זבחים עה ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · זבחים · עה ב · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים

הזאה כל שהוא מטהרת הזאה אינה צריכה שיעור הזאה מחצה כשר ומחצה פסול לדבריו דר"א קאמר ואיבעית אימא הזאה לחוד ונתינה לחוד:

נתערבו בבכור ומעשר כו':

אמר רמי בר חמא בכור לב"ש אין מאכילין לנדות תמורתו מהו בכור אינו נפדה תמורתו מהו בכור אינו נשקל בליטרא תמורתו מהו אמר רבא תניא בכור ומעשר משהוממו עושין תמורה ותמורתן כיוצא בהן בעי רמי בר חמא התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקול בליטרא רווחא דהקדש עדיף או דלמא זילותא דבכור עדיף א"ר יוסי בר זבידא ת"ש נתערבו בבכור ובמעשר ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כבכור וכמעשר לאו למימרא דאינו נשקל בליטרא רב הונא ורבי חזקיה תלמידי דרבי ירמיה אמרי מי דמי התם שתי קדושות ושני גופין הכא שתי קדושות וגוף אחד מתקיף לה רבי יוסי בר אבין מה אילו אמר הפדו לי בכור שהתפיסו לבדק הבית כלום שומעין לו הפדו רחמנא אמר לא תפדה אלא א"ר אמי כלום הקנה זה אלא מה שקנו לו:

הכל יכולין להתערב כו':

מ"ש חטאת ואשם דהאי זכר והאי נקבה חטאת ועולה נמי איכא שעיר נשיא האי שיער והאי צמר פסח ואשם נמי לא מיערב האי בן שנה והאי בן שתי שנים איכא אשם נזיר ואשם מצורע ואיבעית אימא איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים ואיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה:

מתני' אשם שנתערב בשלמים רבי שמעון אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול נתערבו חתיכות בחתיכות קדשי קדשים בקדשים קלים הנאכלין ליום אחד בנאכלין לשני ימים ולילה יאכלו כחמור שבהן:

גמ' תני תנא קמיה דרב שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעטין באכילתה אמרוה רבנן קמיה דרבא הא דלא כר"ש דאי כר"ש האמר מביאין קדשים לבית הפסול אמר להו אפילו תימרו ר"ש הני מילי דאיעבד לכתחילה לא ולכתחילה לא איתיביה אביי

רש"י[עריכה]

הזאה כל שהוא מטהרת - חדא מילתא היא שהזאה כל שהוא מטהרת ולקמן מפרש אמאי יזה שתי הזאות:

והזאה מחצה כשר ומחצה פסול - כלומר ולא תימא דהזאה כל שהוא [דמטהרת] (דמועטת) (ומיהו) אם אין עם התערובת פסול אלא אפילו יש עם התערובת פסול כשרה ומחצה לאו דוקא אלא ליכא שיעור [וקס"ד] דהוא הדין למתן דמים:

ונתינת דם דמזבח לחוד - צריך שיעור שיראה הדם לשני רוחות הקרן של מזבח:

אמר רמי בר חמא פשיטא לי בכור לבית שמאי - אע"פ כשהומם ובזמן הזה:

אין מאכילין אותו לנדות - דהכי תניא בבכורות בפ' כל פסולין (דף לג.):

אינו נשקל בליטרא - אם הכהן מוכר בשרו:

אינו נפדה - לצאת מתורת בכורה לחולין ולחול קדושה על המעות:

משהוממו - אף משהוממו:

התפיס כהן בכור לבדק הבית - משהומם:

רווחא דהקדש עדיף - וישקל בליטרא כדי שיצמצם מכירתו וירבו דמיו דהא קי"ל (בכורות דף לא.) בשאר פסולי המוקדשים בשביל שפדיונו להקדש הקילו עליהן להיות נשחטין באיטליז ונמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא כדי שירבה הפודה אותן בדמיהן מתחילה חוץ מן הבכור מפני שהנאת ריבוי דמיו אינה אלא לכהן והאי דהתפיסו לבדק הבית הנאתו להקדש היא:

או דלמא - לא דמי התם הנאת ריבוי הדמים אותה קדושה עצמה שמביאין בדמים קרבן כיוצא בו הכא הנאת ריבוי הדמים דקדושה אחרת:

לאו למימרא דאין אחד מהן נשקל בליטרא - ואע"ג דאיכא פסידא דהקדש גבי פדיון שאר הזבחים המעורבים שפדיון דמיהם להקדש (פסחים דף צח.) וקאמר דלא מזלזלינן בבכור משום הני אלמא משום הך נמי לא:

התם ב' קדושות וב' גופין - הזבחים שהנאתן להקדש הן קדושה לבדה וגוף לבדו והבכור שדמיו לכהן קדושה לבדה וגוף לבדו הילכך לא מזלזלינן בהך קדושה דהאי גופיה משום רווחא דקדושה דגופא אחרינא:

אבל הכא שתי קדושות הן וגוף אחד - קדושת בכור וקדושת בדק הבית ואיכא למימר הואיל ורווחא דהקדש בהאי גופא הוא ואע"ג דלקדושה אחריתי אזיל מזלזלינן בקדושת בכור דהאי גופא:

מתקיף לה רבי יוסי בר אבין - מאי קמיבעיא ליה וכי משום התפסתו מזלזלינן ביה:

ומאי אילו אומר הפדו בכור זה - שיצא לחולין מקדושתו ליגזז וליעבד כו':

