חבל נחלתו א כח
<poem> סימן כח
~בל יראה ובל ימצא
בין האיסורים מיוחד מאד איסור "בל ימצא" בכך שהוא תלוי בבעלות קניינית ללא שום מעשה של העובר, אלא הבעלות והזמן בלבד הם ."היוצרים" את האיסור. יחוד נוסף של לאו זה הוא שאינו שווה בכל בכך שחמץ של פלוני אין אחר עובר עליו, ועד שלא יכניסנו לרשותו/קניינו הוא אינו עובר עליו. . א. ננסה לבדוק את גדר הבעלות לעבור על לאו זה ועל ההשלכות מכך. הרמב"ן עה"ת [שמות י"ב י"ט]. כתב שאינו עובר על חמץ של ישראל אלא כשהוא שלו וברשותו.: ."ולמדנו מן הברייתא הזו שלא הוזהרנו מן התורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותנו, בין בבתינו בין בגבולינו, אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא. אלא שלא הוזהרנו כלל מן התורה אלא מרשותנו. אבל מדברי סופרים הוצרכנו לבער חמץ שלנו מכל מקום. ולפי"ז אמרו בגמרא ייחד לו בית אינו עובר עליו, לומר שחמץ של נכרי שקבל עליו אחריות אע"פ שנדון כשלו אינו אסור אלא ברשות ישראל, אבל ברשות גוי מותר, ואפילו מדבריהם לא גזרו עליו כלל". מתבאר מדבריו שמהתורה עוברים לאחר שהושלמו שני תנאים — שלו וברשותו. וע"כ חמץ שלו ברשות נכרי אינו עובר עליו, וחמץ של נכרי המופקד אצלו, לא נחשב כשלו — וע"כ פטור, ואם קבל עליו אחריות נחשב כשלו, וע"כ אם הוא ברשותו חייב עליו, אך אם יחד לו בית (השאיל לו מקום). פטור. (וכן סוברים תוס' פסחים ו' ע"א ד"ה "יחד" שהשאלת מקום מועילה לגבי חמץ של נכרי שבאחריותו). ויחוד הבית ניתן לומר שמחשיבו לגמרי ברשות המפקיד, אבל יותר נראה שדוקא לגבי קבלת האחריות המחשיבה כשלו יועיל יחוד הבית להפקיע את ה"שלו" שבדבר. לפי"ז, חמץ של ישראל שמופקד ביד ישראל שני הצדדים אינם עוברים בב"י וב"י מן התורה, שהרי לא התמלאו התנאים המחייבים. ולגבי קבלת אחריות והשאלת מקום נראה (כיון שאינו מפורש בדבריו). שהדין יהיה כמו בנכרי לגבי הנפקד, ולגבי המפקיד השאלת המקום לא תחשיבהו אף כברשותו לחייבו. (כצד השני לעיל). וכן כתב הר"ן [על הרי"ף ב' ע"ב]. ."אפילו חמצו של ישראל כל שהוא ברשות הנכרי אינו עובר עליו והכי איתא במכילתא בפר' י"ז דתניא התם בכל גבולך למה נאמר לפי שנאמר בבתיכם שומע אני כמשמעו ת"ל בכל גבולך א"כ למה נאמר בבתיכם לומר לך מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות הנכרי אע"פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו, ויצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמצו שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו אינו יכול לבערו. ומיהו ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי צריך ביעור. ואפ"ה גבי ייחד לו בית כיון דלאו דישראל הוא אלא דפקדון אע"ג שקבל עליו אחריות לא החמירו עליו שיהא חייב לבער — הרמב"ן ז"ל. אבל הרם במז"ל כתב בפ"ד מהלכות חו"מ שישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא ולא ידעתי מנין לו". ב. לעומתם כתב הרמב"ם [חו"מ פ"ד ה"ב].: ."הא למדת שחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד גוים ה"ז עובר משום לא יראה ולא ימצא. וחמץ. או של גוי שהיה אצל ישראל אפילו היה עמו בבית ה"ז מותר מפני שאינו שלו". ובהלכה ג' כתב: ."גוי שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו ה"ז חייב לבערו הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו". עולה שבאופן עקרוני, לשי' הרמב"ם, עובר על כל חמץ שלו. אף שאינו ברשותו. וקבלת אחריות מוסיפה לגרום לו לעבור אף על חמץ שאינו שלו. ועולה שאם הפקיד אצלו ישראל שלא באחריות אך המפקיד עובר, ובאחריות אף הנפקד עובר. (ולא משמע שקבלת אחריות של נפקד תוציא מבעלות המפקיד ולא יעבור עליו). . ג. הרא"ש [פסחים פ"א סי' ד']. הביא שיטת הגאונים שעליהם חלק הרמב"ם: ."יש מן הגאונים שאמרו ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקבל הנפקד עליו אחריות — הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו. והביאו ראיה ממכילתא דתני התם: 'בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו ת"ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך, יצא חמצו של נכרי ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו, יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו". לכאורה, עפ"י הברייתא, היה נראה ששיטת הגאונים היא שיטת הרמב"ן שמצריכים שלו וברשותו, אלא שתחילת דבריהם נשמעת לא כן, שדוקא בגלל שהנפקד קבל אחריות המפקיד פטור, הא אם לא קבל אחריות אע"פ שהחמץ ביד נפקד המפקיד עובר בב"י. ונראה ששיטה אחרת לפנינו הסוברת שמעיקר הדין שלו בלבד מחייבו, אלא שקבלת אחריות מצד הנפקד מפקיעה את ה"שלו" של המפקיד וע"כ המפקיד פטור. (ואת הדרשה מסבירים הגאונים דוקא בקבל הגוי עליו אחריות, ואז שלו ואינו ברשותו ובאחריות הנכרי פטור עליו). וכ"כ ברבנו ירוחם [נ"ה ח"ה]: ."יש מהגאונים שכתבו שישראל שהפקיד חמצו אצל הגוי או אצל ישראל חברו וקבל עליו הנפקד אחריות שאין המפקיד חייב לבערו כיון שעל הנפקד באחריות ואע"פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו". ד. הרא"ש הביא שרבנו יונה חלק עליהם: "וה"ר יונה היה אומר דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה". ולאחר שעוסק בראיותיו של הר"י כותב הרא"ש: ."ונ"ל דדבר פשוט הוא דאע"פ שהנפקד קבל עליו אחריות, מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו, קרינא ביה ביתו. וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלווה לישראל על חמצו כדתנן בפ' כל שעה". ומרבנו ירוחם שם עולה שכן הבין אף ברבנו יונה, שכ': ."ורוב הפוסקים הסכימו שחייב המפקיד כמו כן לבערו, כי מ"מ עקר הממון של בעלים הוא דכיון שהשאיל לו מקום הנפקד בביתו לשמור ממונו — ביתו קרינא ביה וכ"כ הר' יונה". עולה משיטתם שסוברים שאין קבלת אחריות מוציאה מיד המפקיד שלא יעבור בלאו שעצם ההפקדה יש בה השאלת מקום וכיון שהחמץ שלו עובר עליו. אולם נראה שאף הנפקד יעבור עליו אם קבל אחריות שהרי זה שחברו עובר לא מפקיע את האיסור ממנו וכשם שאצל נכרי בקבלת אחריות עובר, כן יהיה אם ישראל הפקידו אצלו. ושיטת הרא"ש ורבנו יונה שווה לשיטת הרמב"ם. לפי"ז תתפלגנה הדעות במפקיד ונפקד ישראל בדאורייתא כך: כשלא באחריות — לשיטת הרמב"ן והר"ן שניהם אינם עוברים. לשיטת הרמב"ם המפקיד עובר. באחריות — לשיטת הרמב"ן והר"ן הנפקד עובר ואם יחד לו בית שניהם אינם עוברים. לשיטת הגאונים הנפקד עובר. לשיטת רבנו יונה והרא"ש כיון שהשאילו מקום המפקיד והנפקד עוברים, ונראה שכן סבר אף הרמב"ם. ונ"ל שיש חילוק בין הרמב"ן לרבנו יונה בענין השאלת מקום/יחוד בית, לרמב"ן היחוד מוציא מ"הבעלות" של הנפקד אבל אינו מחייב למפקיד, בעוד שלרבנו יונה היחוד אינו מוציא מ"הבעלות" של הנפקד אלא מוסיף את מעט ה"ברשותו" ע"מ לחייב אף את המפקיד. ולשיטת הגאונים נראה שאין לכך חשיבות. ה. וכל השיטות הנ"ל אינן תואמות לדברי הלכות גדולות [פרק כל שעה]. ז"ל: ."ומאן דאפקיד גבי ישראל חמץ וליתיה למריה [פסחים י"ג ע"א]. נטר ליה עד ארבע שעי דארבסר דחזי לאכילה דילמא אתי ובעי ליה ודאי שלים ארבע שעי ולא אתא במיעל חמש מזבין ליה לגוים ואי לא מזבין ליה אע"ג דלא (עפ"י הגהת המהרא"ש טרויב). קביל עליה אחריות שריף ליה שהכל מצווין עליו לבערו". ואם חיוב השריפה הוא מהתורה תצא לנו שיטתו שלא כאף אחת מהשיטות לעיל שהרי כיון שלא קבל אחריות אינו עובר עליו, ואולי היינו מדרבנן. .(ובמיוחד שאף בגמרא לא נזכר במקרה שהוא מקור דבריו [יוחנן חקוקאה י"ג ע"א, ירו' פ"א ה"ד] חיוב השריפה וצ"ע.) .(האור זרוע .[ח"ב סי' רמ"ו]. מביא מירו' .[פ"ב ה"ב]. האם מפקיר חמצו מותר בו אחר הפסח ומחלוקתם משום הערמה .[מדרבנן]. ואף ר' יוחנן מודה בגר שמת ובזבזו נכסיו שמותרים).