זהר חלק א לו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · זהר חלק א · לו א · >>

הוסף תרגום


דף לו א

מתוך: זוהר חלק א (עריכה)

לאתתא, באילנא דא ברא קב"ה עלמא, ודאי אכלו מניה והייתם כאלהי"ם יודעי טוב ורע, דהא איהו הכי הוי אלהי"ם, שמיה עץ הדעת טוב ורע, ועל דא והייתם כאלהי"ם יודעי וגו', אמר רבי יהודה, לא אמר הכי, דאלו אמר באילנא דא ברא קב"ה עלמא, יאות הוה, כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, אבל לא אמר אלא מאילנא דא אכל קב"ה וכדין ברא עלמא, וכל אומן סני לחבריה, אכלו מניה ואתון תהון בראן עלמין, ועל דא כי יודע אלהי"ם כי ביום אכלכם ממנו וגו', ובגין דאיהו ידע דא, אפקיד לכו עליה דלא תיכלו מניה, אמר רבי יצחק, בכלא מליל שקרא, בשירותא דאמר שקרא הוה, דכתיב אף כי אמר אלהי"ם לא תאכלו מכל עץ הגן, ולאו הכי, דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל, וכלהו שרא ליה. אמר רבי יוסי, הא תנינן דפקיד ליה קב"ה על ע"ז, דכתיב ויצו, יהו"ה על ברכת השם, אלהי"ם על הדינין, על האדם על שפיכת דמים, לאמר על גלוי עריות, וכי כמה אנשי הוו בעלמא דאיהו אצטריך דא, אלא ודאי כלא על האי אילנא הוה בגין דביה אחידן כל אלין פקודין, דכל מאן דנטיל ליה בלחודוי עביד פרישו ונטיל ליה באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה ונטיל ע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות, ע"ז באינון רברבי ממנן שפיכות דמים בהאי אילנא תליין, דאיהו בסטר גבורה, וסמא"ל אתפקד על דא גלוי עריות אשה היא ואנתתא אקרי, ואסיר לזמנא לאנתתא בלחודהא אלא עם בעלה, דלא יהא חשיד בגלוי עריות, ועל דא בכלהו אתפקד בהאי אילנא, כיון דאכל מניה בכלהו עבר, דהא כלא אחיד ביה, רבי יהודה אמר, ודאי מלה דא הכי הוא, דאסיר לאתיחדא עם אנתתא בלחודהא, אלא אם כן בעלה עמה. מה עבד ההוא רשע, אמר הא מטיתי להאי אילנא ולא מתי, אוף את קרבי ומטי בידך ביה ולא תמות, ומלה דא הוא אוסיף לה מגרמיה, מיד ותרא האשה כי טוב וגו', במה חמאת, א"ר יצחק, ההוא אילנא (שדה) סליק ריחין, כמה דאת אמר (בראשית כז כז) כריח שדה אשר ברכו יהו"ה, ובגין ההוא ריח דהוה סליק חמדת ליה למיכל מניה, רבי יוסי אמר, ראייה הוה, א"ל רבי יהודה, והא כתיב ותפקחנה עיני שניהם, א"ל האי ראיה בשיעורא דאילנא נקטת ליה, (נ"א שיעורא דלבא הות) דכתיב ותרא האשה דייקא:



מתוך: זוהר חלק ב (עריכה)

"ותרא האשה כי טוב", חמאת ולא חמאת, כי טוב, חמאת כי טוב, ולא אתישבת ביה, מה כתיב לבתר, ותקח מפריו, ולא כתיב ותקח ממנו, והיא אתדבקת באתר דמותא, וגרימת לכל עלמא מותא, ואפרישת חיי מן מותא, ובחובא דא גרים פרישותא, לאפרשא אתתא מבעלה, דהא קול מדבור לא מתפרשן לעלמין, ומאן דמפריש קול מדבור, אתאלם ולא יכיל למללא, וכיון דאשתקל מניה מלולא אתייהיב לעפרא.


א"ר שמעון, כתיב (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, נאלמתי דומיה, האי קרא כנסת ישראל אמרו בגלותא, מאי טעמא בגין דקול מדבר ליה לדבור, כיון דאיהי בגלותא, קול אתפרש מינה, ומלה לא אשתמע, ועל דא נאלמתי דומיה וגו', מאי טעמא בגין דהחשיתי מטוב, דלא אזיל קול בהדה, וישראל אמרי (שם סה ב) לך דומיה תהלה, מאי דומיה, דא תהלה לדוד, דאיהי דומיה בגלותא ושתיקא בלא קול, א"ר יצחק, מאי לך, בגינך איהי דומיה ושתיקא, דאסתלקא מנה קול:


"ותקח מפריו", הא תנינן סחטה ענבים ויהבת ליה, וגרימו מותא לכל עלמא, דהא אילנא דא ביה שריא מותא, והוא אילנא דשלטא בליליא,