ובחרת בחיים/כי תשא
סדר תשא[עריכה]
[לא יג] ואתה דבר וכו' - ואתה אעפ"י שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן וכו', אך את שבתותי תשמורו וכו', אל תדחה שבת מפניה. כל אכין וריקים מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן.
הוצרך רש"י ז"ל לעשות הצעה בקרא "ואתה - אעפ"י שהפקדתיך" וכו', כדי לתרץ קושיא אחת, שהרי, אם אך הוא מיעוט, יהיה המיעוט למעט בשמירת שבת, כדכתיב "אך את שבתותי", וכמ"ש הרב אור החיים לפי דרכו, שאדרבא, למעט לדחות שמירת שבת מפני פיקוח נפש, והרגיש בזה ע"ד רש"י כיע"ש. גם הרמב"ן עה"ת פי' כן, והק' ע"ד רש"י. והאמת, שדרשא זו, למעט שמירת שבת מפני פקוח נפש דרשת ריה"ג היא וע"ש עוד דרשת רשב"מ במכילתא סדר זה על פסוק "ושמרתם את השבת" וכו'. ועיין בספר פני דוד [סדר זה, ריש אות ז'] וצ"י, וביומא דף פ"ה [ע"ב].
אבל רש"י נשמר מזה, ויישבו בנועם שיח, כי פרשה זאת היא נמשכת מפרשה הקודמת שהזהיר על מלאכת המשכן, וסמוך ונראה נאמר פרשה זאת בו' העטף, "ואתה דבר אל בני ישראל" וכו', שהוא נמשך מהקודם. ולכן תיבת "אך" הנאמר בתחילת דבור בציווי שמירת שבת, נמשכת המיעוט למעלה הימנו, דהיינו אע"פ שצויתיך על מלאכת המשכן, אך יש מיעוט והוא בשבתותי, וא"כ שפיר מתפרש המיעוט למעלה הימנו, ולא לענין השמירה ודוק.
וכן ראיתי לרבותינו בעלי התוס' [בסדר זה, בספר דעת זקנים] שכתבו כדברי רש"י ז"ל יע"ש. שו"ר להרב ט"ז בספר דברי דוד שהביא קו' הרמב"ן ע"ד רש"י, ויישב ע"ד שכתבנו. עלץ לבי שכיוונתי לדעת גדול. ועין לרבינו בחיי סדר זה. ועיין לרש"י סדר פנחס על פסוק "אך בגורל", וסדר מטות על פסוק "אך את הזהב" יע"ש ודוק.
[שם יח] ככלותו - ככלתו כתיב, ככלה לחתן. ד"א כ"ד קישוטי כלה.
לפי דרשה זאת, יפה נדרשת הסמיכות "ביני ובין בני ישראל וכו' שבת ינפש - ויתן אל משה ככלתו", והיא, דהשבת נקראת "כלה" כמו שאנו אומרים "בואי כלה, בואי כלה שבת מלכתא". וזה גופיה הטעם דאמרינן [בפרק רבי עקיבא] דלכ"ע בשבת ניתנה תורה, כי כמו השבת כן היא התורה, ולא שייך בזה אין מערבין שמחה בשמחה, דהוא כמו מועד ושבת. ועיין גנזי חיים [מערכת א'] בספרי דבי רב שציינתי שם בס"ד. וא"כ אדרבא צודק דבר בעתו. וזהו הכפל שאנו אומרים "בואי כלה, בואי כלה", דנתן לנו את התורה ונתן לנו את השבת. והיינו פי' המגיד בפסקא דכמה מעלות טובות.
ועוד יתכן לפרש עם מה שפי' רבינו האר"י זיע"א [שעה"כ ענין מזמור שיר ליום השבת] בכוונת "ישמח משה במתנת חלקו" על "עדים מהר חורב", דבשבת לוקחין ישראל, ובחול למשה, ולזה אחר שמירת שבת דזוכין ישראל, שוב "ויתן אל משה ככלתו", דהיינו קישוטי כלה עפ"י דרכו של רש"י ודוק.
[לב א] כי זה משה האיש - כעין דמות משה הראה להם השטן וכו'.
וקשה, דאיך יתכן שיעשה השטן להתעות לכללות ישראל, והי"ל להקב"ה למונעו מלעשות כדבר הזה.
ונראה לומר, כי רצה הקב"ה לנסות את ישראל, לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם, ולא היה להם להתפתות ולהמתין בדבר עד יום המחרת, וכמו שהיה לפי האמת. וכבר כתבתי במקום אחר כי כל עוד שישראל מתקדשים בקדושה עליונה, אז השטן הוא מתגבר יותר. וע"ד שכתב הרב תוי"ט בפי' מתני' דאבות [פ"ה] ולא אירע קרי לכ"ג ביוה"כ יע"ש. וכיון שזכו ישראל בקדושה גדולה אשר לא היה למעלה הימנה, וחירות ממלאך המות, א"כ נתגבר השטן בעוצם כחו, כי ראה כי כלתו היא[1]. והיה להם לישראל שבאותו דור - דור דיעה להיות מתגברים עליו ביותר, וזה ברור.
