זהר חלק א ריח ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · זהר חלק א · ריח ב · >>

הוסף תרגום


דף ריח ב

מתוך: זוהר חלק י (עריכה)

רבי יצחק אחיד לבריה בידיה ולעי ליה באורייתא ולא הוה שבקיה, כד הוה עאל קמיה דרבי שמעון אותביה לבריה לבר, ויתיב קמיה דרבי שמעון, והוה קרי קמיה (ישעיה לח יד) יהו"ה עשקה לי ערבני.


תנא, בההוא יומא תקיפא ודחילו דבר נש, כד מטי זמניה לאסתלקא מעלמא, ארבע סטרין דעלמא קיימין בדינא תקיפא, ומתערין דינין מארבע סטרי עלמא, וארבע קשורין נצאן וקטטותא אשתכח בינייהו, ובעיין לאתפרשא כל חד לסטרוי, כרוזא נפיק ומכרזא בההוא עלמא, ואשתמע במאתן ושבעין עלמין, אי זכאה הוא כלהו עלמין חדאן לקדמותיה, ואי לאו ווי לההוא בר נש ולחולקיה.

תנא בההוא זמנא דכרוזא כריז, כדין נפק חד שלהובא מסטר צפון, ואזלא ואתוקד בנהר דינור, ומתפרשא לארבע סטרי עלמא, ואוקיד נשמתהון דחייביא, ונפק ההוא שלהובא וסלקא ונחתא בעלמא. וההוא שלהובא מטא בגדפוי דתרנגולא אוכמא, ובטש בגדפוי וקרי בפתחא בין תרעי, זמנא קדמאה קרי ואמר, (מלאכי ג יט) כי הנה היום בא בוער כתנור וגו', זמנא תניינא קרי ואמר, (עמוס ד יג) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו, וההיא שעתא יתיב בר נש בעובדוי דסהדין קמיה, והוא אודי עלייהו, זמנא תליתאה כד בעיין לאפקא נשמתיה מניה, קרי תרנגולא ואמר, (ירמיה י ז) מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו'.


אמר רבי יוסי, תרנגולא אוכמא למאי נפקא, אמר ליה רבי יהודה, כל מה דעבד קב"ה בארעא כלהו רמיז בחכמה, בר דבני נשא לא ידעי, הה"ד (תהלים קד כה) מה רבו מעשיך יהו"ה כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך, ומשום דאתעבידו בחכמה כלהו רמיזין בחכמה, ותרנגולא אוכמא, תנינן לית דינא שריא אלא באתר דהוא זיניה, ואוכמא מסטרא דדינא קאתי, ובגין כך בפלגות ליליא ממש, כד רוחא דסטרא דצפון אתער, חד שלהובא נפיק ובטש תחות גדפוי דתרנגולא וקרי, וכל שכן בתרנגולא אוכמא דאתכוון יתיר מאחרא. אוף הכא בשעתא דדינא דבר נש יתער, שארי וקרי ליה, ולית דידע ליה בר ההוא בר נש דשכיב, דתנינן בשעתא דבר נש שכיב, ודינא שריא עליה לנפקא מהאי עלמא, אתוסף רוחא עלאה ביה מה דלא הוה ביומוי, וכיון דשריא עלוי ואתדבק ביה, חמי מה דלא זכה ביומוי, משום דאתוסף ביה ההוא רוחא, וכד אתוסף ביה וחמא כדין נפיק מהאי עלמא, הה"ד (שם כט) תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון, כדין כתיב (שמות לג כ) כי לא יראני האדם וחי, בחייהון לא זכאן במיתתהון זכאן.


תאנא, בשעתא דבר נש מית, אתיהיב ליה רשותא למחמי, וחמי גביה קריבוי וחברוי מההוא עלמא ואשתמודע להו, וכלהו גליפין בדיוקניהון כמה דהוו בהאי עלמא, אי זכאה ההוא בר נש כלהו חדאן קמיה ומקדמי ליה שלם, ואי זכאה לא הוי, לא אשתמודען גביה, בר מאינון חייביא דטרדין לון בכל יומא בגיהנם, וכלהו עציבין ופתחין בווי ומסיימין בווי, וסליק עינוי וחמא לון כטיסא דמסתלקא מן נורא, אוף הכי הוא פתח ווי.

תניא בשעתא דנפק נשמתיה דבר נש, אזלין כלהו קריבוי וחברוי דההוא עלמא עם נשמתיה, ומחזיין ליה אתרא דעדונא ואתרא דעונשא, אי זכאה הוי חמי דוכתיה, וסליק ויתיב ואתעדן בעדונא עלאה דההוא עלמא, ואי לא הוי זכאה, אשתארת ההיא נשמתא בהאי עלמא עד דאטמיר גופא בארעא, כיון דאטמר כמה גרדינין דנמוסין אחדן ביה עד דמטא לדומ"ה ועאלין ליה במדורוי דגיהנם. אמר רבי יהודה, כל שבעה יומין, נשמתא אזלא מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיה, ואתאבלת עלוי