ובחרת בחיים/תרומה

סדר תרומה

[כ"ה ה'] תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, והרבה גוונים וכו'.

עיין להרא"ם שהקשה מן הכתוב שביחזקאל "ואנעלך תחש", דמשמע שכל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר, היתה החיה ההיא נמצאת, והיו עושים ממנה מנעלים. ל"ק וכו' יע"ש.

ולעד"ן דלק"מ, דאותו מין תחש שנזדמנה לשעה לצורך המשכן מאותן החיות תחשים עשו למלאכת המשכן, ונשאר להם עורות, ועשו מנעלים בתחילת מ'. ומקרא מלא דיבר הכתוב "ואולך אתכם במדבר מ' שנה לא בלו שמלותיכם מעליכם, ונעלך לא בלתה מעל רגליך", וזהו מה שכיוון ראב"ע וכתב "תחשים מין חיה היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתיב ואנעלך תחש" וכו'. וכתב הרא"ם ז"ל שבא לטמון ברמז הקושיא הזאת. ולעד"ן דלא כיון הראב"ע כי אם למ"ש, דזה התחש שהוא מין חיה ולא נזכרה עוד בתורה, וגם אינה נמצאת בזמנינו היינו שמין חיה זו היתה ידועה בימים ההם, דהיינו בתחילת מ' שנה כאמור.

וראיתי למורינו הרב מוה"ר אליהו הכהן ז"ל בעל שבט מוסר בספר דרושים כ"י[1] סדר ויקהל ע"פ "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ועורות תחשים הביאו" שהביא קו' הרא"ם הלזו, וכתב וז"ל: אמנם לי הצעיר נראה להקשות הקו' שאין דרך לנטות ימין ושמאל, דאיך אומרים ז"ל שלא נמצא התחש כי אם לפי שעה באותה שעה דוקא שעשו המשכן, שהרי הכתוב צווח שמקודם עשיית המשכן היה טמון בידם עורות תחשים בראות שאמר "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים", משמע שמקודם היה אתו, והיה טמון בידו כשאר הדברים שמונה תכלת וארגמן, שהיו דברים שהיו טמונים בידם מיצ"מ. ובדוחק נראה לפרש שתראה שאמר הכתוב "ועורות תחשים הביאו" דמילת "הביאו" אינו כאן מקומו, אלא בתחילת הפסוק היל"ל ויביאו כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן וכו' ועורות תחשים, לכן כראות שהטיל מילת "הביאו" בסוף הפסוק, סמוך אל מילת "ועורות תחשים", בא לרמוז, דבשלמא כל הדברים האמורים בתכלת וארגמן וכו', זהו נמצא אתם מקודם, אבל "ועורות ותחשים" לא נמצא עמהם כשאר דברים, אלא "הביאו" מחדש שנתחדש עתה שנמצא במדבר, לכן הטיל מילת "הביאו" סמוך אל מילת "ועורות תחשים" אעפ"י שאין שם מקומו, כדי להפריד "ועורות תחשים" ממה שקדם "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן" ודוק שהוא חריף. ואעפ"י שתראה שבפסוק שלאחריו אמר "הביאו" בסוף הפסוק, כאן שייך לומר כן כפי הענין עכ"ל.

ולע"ד אחרי נשיקת ידי ורגלי קדשו, מלבד מה שיש להשיב על פירושו, כי הדרש תידרש, שאין משיבין על הדרש, אבל אין בזה מיושב מה שכתוב מילת "הביאו" אצל מילת "ועורות תחשים", דעל כולם במשמע. זאת ועוד, דמעיקרא קו' ליתא, דאה"ן דנזדמנה להם לפי שעה, ובאותו פרק שנמצא אתו דברים אלו הביאו, וכי בשביל שהיה בידם תכלת וכיוצא שהיו להם מקדמת דנא, אינו יכול לכלול ולומר שנמצא אתו עם עורות תחשים שנמצא עתה בעת ובעונה הזאת, והוא ברור. ותו, מי גילה רז זה דלא הזמין הקב"ה את החיה מקודם באותן הימים כדי שיהיה מצוי להם. ועיין בתשו' יד אליהו [סימן כ'], ובספר וזאת ליאודה [סדר זה דף י"ח ע"א]. ועיין להגאון הרב בן יוחאי נר"ו [דף ע"ו ע"ב] במענה ל"ב.

[כה ה] ועצי שטים - ומנין היו להם במדבר.

עיין נמי לרש"י לקמן ע"פ "ועשית את הקרשים".

[שם טו] לא יסורו ממנו. כאן ובפסוק "ותכל" משמע, שמשה שם את הבדים בארון. ובפ' במדבר כתיב "ובא אהרן ובניו וכו' ושמו את בדיו", ומאותה שעה ואילך לא יסורו ממנו, מחמת קדושתו לא רצה הקב"ה שישמשו וכו' ספר החזקוני יע"ש.

