חבל נחלתו א יד

<< · חבל נחלתו · א · יד · >>

סימן יד- קריאת קטן בתורה

שאלה

נהוג בבית ספר שבר-מצוה עולה לתורה בשני וחמישי הסמוך ליום כניסתו למצוות. בבית הספר לומד נער אתיופי שאביו חוגג לו בר מצוה, העדות על היותו בן י"ג שנה לא אמינה, ואין על כך שום ראיה מתעודות וכד' פרט לחגיגה עצמה. בדיקה אם הביא ב' שערות ג"כ לא אפשרית.

שאלו מביה"ס האם מותר להעלותו לתורה בב' וה' כיון שלא בטוחים שהוא בן י"ג שנים ובר מצוה. (בקשר להנחת תפילין פשוט שיכול להניח ולברך).

תשובה

א

"לעולם הוא קטן עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י"ג ויום אחד" [או"ח סי' נ"ה ס"ט].

ובסעיף ה' כתב הרמ"א: "ומיהו אין מדקדקין בשערות אלא כל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואומרים לענין זה מסתמא הביא ב' שערות". והמ"ב כתב [ס"ק ל"א] שכיון שתפילה דרבנן אין מצריכים ב' שערות בהגיע לכלל שנים. אולם במקרה דנן אף שאיננו רואים ב' שערות ולא נבדק (מחמת הבושה), עדיין צריך להסתפק האם הגיע לכלל י"ג שנים.

ב

והנה מי שטוען כן הוא האב, ועל נאמנות האב כתב המשנה ברורה [ס"ק מ"א]: "ואביו מהימן ע"ז ולא איש אחר כן איתא בקידושין ס"ד ע"א בתוד"ה נאמן".

לגבי המקרה דידן ראוי לברר עם האב, האם הוא מבין שחוגגים את בר המצוה דוקא כשהגיע לי"ג שנה, ועל מה הוא מסתמך שבן זה הוא בן י"ג שנים.

ג

כמו"כ צריך לדון האם במקרה זה האב נאמן, שהרי דנים על עולי אתיופיה כגרים לחומרא, וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואין לו יחוס לאביו, וע"כ אינו יורשו מד"ת ואינו מתאבל עליו. ועוד, בזמן שנולד לאו אדעתיה דאב לדקדק על יום ושנת לידתו, ועוד, שנימוק התוס' [קידושין שם] לנאמנות אב אינו שייך לכאן, שכתב: "וי"ל דאב דייק טפי לדעת שניו לפי שעליו להודיעו לאחרים ולכך לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים". ובגויותו ודאי לא האמינוהו על בנו. וא"כ עדותו על בנו מסופקת מצד נוסף.

ד

במידה ואינו יודע זמן גדלותו כתב במשנה ברורה [שם]: "ואם מת אביו ואינו יודע אימתי נעשה בן י"ג שנה לכאורה דינא הוא דמכיון שהביא ב' שערות חייב ליזהר במצות התורה כדין שאר גדול דספיקא דאורייתא הוא ועיין". ביאור לדבריו, כיון שהבאת ב' שערות בגיל י"ג היא הגעתו לגדלות, ונער זה כיון שאינו יודע את שנותיו ינהג לחומרא, ובהבאת ב' שערות יחמיר על עצמו כגדול. (ועי' תוס' קידושין ס"ג ע"ב ד"ה "בני זה" שלגבי דינים מסוימים צריכים הן עדות אב והן ב' שערות).

ה

והנה אף אם הנער הזה הוא קטן צריך לדון על עלית קטן לתורה. נאמר במגילה פרק הקורא עומד [כ"ד ע"א]: "קטן קורא בתורה ומתרגם". ובר"ן על הרי"ף [י"ג ע"א]:

"הכל עולין למנין שבעה ואפילו אשה ואפילו קטן — פי' עולין להשלים קאמר ולא שיהו כולם קטנים ולא נשים דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי לגמרי. ולפום עיקר דינא נמי שאינו מברך אלא הפותח והחותם אשה וקטן אין קורין ראשון ולא אחרון משום ברכה לפי שא"א לקורין האחרים שיצאו בברכתם. ומיהו השתא דתקון רבנן שיברכו כולם אשה וקטן קורין אפילו ראשון ואחרון, וכיון דקורין ודאי מברכין מידי דהוה אקטן דמפטיר בנביא ומברך ברכת הפטרה".

וברמב"ם [פי"ב מתפילה הי"ז]: "קטן היודע למי מברכין עולה ממנין הקוראים". ובהגהות מימוניות מביא מירושלמי ברכות פלוגתא באיזה קטן דברו וסיים: "וכ"כ מורי בשם רבינו שמחה דלאו דוקא למנין ז' דה"ה לג'".

ובטור [רפ"ב] "הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה וקטן".

