זהר חלק א לז ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · זהר חלק א · לז ב · >>

הוסף תרגום


דף לז ב

מתוך: זוהר חלק ב (עריכה)

וכו', ספר עלאה דהא מניה נפק כלא נפיק מניה כתיבה ספר אמצעיתא כללא דעילא ותתא (ס"א ספר דאיהו כללא דלעילא ותתא, ואחיד לכל סטרין, רזא וכו'), (כפי זה התקון נמצא בשני ספרי היד), (ואחיד לכל סטרין, רזא דאדם קדמאה, ספר תליתאה דאקרי (נ"א ואקרי) תורה) דתורה שבכתב, אדם קדמאה, ספר (ס"א תליתאה) דאקרי תולדות אדם ודא איהו דצדיקים גמורים, הה"ד זה ספר תולדות אדם, דא צדיק ודאי דעביד תולדות, ביום ברא אלהי"ם אדם בדמות אלהי"ם, דהא ודאי כדין אתתקן כלא לעילא ותתא ואתקיימו בדוגמא חדא, זכר ונקבה בראם סתם, חד אתכליל בחד.


מתניתין (ד"א וכו') כתיב (משלי יח י) מגדל עוז שם יהו"ה בו ירוץ צדיק ונשגב, דא הוא ספר תולדות אדם, דרהיט בההוא מגדל, האי מגדל מאי עבידתיה, אלא דא הוא מגדל דוד, ודא הוא מגדל עז שם יהו"ה, וכלא חד, הכא ידיעא לבני מהימנותא, דא הוא ודאי ספר תולדות. (אית דלא גרסי), (אדם לבני מהימנותא, סודו מגדל עז שם יהו"ה בו ירוץ צדיק ונשגב, יהו"ה צדיק), (אדם לבני מהימנותא).

[דע כי יש צירוף היוצא מפסוק זה המתחלק לי"ב צירופים, וכל צירוף הוא משלש אותיות, ומספר האותיות הם עם אותיות הוי"ה צדיק הנוסף בו כאשר תראה בציור, והם שמותיו של הקב"ה כאשר קבלוהו הראשונים והיה ידוע להם ענינו ושמושו.
מבש   עוי   מיץ
גרג   ווה   יצד
דצב   זדו   היי
לקה   שוה   ונק

]


ואמר רבי אבא, ספר ודאי נחתו ליה לאדם הראשון, וביה הוה ידע חכמתא עלאה, וספרא דא מטא לבני אלהין חכימי דרא, ומאן דזכי לאשגחא ביה, ידע ביה חכמה עלאה, ומשגיחין ביה וידעין ביה, וספרא דא נחית ליה מארי דרזין, ותלת שליחן ממנן קמיה, ובשעתא דנפק אדם מגנתא דעדן, אחיד בההוא ספרא, כד נפיק (מניה) טאס מניה (לתרעא), צלי ובכי קמי מאריה ואתיבו ליה כמלקדמין, בגין דלא תתנשי חכמתא מבני נשא, וישתדלון למנדע למאריהון.

וכן תנינן ספר הוה ליה לחנוך, ודא ספר מאתר דספרא דתולדות אדם הוה, ודא הוא רזא דחכמתא, דהא מארעא אתנטיל, הה"ד (בראשית ה כד) ואיננו כי לקח אותו אלהי"ם, והוא הנער, כדכתיב (משלי כב ו) חנוך לנער על פי דרכו, וכל גנזי עלאי אתמסרן בידיה, ודא מסיר ויהיב ועביד שליחותא, ואלף מפתחן אתמסרן בידיה, ומאה ברכאן נטיל בכל יומא, וקשיר קשירין למאריה.

מעלמא נטיל ליה קב"ה לשמושיה, הה"ד כי לקח אותו אלהי"ם, ומן דא אתמסר ספרא דאקרי ספרא דחנוך, בשעתא דאחיד ליה קב"ה, אחמי ליה כל גנזי עלאי, אחמי ליה אילנא דחיי בגו מציעות גנתא וטרפוי וענפוי, וכלא חמינן בספריה, זכאין אינון חסידי עלאין, דחכמתא עלאה אתגלי להו, ולא אתנשי מנייהו לעלמין, כמה דאת אמר (תהלים כה יד) סוד יהו"ה ליראיו ובריתו להודיעם:


ויאמר יהו"ה לא ידון רוחי באדם לעולם, בשגם הוא בשר וגו', (חסר) רבי אחא אמר, בההוא זמנא, הוה ההוא נהרא דנגיד ונפיק אפיק רוחא עלאה מאילנא דחיי, ואריק באילנא (דשרייא ביה מותא, (מאילנא דמותא), ואתמשכן רוחין בגווייהו דבני נשא יומין (זמנין) סגיאין, עד דסלקו בישין ואתעתדו לפתח, כדין אסתלק רוחא עלאה מההוא אילנא, בשעתא דפרח נשמתין בבני (מבני) נשא, הה"ד לא ידון רוחי באדם לעולם, למיהב לעולם, בשעתא דפרחו נשמתין בבני נשא.


בשגם הוא בשר, רבי אלעזר אמר, (דבי רבי אלעזר אמרי), בשגם דא משה, דאיהו נהיר לסיהרא, ומחילא דא קיימין בני נשא בעלמא יומין (זמנין) סגיאין, והיו ימיו מאה ועשרים שנה, רמז למשה דעל ידיה תורה אתיהיבת, וכדין יריק (ס"א זריק) חיין לבני נשא מההוא אילנא דחיין, וכך הוה, אלמלא דחבו ישראל, הה"ד (שמות לב טז) חרות על הלחות, חרות ממלאך המות, דהא אילנא דחיי הוה משיך לתתא, ועל דא בשג"ם דאיהו בשר קיימא מלה, לארקא (לאתרחקא) רוחא דחיי, בשגם אחיד לתתא אחיד לעילא, ועל דא תנינן משה לא מית אלא אתכניש