שהתפיסו לבדק הבית - וירבו דמיו:

כלום שומעין לו - לעבור על דברי תורה:

ופרכינן הפדו רחמנא אמר לא תפדה - ועל דבריו אין לעבור אבל לשקול בליטרא אין כאן עבירה על דברי תורה:

אלא א"ר אמי - הכי איכא למיפשטא לבעיין:

כלום הקנה - הכהן זה לבדק הבית אלא מה שקנו לו (בגופו) בבכור זה וכיון דאצלו לא הותר לישקל בליטרא אין יכול להקנות לבדק הבית עודף דמי צמצום משקל הליטרא:

שעיר - אין לו צמר אלא שיער אבל אשם איל הוא ויש לו צמר:

[אשם נזיר וכו' - באשם נזיר ובאשם מצורע כבש כתיב וסתם כבש בן שנה הוא]:

מתני' כחמור שבהן - לזכרי כהונה ובעזרה וליום ולילה כדין אשם ובעל השלמים יצא ידי שלמים שהרי כל אחד יקרב למי שהוא:

לבית הפסול - שממעט בזמן אכילת שלמים ומביא לידי נותר אלא ירעו וימכרו כדלעיל:

יאכלו כחמור שבהן - ובהא רבנן מודו דליכא תקנתא אחריתי:

גמ' שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה - מפני שממעט בזמן אכילת התרומה ומביאה לידי איסור אכילה שצריכה שתתבער מן העולם קודם שתכלה לחיה שבשדה ותרומה זו מתבואת שאר שני שבוע היתה וזמן אכילתה לעולם דאילו שביעית לאו בת תרומות ומעשרות היא:

תוספות[עריכה]

הג"ה הזאה כל שהוא מטהרת. דלא בעיא שיעור אגבא דגברא אבל במנא בעיא שיעור כדאמר בנדה (דף ט.) וביומא (דף יד.):

בכור אינו נפדה תמורתו מהו. והא דתנן בתמורה בפ' ואלו קדשים (דף כא.) [כל הקדשים] יש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון חוץ מן הבכור והמעשר לאו אתמורתן קאי וא"ת ולענין מאי קא מיבעיא ליה אי יש לתמורת בכור פדיון אי לגיזה ועבודה אפילו יש לה פדיון אסורה כשאר פסולי המוקדשין ואי לענין דלא בעי למיתבא לכהן הא תנן בהדיא בתמורה בפ' ואלו קדשים (גז"ש) דנאכלת במומן לבעלים ואי לענין דנאכלת בצלי ובחרדל כדדרשינן למשחה לגדולה הא כיון דלאו מתנות כהונה היא לא שייך בה למשחה ואי לענין לקנות מן המעות קרבן הא אין התמורה עצמה קריבה ואפי' כשהיא תמימה כדאמר ריש ב"ש (לעיל דף לז:) הן קריבין ואין תמורתן קריבה וי"ל דמיבעיא ליה אי חלה קדושה על המעות כשפדאה או לא:

התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקול בליטרא. אי האי דאמרי' אינו נשקל בליטרא הוי דרבנן ניחא אבל בהדיא מוכחא בחלק (סנהדרין דף קיב:) ובפ"ק דתמורה (דף ח.) שהוא דאורייתא דדריש בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתו יצא בכור ומעשר שאינו נאכל בתורת בהמתו דתנן (בכורות לא.) [כל] הקדשים נשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר:

הפדו לי בכור בעל מום. פירש בקונטרס שיצא לחולין ליגזז וליעבד וקשה דאפילו בהך פדיון לא נפיק מידי דהוה אשאר פסולי המוקדשים וי"ל דמיירי בבכור בעל מום מעיקרו אי נמי הוה נפיק לחולין טפי משאר פסולי המוקדשין משום דבשאר פסולי המוקדשין יש בדמיהן צורך גבוה משא"כ בדמי בכור ומעשר:

דהאי צמר והאי שיער. האי דלא חשיב ליה בריש מנחות (דף ג.) מעשיו מוכיחין עליו משום דאמרי דיכרא אוכמא הוא מ"מ כי דייקינן ביה אפשר לברר:

איכא בן שנה דמיחזי בן שתי שנים. הא דאמרי' בפ' שני דקדושין (דף נה.) גבי בהמה שנמצאת בין ירושלים למגדל עדר דפריך ודלמא חטאת היא [ומשני] חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים לאו דוקא בת שתי שנים אלא בת שלש וארבע דמינכר שפיר:

שביעית אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה. פירש בקונטרס שהתרומה זמן אכילתה לעולם ושביעית זמן אכילתה קודם שתכלה לחיה מן השדה ונמצא זה מביא תרומה לידי ביעור והא דתנן במס' שביעית (פ"ט מ"ח) לאחר ביעור מחלקן שלש סעודות לעניים רבי יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים יאכלו מ"מ ממעט באכילתה לאחר שחילק שלש סעודות ואינו מוצא למיחלק וא"ת תרומה קודם לפסח יהא אסור לחמצה משום דקא ממעט באכילתה וי"ל דהכי עדיפא ליה ושרי משום דכתיב (במדבר יח) למשחה ולא דמי למבשל ירק בשמן תרומה (לקמן עו.) שהירק מיתקן ע"י השמן ולא השמן ע"י הירק ועוד דעיסה מתחמצת מאיליה ואפילו מערב בה שאור מ"מ בלאו הכי היתה מתחמצת קצת: