חבל נחלתו א כה
<poem> סימן כה
~ שימוש בשבת במים שהוזרמו מחוץ לתחום
הגדרת הבעיה במקומות רבים אשר אין להם בריכות אגירה בישוב או דוודים על הגג, המים מגיעים בהזרמה בצינורות ממקומות רחוקים, ויתכן א"כ שמים שבכניסת השבת היו מחוץ לתחום הישוב (=אלפיים אמה). יבואו לידי שימוש בתוך הישוב. אותה שאלה וביתר חומרה תהיה למי שסובר שיש תחומין דאורייתא של י"ב מיל. כמו"כ צריך לדון בבריכות מים השייכות לישוב, האם כ"א מגביל את חברו בהוצאת המים מן התחום. א. האיסור הרמב"ם [סה"מ שכ"א]. כתב שלאו מהתורה. הוא לצאת מחוץ לאלפיים אמה. מהעיר, וכ"כ השאילתות [סי' מ"ח]. ובה"ג שהובא בס' העתים, ורבינו אפרים שהובא ע"י הרמב"ן. אמנם בהלכות [שבת פכ"ז]. חזר בו הרמב"ם והגדיר שחוץ לי"ב מיל. אסור מדאורייתא. וחוץ לאלפיים אמה מדרבנן. וכן כתב הרי"ף [סף פ"ק דעירובין]., והראב"ד והרא"ש והמאירי וספר החינוך. (אבל הרמב"ן ועוד ראשונים פרשוהו כמסתפק. ומח' ר"ע וחכמים היא באלפיים אמה אבל בי"ב מיל גם חכמים מודים שיש לאו מהתורה). . אבל הרז"ה והרמב"ן ורשב"א וריטב"א ור"ן [כולהו בסוף פרק קמא דעירובין]. וטור [שצ"ז],. חלקו וטענו שכיון שלא נזכר הדבר בבבלי כלל, ונזכר אך בירושלמי, ובבבלי בכ"מ תחומין הם דוקא לר"ע מדאורייתא (עפ"י סוטה כ"ז ע"ב)., ע"כ פסקינן כבבלי ואין תחומין מדאורייתא. והשו"ע [ת"ד]. התייחס לכך כמחלוקת וספק. ב. לכליו ובהמתו בהמה וכלים לענין יציאה חוץ ממקומם הרי הם כרגלי הבעלים [סוף ביצה]. ולגבי הדין מן התורה: בכנה"ג [שצ"ז]. הביא שנחלקו מהרלב"ח [סי' כ"ח]. ומהר"ם אלשקר [סי' מ"א]. האם הלאו מדאורייתא אף על שביתת כליו ובהמתו או אך מדרבנן, והביאם במג"א [ת"ד א']. והמנ"ח [כ"ד]. הביא שמחלוקת רש"י (להחמיר). וריטב"א (להקל). האם ישנו חיוב על הוצאת כלים ובהמה חוץ לתחומם בשבת. ובבה"ל לסי' ת"ד הביא מהרמב"ן שלמ"ד תחומין מהתורה אף לגבי בהמתו וכליו מהתורה. ג. חפצי הפקר נחלקו ר"י בן נורי וחכמים האם חפצי הפקר קונים שביתה — לריב"נ קונים ולחכמים אינם קונים. וכיון שאינם קונים הרי הם כרגלי מי שזכה בהם. ובגמרא [עירובין מ"ו ע"א]. נפסק כריב"נ במה שפסק לקולא, והיינו שאדם ישן קונה שביתה אבל חפצי הפקר אינם קונים שביתה. וצריך לשאול האם חכמים חולקים דוקא בתחומין דרבנן וסוברים שחפצי הפקר אינם קונים שביתה, או אף בתחומין דאורייתא. ולע"ע ל"מ ראיות לכאן או לכאן. .(ולשון הלכה כדברי המיקל בעירובין מ"ו ע"א קצת משמע דהיינו משום דהוי דרבנן. אמנם מצד הסברא אם נאמר שרשות הבעלים היא יוצרת את מוגבלות החפץ לתחומו ובחפצי הפקר לא גזרו כבחפצי נכרי, נראה שהפקר אף אם תחומין דאורייתא לא קנו שביתה). ד. בור יחיד ובור ציבור בשו"ע [שצ"ז י"ד].: "בור של יחיד הרי הוא כרגלי בעליו ושל אותה העיר כרגלי אנשי אותה העיר ושל הפקר כרגלי הממלא". ולגבי בור אותה העיר פסק במ"ב שכל אחד מאנשי אותה העיר יכול להוליכם כשביתתו (כבהלכה י' לגבי חבית של יין ולא כבהמה שחלקיה יונקים מהדדי). שיש ברירה. אבל מי שאינו מהעיר אינו יכול להוציא אלא למקום שבני העיר משותפים בו (לעיר עצמה). . לעומת זאת אם המים היו הפקר בכניסת השבת הרי הם כרגלי הממלא ומטעם ברירה (מ"ב שם). . וכ"ז בברירה בדין דרבנן, אמנם בדאורייתא אין מועילה ברירה, וע"כ לפוסקים תחומין מהתורה לגבי יותר מי"ב מיל לא תועיל ברירה, וא"כ מים שקנו שביתה מחוץ לי"ב מיל לכאורה אסור להוציאם מחוץ לד' אמות, וצ"ע. ה. נהרות המושכין עוד מסיקה הגמרא לגבי מים שניידי אינם קונים שביתה ומביאה ראיה מברייתא: "נהרות המושכין ומעינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם". היינו שהזוכה בהם מחיל עליהם את תחומו. והיינו אף במעינות של יחיד (תוס' ורשב"א וריטב"א). . השאלה היא אם הלכה זו מהתורה או אך מדרבנן? כלומר האם זה שדבר נייד אינו קונה שביתה הוא אף בתחומין דאורייתא או אך בדרבנן?! ול"מ ראיה בינתיים. ו. מסקנות אם אין זרימת מים לבריכות: . בריכות שמחוץ לתחום, ושייכות למדינה וכד' מימיהן כהפקר (עי' הגדרות רש"י סוף ביצה לגבי בור עולי גולה). וע"כ מים אלו בשבת כרגלי הממלא, ומחוץ לי"ב מיל יש להם אך ד' אמות. . במידה והבריכות שייכות לישוב והן בתוך תחומו, כ"א יכול להוציא את המים כרגליו, ואף כאן מחוץ לי"ב מיל כדין הקודם. . במידה והבריכות שייכות לישוב ואינן בתוך תחומו לכאורה המים אסורים בשימוש מפני שהם קנו שביתה במקומם [שצ"ז י"ז]. . אם יש זרימה קבועה של מים לבריכות: . במידה וישוב מקבל מצינורות זורמים או מבריכה שמתמלאת כל הזמן (ונועדה לויסות לחץ). נראה לומר שהם ניידי ולא קנו שביתה והרי הם כרגלי הממלא.