וכל זה, סימן על העתיד, "ובחנתים כבחון את הכסף", דשבט לוי לא חטאו בעגל, ונאמר עליהם "וטיהר את בני לוי, וזיקק אותם כזהב וככסף". ועי' במדרש שה"ש ובקו' ראה חיים [סדר יתרו] בס"ד.
ולסברת רז"ל, דהיו הערב רב שעשו העגל, ולא בנ"י זרע אברהם יצחק ויעקב, וכמ"ש הקב"ה למשה "לך רד כי שחת עמך" - ולא עמי, כאומרם ז"ל, בזה אין כאן קושייא, דהקב"ה רצה להראות למשה העם אשר קירב, דלא טוב עשה, והניח לשטן שיקיים בהם "משגיא לגויים ויאבדם", אע"ג שנתגיירו. ואעיקרא כל זה שעשו העגל, היא מקנאתם על ישראל, שהיו חוץ לעננים כאומרם ז"ל, ודוק.
[שם ב] באזני נשיכם - אמר אהרן בלבו, הנשים והילדים חסים בתכשיטיהן, שמא יתעכב הדבר וכו'.
וע"ז קשה, דתינח למה ששאל מעל הנשים, אך למה ששאל הנזמים שבאוזניהם דוקא, ולא בסתם מכסף וזהב אשר עמהן מתכשיטים אחרים, וקפיד לומר "באזני", לא על חינם.
ונראה לומר, עם מ"ש רבינו סדר משפטים ע"פ "ורצע אדוניו", דאזן ששמעה סיני "כי לי בני ישראל עבדים" יע"ש, הכא נמי דכוותא עשה אהרן חכמה, יען דרשו במדרש רבא [סדר יתרו] בפסוק "כה תאמר לבית יעקב", דלמה נשים תחילה, שלא יבוא על ידן תקלה כענין חטא חוה.
וא"כ האזן ששמעו בהר סיני "לא יהיה לך אלקים אחרים" והזהיר לנשים תחילה, לרמוז להם זה לא שאל כי אם נזמי אזניהם של הנשים, להזכירם על האזן ששמעו בסיני דומייא דרציעת עבדים. וכן היה, דעמדו על משמרתם ולא רצו ליתן ודוק.
[שם ה] ויבן מזבח - ראה חור בן אחותו וכו'.
שאלני הגביר החה"מ כמוה"ר מנחם משה צונצין נר"ו בן הקבר הגדול[2] יצ"ו, דכולי האי מעשה נורא דחור דמסר עצמו על קידוש ה', אמאי לא נתפרש בתורה, דממנו יראו וילמדו לדורות, ואמאי נכתב ברמז דר"ל דהבין מזבח לפניו.
ואני השבתי לו, דבכוונה מכוונת התורה כיסהו ולא כתבו כי אם טמון ברמ"ז, יען לא הי"ל להמסר להיות נהרג על שהיה מוכיח, דהוכח תוכיח עד הכאה [ערכין טז:], ולא עד הריגה. וכיוצא בזה כתב השל"ה הקדוש, גבי אברהם אע"ה בטעם למה לא נכתב בתורה בפירוש ענין אור כשדים, דהיה מעשה נורא, משום דהא גרמא ליה לאברהם, דהיה מתקוטט עמהם ושובר צלמים של ע"ז, וכולי האי לא הותר להיות נהרג על קידוש ה', כי אם בזאת כשבאים להעבירו ומכריחין אותו לעבור על ג' עבירות, ע"ז ג"ע וש"ד, וכמו שהיה אומר רבי עקיבא "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי" [ברכות סא:], וצריך שיבוא לידו, ולא להיות הוא מביא את עצמו להתגרות בהם, כמו שיע"ש. הכא נמי דכוותא גבי חור, והוא ברור. וייטב בעיניו, דהיא תשובה מעלייא ונכונה.
[שם כא] מה עשה לך העם - כמה יסורין סבלת שייסרוך.
נראה לפרש עם מ"ש הרב מוהר"ם די בוטון ז"ל בתשובות [דף קכ"ח ע"ב] דהעושה[3] ע"ז לאחרים המשלח חייב. ותמהו ע"ז, דהא קי"ל אין שליח לד"ע. והתירוץ לזה, כי ע"י שהפחידו ואנסו המשלח להשליח חייב יע"ש.
וידוע אומרם ז"ל גבי "אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון", דיסורין קשים ממיתה, כענין "אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה (הוא) [הוו] פלחי לצלמא". ועיין בזה למוה"ר פני מבין [ח"ב דף קפ"ט ע"א] בארוכה[4].
והשתא, זהו כונת משה לאהרן אחיו, כמה יסורין סבלת שיסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה, כדי שיהיו הם חייבים ואתה פטור, דאתה ידעת(ה) דדברי הרב ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועיין להרב דרכי שלום [ר' נסים חיים שלום יעקב מארגונאטו] סדר בלק[5] יע"ש.