ונתכוון הרב החזקוני ז"ל בזה לתרץ קושייא חזקה, דכאן כתיב "לא יסורו ממנו" כנראה דלא היו הבדים נשמטין משם, ובפ' במדבר בסדר מסעות כתיב "ושמו בדיו". ותי' וכו'.

ולעד"ן דאין לתרץ כן, דמאחר שה' ציום בעשיית הארון "וחברת את הבדים בטבעות", וכתיב נמי "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו", וכבר נעשה ציווי ה' "ויבא את הבדים בטבעות", "וישם את הבדים" וכו', מהיכא תיתי היתר זה דיסירם ושמו את בדיו אהרן ובניו הכהנים.

וכבר ראיתי להרדב"ז בתשו' כ"י [סימן כ' אלפים ק"ץ] הביאה הרב פני דוד סדר במדבר [אות ח'] יע"ש, ששאלו להרדב"ז ע"ז, והשיב, וליכא לתרוצי דאיירי בשימה הראשונה, דהא כתיב במעשה המשכן "ויבא את הבדים בטבעות" וכתיב בהקמת המשכן "וישם את הבדים על הארון" ומאותה שעה, המסיר עובר משעת הקמתו, לא משעת עשייתו, והכא כתיב "בנסוע המחנה" יע"ש. הרי תנא המסייע לדברינו, וצ"י.

ועמ"ש הרב פני דוד [אות א'] וע"ש. ועיין שבת דף ע"ב ע"ב ובתוס' ד"ה בטבעות וכו', ובתוס' עה"ת, ובספר מנחת יאודה [בספר דעת זקנים] על פס' זה, וצריך להתיישב בדבר.

[שם יט] ועשה כרוב אחד - שלא תאמר שנים כרובים לכל קצה.

עיין פר"ח בענין מתנות לאביונים[2], ורבני האחרונים שם, ובספר מעיל צדקה מ"ש בזה.

[שם כב] ואת כל אשר אצוה אותך אל בנ"י - הרי וי"ו זו יתירה.

עמ"ש חכם בני הי"ו בספר "ויקרא אברהם" סדר ויקרא.

[שם כט] וקשותיו - כדי שתכנס הרוח ביניהם שלא יתעפשו.

אין להקשות, דכיון דלא הסריח בשר הקדש [אבות פ"ה מ"ה], וכמוהו כמה נסים, למה היו עושים כן. והתשובה פשוטה, דאין סומכין על הנס וכמ"ש גבי שלחנות של שיש[3].

ועיין שושנים לדוד גבי ולא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ [אבות שם] יע"ש. וכן י"ל על מ"ש רש"י אח"ז בד"ה "ומנקיותיו" שלא יכבד משא וישברו. וגם מ"ש אח"ז ומחזיקין אותו שלא ישבר, ועל הקנים שמנקין אותם שלא יתעפש. וכמו כן, מ"ש בסוף הפרשה שלא ינועו ברוח יע"ש. וכן "לא יקרע" בסדר תצוה, ובסדר ויקהל על פסוק "את יתדות המשכן" יע"ש.

[כו א] שש משזר וכו' - הרי ד' מינין בכל חוט וכו' שזורין יחד כ"ד כפלים לחוט.

אפשר לתת טעם, כי באו בכיוון כ"ד כפלים בדקדוק, להודיענו למ"ש בזה"ק סדר אחרי [דף ע"ט ע"א] ע"פ ואיב"ה אשית, דכ"ד מיני מסאבותא הטיל הנחש בחוה וכו' יע"ש. וע"י בנין המשכן בקודש ובכליו, הרי נטהר הכ"ד טומאות. ועיניך תראינה במ"ש בעניותי בקונ' תורה וחיים [מערכת ך' אות ק"י] בס"ד.

[שם] כרובים מעשה חושב – [כרובים] היו מצויירין בהם באריגתן וכו', פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, ארי מצד זה, ונשר מצד זה ע"כ.

וכן פירש"י ביומא [דף ע"ב ע"ב], וצריך לדעת למה באו בפרצופי ארי ונשר ולא בפרצופי אדם ושור, מאחר כי במרכבה הא והא איתא, ומה ראו להתקרב אלו יותר מאלו.

ויתכן לומר עפ"י מ"ש ביבמות, דהמתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה. וכתב ר' יעקב בעל הטורים בא"ח [ריש סי' א'] בכונת מתני' דאבות [סוף פ"ד] "יאודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים, דאריה כנגד שיהיה לבו מתגבר כלב אריה. וקל כנשר, כנגד ראות העיניים, לעשות רצון אבינו שבשמים יע"ש.

