ובחרת בחיים/משפטים

סדר משפטים

[כ"א, א] ואלה המשפטים וכו' - ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר שתשים סנהדרין אצל המזבח.

יובן עם מ"ש רז"ל במדרש, והביאו הר"ת בפרק הדינים, דכשאין עושים הדינים, אמר הקב"ה אין לי חפץ בקרבנותיכם ולא במועדיכם וחדשיכם יע"ש.

[שם] לפניהם - ולא לפני ע"א, ואפי' ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים וכו'.

והכי איתא בגיטין [דף פ"ח]. וכאן הבן שואל, דלפי דברי רז"ל ודברי רש"י הניצבים לפנינו, וכן בטור וש"ע [ח"מ סימן כ"ו] הוא, דזאת אזהרה לבעלי דינים שלא ילכו לדון לפני ערכאות של גוים. ואילו פשט הכתוב מורה על הדיין המשים את הדינים. וכאשר הוא הדרשה קמייתא של רש"י דאשר תשים לפניהם היינו כשלחן הערוך. וקרא גופיה מכריז ואומר דבדיין קא משתעי.

ונראה ליישב עפ"י מה שמצאנו להמרדכי והביאו מור"ם בהגה' שם [בח"מ סימן כ"ו] כי ההולך לדון בערכאות של גוים אם בא אח"כ להתדיין לפני דייני ישראל אין מקבלין אותו, ואיהו דאפסיד אנפשיה. וכ"כ הרדב"ז בספר דברי דוד [בהלכות אישות סוף סי' י"א] כיון שהלך לערכאות של גוים אין אנחנו נזקקים למלאות נפש רשע ע"כ.

ומאחר שכן, שפיר תלה התורה אזהרה זו לדיין, כדי להשמיענו דזה שתשים לפניהם כשלחן הערוך, היינו בתנאי מפורש, דהבעלי דינים לא הלכו מעיקרא לפני גוים, דאם הלכו לפני גוים, דעשו את הרע בעיני ה', אז לא תשים לפניהם שוב לדון את דיניהם. וממילא נפקא לבעלי דינים עצמן במכל שכן ודוק.

[שם ג'] ויצאה אשתו עמו - שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו.

דצריך שיהיה לו אשה ובנים. וממה שכתב רש"י לעיל גבי "אם בגפו יבוא" -  מגיד שאם היה נשוי, מבואר דלאו דוקא שיהיה לו בנים. וכבר הק' עליו בזה הרב משנה למלך [בהל' עבדים פ"ג דין ד'].

וי"ל דרש"י כיוון למינקט פשט הכתוב דכתיב "אם בגפו", ו"בעל אשה", דמשמע דאיירי בנשוי אשה. ומה שאמרו בגמרא דצריך שיהיה לו בנים, אה"נ דהכי יהיה האמת, והראיה דגבי "ויצאה אשתו עמו" נקט אשתו ובניו. ועי' מ"ש הרב באר בשדה ז"ל בזה.

[שם ד'] אם אדוניו יתן לו אשה - מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית.

וכתב הראם ז"ל, ואין בזה משום "לא יהיה קדש בבני ישראל". ועיין להרב מנחת יאודה בספר "דעת זקנים" שכתב בשם הסמ"ג בלאוין פ' דאחר שהביא דאסור, כתב דבעבד עברי מותר יעי"ש.

[שם י"ג] והאלקים אינה לידו וכו' - זה שהרג שוגג גולה וכו'.

עיין בספר קרבן חגיגה [סימן ח"ן] שהק' דא"כ יתחייב גלות ב' פעמים על שהרג ב' פעמים בשוגג יע"ש מה שתי'. ובחזקוני תרץ דעל פעם שניה אינו חייב גלות דגברא קטילא קטל יע"ש, והוא ברור. וכ"כ בספר דעת זקנים. ועמ"ש הרב באר בשדה סדר מסעי [דף זק"ן ע"ב].

[שם כ"ב] בפלילים - עפ"י הדיינים.

עיין לרש"י ביומא [דף פ"ז ע"א] במ"ש שם בגמ' על פסוק זה, ומשה"ק הרב כלי יקר בשמואל ב' [סימן כ']. ולעד"ן דיתורץ עפ"י מ"ש במכילתא על פסוק זה כדברי רש"י יע"ש ודוק.

[כ"א כ"ו] וכי יכה איש את עין עבדו - מה נשתנו שן ועין מכל האברים.

