעשה במימדים גדולים הוא כדאי ואפשרי מבחינה כלכלית. וא"כ יחול חיוב לשו"פ. (אמנם עדיין נשארת השאלה, אם אכן רק גבאי צדקה יבואו ליטול לשו"פ, או שמא יבואו גם סוחרים אחרים ויטלום. אך נניח שבעלי השדה מיידעים רק את גבאי הצדקה לבוא וליטול לשו"פ, האם יחול עליהם החיוב לעשות כן.) והשאלה היא אם גבאי צדקה שהוא יד עניים, ראוי לזכות עבור העניים, האם אין כאן תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים? (ואתה טוען שיתכן שאין כאן חב לאחריני, שהרי העניים בלא"ה אינם באים באים ללקוט. אך י"ל שהוא חב לאחריני לבעלי השדות, שאלמלי היה גבאי צדקה היו פטורים מלשו"פ ועתה שהוא נעשה גבאי צדקה ולוקט עבור העניים הוא מחייב את בעלי השדות. וצ"ע.) וא"כ השאלה העיקרית שעלינו לברר היא האם גבאי צדקה שונה מזוכה לאחרים. ואתה רוצה לטעון (באות ה') שגבאי צדקה דינו כשליח, ולשיטת רש"י שליח יכול לתפוס עבור עניים. אך לא הבנתי מי מינה את הגבאי לשליח. ומדוע לא יחשב כמי שזוכה לאחרים מדין זכיה ולא מדין שליחות? ואז תחזור שוב הטענה של תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. ואולי כונתך שאם המדובר במוסד ממלכתי שהמדינה מינתה אותו לדאוג לעניים, ייתכן שהוא יכול לתפוס. כי יש לו דין פועל או אפוטרופוס (וכפי שהעלית באות ו' השניה) אלא שבפועל מועילה תפיסה משום יד פועל כיד בעה"ב. ואם העניים היו משלמים לו הוא היה ידם. אך כשלא העניים משלמים לו איך ייעשה כידם? אמנם י"ל שהמדינה תשלם לו והדבר נחשב כאילו העניים משלמים לו. והדבר צ"ע אם מועיל דבר כזה שמישהו אחר ישלם לפועל שיתפוס חוב למלוה, כי הוא ידו של המשלם ולא של המלוה וצ"ע. (והדבר דומה לשוכר פועל והראהו בשל חבירו שהוא חייב בתשלום עי' שו"ע חו"מ סי' של"א א', ועיי"ש סי' של"ב א' שאין לפועל תביעות אלא על מי ששכרו). וראיתי למי שסובר שברגע שהשליח מקבל שכר הוא נעשה כמי שתופס לעצמו, ומכיון שתופס לעצמו התפיסה מועילה למרות שחב לאחריני. כי רק מי שתופס לבע"ח והוא עצמו לא צד בדבר אין לו סמכות לחוב לאחריני. אך כשהדבר מועיל לעצמו הרי הוא כמי שתופס לעצמו. [יד המאיר, הובא באוצר מפרשי התלמוד ב"מ י' א' ]. אולם לענ"ד זה יועיל רק בקבלן, ששכרו תלוי בתפיסה. אך פועל שמקבל שכר יומי, אינו נחשב כמי שתופס לעצמו, כי בין שיתפוס ובין שלא יתפוס יקבל שכרו. ועי"ש תירוצים נוספים על רש"י שסותר למש"כ בכתובות פ"ד ב' ביימר בר חשו ששליח לא מועיל לתפוס חוב במקום שחב לאחריני ותירוצים רבים מבוססים על ההבחנה שבין מלוה רגיל לבין יתומים. שבמלוה יש לו זכות מסוימת או שיעבוד ולכן יכול למנות שליח שיעמוד במקומו, אך ביתומים אין למלוה זכות דומה, הם אינם משועבדים וכן אינם חייבים בעיקר החוב אלא רק משום כבוד אביהם ועוד עי"ש. וא"כ בלשו"פ אם העניים עצמם אינם מגיעים א"כ הבעלים פטורים ועתה ע"י גבאי הצדקה נוצר חיוב. כלומר תפיסתו יוצרת חיוב חדש, ובלעדיה הבעלים לא היו חייבים, צ"ע אם מועילה תפיסה כזו. והדבר דומה יותר ליתומים מאשר לבע"ח ותפיסה לא מועילה בשבילם. לכן צ"ע אם אפשר לדמות לשו"פ אפי' למציאה. כי מציאה היא הפקר ואילו לשו"פ אם אין חיוב לעזוב לעניים הם לא הפקר, וא"כ רק מינוי הגבאי יוצר את החיוב וממילא את ההפקר, ושאלה היא אם הדבר מועיל. באות ב' אתה מסתפק בשאלה מה יהיה המצב כאשר עניים אינם מגיעים אם הלשו"פ הם הפקר או שהם שייכים לבעה"ב? ותלית את הדבר במחלוקת הרמב"ם והמאירי וא"כ הדבר ספק וספק מת"ע לחומרא, כמבואר בחולין קל"ד א'. אך משמע שם שרק כאשר יש חזקת חיוב, ובנ"ד צ"ע אם יש חזקת חיוב שהרי זה גופא תלוי במחלוקת הרמב"ם והמאירי. לד' הרמב"ם שכאשר אין עניים הלשו"פ בחזקת בעה"ב א"כ יש כאן חזקת פטור. ואכן לד' המאירי חייב לעזוב ורק כאשר לא יגיעו רשאי לזכות בחזרה הריהו בחזקת חיוב, וא"כ הדבר צ"ע אם הלכה כהרמב"ם או כהמאירי, ובמקביל יש ספק אם יש חזקת חיוב או לא, א"כ א"א להכריע בספק כזה לחומרא כי מי שסובר שפטור סובר שאין גם חזקת חיוב. . בברכת התורה והארץ
יעקב אריאל