ויען מקום ביהמ"ק ששם הארון נתון להתפלל שם לעתור ולרצות, לכן שפיר באו בב' פרצופים אלו ארי ונשר, דממנו יראו וכן יעשו להיות עיניהם ולבם כמו האריה והנשר.

וקרוב לזה י"ל, כי יען עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה, לכן באו בכרובים שע"ג הארון שבו התורה, כדי לעורר לאדם להיות לומד בטהרה, וכמ"ש שם ביומא [דף ע"ב ע"ב] יראת ה' טהורה - זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואח"כ לומד תורה, וע"ש בפי' רש"י ודוק.

והנה בפסוק "ועשית שנים כרובים" זהב פירש"י "כרובים דמות פרצוף תינוק להם", וכתב הרב נחל קדומים [אות ח'] וז"ל: ועשית שנים כרובים ימוד בעצמו שיהיה כתינוק לעבוד ולמשא, ולסבול עול התורה על שכמו, כמו שעתה מתחיל ללמוד. ועוד, כתינוק שיהא נקי מחטא, וזהו "שנים כרובים" מעין דוגמא לתינוק בב' אופנים, להיות מקבל עול כתינוק, ולהיות נקי מחטא כתינוק, שיהיה ירא ממידת הדין הרומז לזהב את"ד.

וכשאני לעצמי, יש לפותרו עפ"י מ"ש בירושלמי ברכות פרק הרואה [סימן כ"ט] "אמר רב, מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום, ע"כ. וכן אמר שלמה בחכמתו "דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", ולכן שפיר בא פרצוף תינוק ע"ג הארון שבו הס"ת, דעיניהם ישיתו להתנהג עצמם כתינוק בחשק התורה.

וזה כונת הכתוב [בשמואל ב' סימן י"א] "מנשרים קלו מאריות גברו" וק"ל. ועיין לרבינו במזמור קי"ט ע"פ עת לעשות לה' דהביא מדרש אחד דומה לזה כיע"ש.

[כז ג] לדשנו – להסיר, כמו ותשרש שרשיה.

וכזאת וכזאת תמצא בסדר במדבר, ובמה שרשמתי שם בס"ד.

[שם יט] וכל יתדות החצר נחשת וכו' - יתדות כמין נגרי נחשת וכו', ומקרא זה מסייעני [ישעיה לג כ] "אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח" עכ"ל.

ונראה, דזהו סמיכות הפרשה "ואתה תצוה אל בני ישראל", כי משרע"ה בחינת נצח וק"ל.

---

[1] הוא ספר חוט של חסד. ונדפס באיזמיר שנת תרכ"ה.

[2]ז"ל הפרי חדש [או"ח סימן רצ"ד] על הא דאמרינן [מגילה ז.] שתי מתנות לשני בני אדם, וא"ת אימא שתי מתנות לכל אביון דהוו בסך הכל שתים שהן ארבע, וכההיא דאמרינן בפ"ג דיומא דף לז. "ת"ר ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, יכול יתן שנים ע"ז ושנים על זה, ת"ל גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, אין כאן לה' אלא גורל אחד, ואין כאן לעזאזל אלא גורל אחד". אלמא, דאי לאו דכתיב גורל אחד לה' וכו' הוה אמינא שנים על זה ושנים על זה.

וי"ל, דאילו הוה כתיב הכא "ולאביונים מתנות" הוה משמע שלשני אביונים ביחד ארבע מתנות, כההיא ד"על השעירים גורלות", אבל השתא דכתיב "ומתנות לאביונים" משמע דבשתי מתנות מפטר, והדר קאמר שיחלקם לאביונים, דהיינו בסך הכל שתי מתנות שיתנם לשני בני אדם. וזכר לדבר, הא דאמרינן [בתענית יז] "ופרע לא ישלחו", א"ל רב פפא לאביי ודילמא ה"ק רחמנא דלא לירבו פרע כלל, א"ל אי הוה כתיב "לא ישלחו פרע" כדקאמרת, השתא דכתיב "ופרע לא ישלחו", פרע ליהוי, שלוחי הוא דלא ישלחו, ע"כ.

וז"ל הפרי חדש בליקוטי או"ח [סי' תרצ"ד] וכן פירש רש"י בפרשת תרומה דכתיב ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכו' שלא תאמר שני כרובים לכל קצה וכו' ועי' תוס חגיגה [ג.] ד"ה חרש באזנו אחת עכ"ל.

ובמטה אפרים [בחידושי מהרח"א ארדיט, פ"ב מהל' מגילה הט"ז] כתב שנפל ט"ס בדבריו וכן צ"ל: אך קשה ממ"ש רש"י בפרשת תרומה ע"כ וצ"ע. [עין יצחק ח"א עמ' קצ"ה עי"ש עוד].

[3] עי' פירוש רע"ב [שקלים פ"ו מ"ד]. עי' עוד מש"כ רבינו לעיל פרשת שמות [ב טו].