שמעתי שנתקלל כנען להיות עבד עבדים ע"י שן שמסייע ללשון להגיד, וע"י עין ראה, שנאמר "וירא חם" וכו' ר' ישעיה דיטראני בספר פני דוד יע"ש.

ואני מצאתי להדייא במדרש בבראשית רבא פרשת נח [פרשה ל"ו] אמר"י בר זבדי מה טעם עבד יוצא בשן ועין, מהכא וירא ויגד וכו' יע"ש. וא"כ ק"ק על הרב ז"ל דהול"ל שכן אמרו במדרש רבא, ולא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכ"כ התוס' הכא בספר דעת זקנים משם המדרש וצ"ע.

[כ"א כ"ט] והמית - לפי שנאמר כי יגח, אין לי אלא שהמיתו בגניחה, בנשיכה נגיפה דחיפה בעיטה מנלן ת"ל והמית.

והקשה במנחת יהודה, דא"כ לא ליכתוב אלא "והמית", דמשמע סתם מיתה אפילו נגיפה ונגיחה, ולמה לי "כי יגח". ותי' הרר"א דאי לאו "וכי יגח" הו"א "והמית" שימית כדרך שאר הממיתים, ואין דרך להמית בנגיחה, לכך כתוב "כי יגח" עכ"ל.

ולא הבנתי תירוצו, דאי אמרת בשלמא ד"והמית" לא היה מרבה אלא דבר שדרכו להמית תינח, אבל מאחר דוהמית ריבה נגיפה דחיפה בעיטה, הרי כולהו הוו כמיתה. ואדרבא בפ"ק דב"ק [דף ב' ע"ב] מצינו דפריך מאי שנא גבי אדם דכתיב "כי יגח", ומאי שנא גבי בהמה דכתיב "כי יגוף". (ופריך) [ותירץ] אדם דאית ליה מזלא כתיב "כי יגח", בהמה דלית ליה מזלא כתיב "כי יגוף". ופירש"י כתיב כי יגח - נתכוון השור להרע, ובא עליו בכח ובכונה, אבל נגיפה הוי משמע שמצאו עומד ודחפו בקרניו. לישנא אחרינא, אית ליה מזלא - ואינו מכוין להמיתו בנגיפה דהיא דחיפת קרן מעט, אבל בנגיחה בכח ובכונה ובתחיבת קרן בגוף, עכ"ל. הרי להדייא דנגיחה היא היותר דרכו להמית מן השאר, דהרי דחיפה ריבה הכתוב מ"והמית" שהרי נגיפה היא יותר גרוע מנגיחה, וכן נראה דדחיפה ובעיטה הם יותר גרועים מנגיפה, דחיפה בקרן והוא מצוי להמית יותר מדחיפת הגוף וכ"ן בעיטה היא יותר גרוע ואין דרכה כ"כ להמית כמו נגיחה, ואיך כתב דאין דרך להמית בנגיחה.

אם כונתו לומר, דאע"ג שנגיחה ממית, מ"מ אין דרכו להמית בנגיחה, ואינו מצוי ליגח, הרי גם נשיכה נגיפה דחיפה ובעיטה נמי אינו דרך לעשות כן, והרי הם תמים, וכדקתני במתני' סוף פרק קמא דב"ק [דף ט"ו ע"ב] ה' תמים, הבהמה אינה מועדת לא ליגח, ולא ליגוף, ולא לשוך, ולא לרבוץ, ולא לבעוט, הרי דכלהו לא הוו דרך הבהמות לעשות.

ויש להרגיש בדברי רש"י שהשמיט רביצה וכתב דחיפה, דהרי דחיפה היינו נגיפה כמה שפי' בגמ' ובמתני' הלזו, וצ"ע.

גם מה שהק' דא"כ לא ליכתוב אלא "והמית" וכו', לא קשה מידי, כפי מ"ש התוס' במס' מכות [דף ח' ע"ב] ד"ה "טמא יהיה", שכתבו, דאין להקשות דלישתוק קרא מתרוויהו מריבוי ומיעוט, דאורחיה דקרא בהכי יע"ש. א"כ ה"נ אמרינן דאורחיה דקרא למעט דבר אחד, ומרבהו מקרא אחרונה, וכ"ש וק"ו הוא מהא דכתבו התוס' כמבואר.

ועוד י"ל, דמאחר דהיותר מצוי להמית את האדם הוא בנגיחה וכמ"ש בגמ', ע"כ נקט קרא היותר מצוי והוי אורחיה, ובכה"ג אהני ריבויא וכמ"ש הרב מנחת יהודה עצמו [לעיל סדר בא] גבי מ"ש רש"י ד"ה "ובשל מבושל במים", דפירש"י מנין שאר משקין, ת"ל מבושל מכל מקום. והקשה, לשתוק קרא ממים, ויאמר דבכל משקין אסור. ותירץ, ושמא אורחא דמילתא נקט, לכך אהני ריבוייא כן נראה לר"י, יע"ש.