וכתב בב"י בשם ר"ד אבודרהם שבעיר שכולה כהנים יעלה כהן פעמיים (לכהן ובמקום לוי) ואח"כ יקראו נשים או קטנים. וכ"כ בשם רבינו ירוחם. ובשם הרוקח [סי' של"ד] כתב שאין קטן מצטרף לג', וכן לשבעה אינו עולה אלא לאחר שקראו ג'. ובב"י [סו"ס קל"ה] הביא בשם הרוקח [סי' של"ד] מירושלמי [ברכות פ"ז ה"ב] "קטן לספר עושין אותו סניף" לקרותו לתורה אבל לג' אין מצטרף, וכן והביא מתשובת הערוך. והב"י הבין שלרוקח קורים אותו אחר מנין שבעה.

עולה לדבריו שמח' ראשונים היא האם עולה למנין שלושה ושבעה בין רבינו ירוחם והרוקח ומשתיקת הרמב"ם הטור והר"ן משמע שעולה למנין ג'. ובפה"מ לרמב"ם [מה' קאפח מגילה פ"ד מ"ו] כתב הרמב"ם: "אמר אחד מן הגאונים האחרונים שזה (=עלית קטן לתורה) אחר השלישי". והעיר הרב קאפח שבמהדורה ראשונה כתב הרמב"ם בסתם (ללא ציון שאמר זאת אחד הגאונים) שקטן עולה אחר שלישי. ובמהדורה בתרא תיקן כמועתק לעיל וכונתו שדחה דעה זו וכ"פ להלכה, וכן מנהג התימנים "שקטן עולה אפילו לשלשה ומברך וקורא ומוציא את הרבים".

ו

אמנם בפרישה [רפ"ב ג'] כדי לתרץ את המנהג שאין מעלים אף קטנים כתב שכיון שקי"ל כרמב"ם שאין מברכים על מצוה שפטורים ממנה ע"כ לא יעלו נשים וקטנים. אבל הפטרה אינה חשובה וע"כ קטן מברך עליה. במג"א [רפ"ב ה'] כתב שקטן עולה למנין ז' אבל לא למנין ג'. אבל אינו יכול להיות מקרא (=בעל קורא) עד שיביא ב"ש [שם ס"ק ו']. ועפ"י המג"א כתב שו"ע הגר"ז שעולים למנין ז' בשבת, ועתם נהגו לקרות למפטיר בלבד. בערוך השלחן [רפ"ב אות י'] הביא מקור נוסף מפרי ע"ח [שבת פ"י] שקטן עולה רק לשביעי שעליה זו קטנה במעלה. והביא מתשו' הריב"ש [שכ"א] שכתב בשם ר"ת שעולה למנין שבעה ורק למפטיר הקורא בספר בפנ"ע אינו קורא. ותמה על המג"א שכתב משם ר"ת שקטן אינו עולה למנין שבעה והלא הריב"ש הביא את ספר המנהיג בשם ר"ת שעולה למנין שבעה. ולמעשה לא מצא מי שמנעו מלעלות למנין שבעה, ומצא כמה פוסקים וכך נהגו שאינו עולה לתורה ביום שקוראים פחות משבעה.

העולה לעניננו: בפרי ע"ח פסק שעולה אך לשביעי. המג"א פסק שעולה למנין שבעה ולא לשלשה ונהגו להעלותו אך למפטיר. ונסמך על שיטת הרוקח והערוך ואחד הגאונים האחרונים [פה"מ לרמב"ם]. אולם מרבית הראשונים, והם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש (משתיקתם), ור"ת ור"ן ורבנו ירוחם פסקו שעולה הן למנין שלשה והן למנין שבעה. ובשו"ת פנים מאירות [ח"ב סי' נ"ד] פסק במקרה שכבר קראו לתורה נער בן אחת עשרה שנה בר"ח לשלישי שלא יקראו לאחר כדי להשלים במקומו, והביא את הראשונים שהבאנו וצידד שהב"י אף הוא סובר שעולה למנין שלשה.

ז

וע"כ למסקנה נראה לענ"ד שישאלו את האב וינסו לבדוק ככל הניתן את גילו האמיתי. אולם אם לאחר כל הבירורים לא יצליחו לברר הוי ספק-ספיקא לקולא שהרי הוא ספק בן י"ג שנים שיש לו חזקת סימנים, ואף אם האב אינו נאמן (בין מצד עצם הנאמנות ובין מצד גירות) הרי רוב הראשונים סברו שעולה למנין שלשה, ואף שרוב הקהילות לא נהגו כך הרי התימנים נהגו כך.

ונוסף לכך הטעם שלא לביישו ולהלבין פניו אם יראו שסעודת מצוה עושים לו ותפילין הוא מניח ואילו להעלותו לתורה — אין מעלים אותו.

וע"כ יעלו אותו לתורה בשלישי.

ועי' עוד מאירי בקרית ספר ובמגילה שאין עליה לתורה כשאר מצוות שמוציא אחרים י"ח.