[כ"א ל'] אם כופר יושת עליו - אם זה אינו תלוי, והרי הוא כמו אם כסף וכו'.

עיין להרא"ם ושאר המפרשים ז"ל שהק' על רש"י, דלמה לא מנה בכלל ג' "אם" שהם חיוב וכו' יע"ש.

ולעד"ן דשאני חיוב זה שהוא בא לכפרת נפשו שלא יומת במיתה בידי שמים כמ"ש בכתובות [דף ל"ז] "לפי שמצינו למומתים בידי שמים שיש להם כופר" וכו'. ועיין להרב רי"ד ז"ל בספר פני דוד, ודוק.

[כ"ב י"ט] יחרם - אף אני מרבה המקטיר והמנסך.

ועיין לרבינו סדר ראה על פסוק "איכה יעבדו", ועיין בקונ' חיים ביד מ"ש בזה בסימן ל"ד בס"ד.

[שם כ"ג] והיו נשיכם - והבנים יהיו יתומים, שלא יניחום ב"ד לירד לנכסי אביהם, [לפי שאין יודעים אם מתו או נשבו].

וע"ז גדלה צעקת הנביא ירמיה באיכה [סימן ה'] "נחלתינו נהפכת לזרים, בתינו לנכרים", כטענה ד"יתומים היינו ואין אב", דהאב אינו בנמצא, ולכך "אמותינו כאלמנות". ולכך נעשו הם כמו ב"ד[1] דאינן מניחין לירד לנכסי ונחלת אבותינו, "בית והון נחלת אבות", וק"ל.

[כ"ב כ"ד] את עמי - עניי עירך וכו'.

וכפרשת ראה על פסוק "באחד שעריך". עיין בספר צדקה חיים מ"ש בזה בס"ד.

[כ"ג י"ט] לא תבשל גדי בחלב אמו.

כתב הרא"ם, בפרק כל הבשר וכו'. עמ"ש הרב זרע אברהם כטורזא ז"ל בח' לחולין [לדף קט"ו ע"ב].

[כ"ג כ"א] כי שמי בקרבו - ששמו כשם רבו מ"ט וכו'.

עיין בספר לב אריה, ובקונ' ראה חיים [סדר צו] בס"ד.

[כ"ד י"ד] והנה אהרן וחור עמכם.

כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל: "ואמר אליהם דרך מעלה לאהרן וחור וכו', והנה צוה שישבו הזקנים ואהרן וחור מושב ב"ד כמשה" וכו' יע"ש.

והקשה עט"ר מז"ה הגדול ז"ל בספר (מעיני) [מערכי] לב [ח"ב, דרוש ק"א, דף רי"ט ע"ד] דאיך יתכן שישבו אהרן וחור בב"ד אחד, דקי"ל דקרובים פסולים לישב לדון בב"ד כדקי"ל בח"מ [סימן ז'] יע"ש.

ולעד"ן לתרץ דעפ"י הדיבור שאני, ע"ד שתי' הרב דברי יוסף בתשו' [סימן נ"ט] גבי אלדד ומידד לדעת התרגום יונתן בן עוזיאל שהיו אחים, איך נבררו לסנהדרין, כיון שהם פסולים. ותירץ דעפ"י הדיבור שאני, ע"ד שכתבו המפרשים גבי דבורה יע"ש.

א"נ אפש"ל דכונת הרמב"ן שכתב "והנה צוה שישבו הזקנים ואהרן וחור מושב ב"ד", אהרן עם בית דינו, וחור עם בית דינו "כמשה שהיה על שרי אלפים" וכו', במעלה זאת יהיה אהרן עם ב"ד, וחור עם ב"ד בדינו ודוק. ועיין בזוה"ק סדר ויקרא [דף ך' ע"א] בר"מ וז"ל: ע' סנהדרין גדולה היו ומשה עלייהו, ושבעים סנהדרי קטנה היו ואהרן עלייהו עכ"ל.

---

[1] הלשון קצת מגומגם, וכוונתו, דזה שאמר הפס' "יתומים היינו ואין אב" וגו', וסמיך ליה "נחלתינו נהפכה לזרים", והיינו, דכיון שאין אב, ולא יודעים אם הוא חי, אין מורידין אותם לנחלת אבותם.