ומרן מלכא מוה"ר הגדול מוהרח"א זיע"א בס' הנורא עץ החיים פי' כונת הכתוב "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה", דפירש"י "ולא ידעתי שיצא העגל הזה", עם מ"ש התוס' [קדושין מב:] בהא דאין שליח לד"ע[6] יע"ש.
[שם כט] מלאו ידכם - אתם ההורגים אותם בדבר זה התיצבו להיות כהנים למקום.
וקשה דאדרבא, כהן שהרג את הנפש פסול לעבוד.
וי"ל עמ"ש במדרש רבה [סדר פנחס] דהשופך דמן של רשעים כאילו הקריב קרבן. גם דרשו "ולא חפץ בברכה" זה דם הקרבנות.
והשתא א"ש אומרו "בדבר הזה", הזה דייקא, דהוא דמן של רשעים, התחנכו להיות כהנים, משום "ולתת עליכם היום ברכה", דהוא דם קרבן, ואתם עושין חינוך בהקרבת קרבנות בהריגתם.
והרב השלם רב טבחייא, כמוהר"ר נסים משה הכהן ארייאש נר"ו פירש קרוב לזה, והוא עם מ"ש כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו מדכתיב "ידיכם דמים מלאו". והשתא, הכא היא להיפך, "מלאו ידיכם היום לה'", היפך "ידיכם דמים מלאו", "ולתת עליכם היום ברכה" דהיינו "וישא אהרן את ידיו ויברכם" דהוא ברכת כהנים, זת"ד.
[שם ל] אכפרה - אשים כופר וקינוח.
עיין מ"ש בקונ' החפץ חיים בס"ד.
[לג ז] יקח את האוהל - לשון הווה וכו', אמר מנודה לרב מנודה לתלמיד.
הנה מבואר מדברי רש"י, דישראל היו מנודים מעון העגל, וכן נראה מסוגייא דחגיגה דף ו', ומ"ק דף ט"ו, וכ"כ רש"י ביבמות דף ע"ב, ולאפוקי מדעת התוס' שם שפי' שמנודין היו מחטא מרגלים וכו' יע"ש.
וקשה ממ"ש רש"י גופיה לקמן [ריש סדר ויקרא] על פסוק "לאמר" וז"ל: "צא ואמור להם דברי כיבושין, בשבילכם נדבר עמי, שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך [לא] נתייחד הדבור עם משה", יע"ש.
ושו"ר להרב מים חיים [דרושים סדר ויקרא דף ל"א ע"ב] שעמד בזה, אך מה שהק' מסוגייא דמ"ק [דף ט"ו] למ"ש בחגיגה [דף ו'], כתבתי ע"ד בזה בהשמטות לסה"ק לב חיים [ח"א], ועי' מ"ש בעניותי בסה"ק ראה חיים סדר שמיני בס"ד.
[שם יא] ושב אל המחנה - ביו"ד בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, וא"ל למשה סלחתי וכו'.
וע"ע לרש"י סדר עקב על פסוק "ואתנפל", וסדר ויקרא על פסוק "ולא ידע ואשם והביא" יע"ש. ועיין "ברכת מועדיך לחיים" [ח"ב בדרוש לחדש אלול] מ"ש בס"ד.
[לד ג] ואיש לא יעלה עמך - הראשונות וכו' עין הרע, אין לך יפה מן הצניעות.
עיין בקונ' נפש חיים, ובקונ' נפש כל חי [מערכת ע'] מ"ש בס"ד.
[שם ו'] אל - אף זו מדת רחמים.
עיין לב חיים [חלק א' סי' ע', ובח"ב בסוף הספר], ובספר נשמת כל חי בהשמטות לשם [דף צ"ב ע"ד].
[1] פירוש, שכוחו כלה ואין לו שליטה בהם.
[2] הוא רבי יהושע חיים צונצין, ועי' לרבינו בספר זכירה לחיים [פרשת מטות] וז"ל שם: ...הגביר "הקבר הגדול" [כ]ר' חיים יאושע צונצין נ"ע... עכ"ל רבינו שם. ולא ידעתי כינוי זה מהו, ואולי הוא אחראי על ח"ק [קבורת המתים].
[3] חסר כאן וצ"ל: כתב הרמב"ם בהל' ע"ז פ"ג ה"ט דהעושה ע"ז לעצמו אפילו שלא עשאה בידו ואע"פ שלא עבדה לוקה, שנא' לא תעשה לך פסל וכל תמונה עכ"ל. והלחם משנה שם הקשה קשה, היכא דעשאוה אחרים לו אמאי לוקה, והא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו. ותירץ: ויש לומר שכיון דהאחר עושה מעשה בשליחותו הוי כאילו עשאו הוא וחייב. ותמהו על דברי הלח"מ דאין שליחות לדב"ע. וע"ז תירץ מהר"ם די בוטון ז"ל [בנו של הלח"מ] שהפחידו ואנסו וכו'.
[4] שם הביא דעת תוס' [כתובות לג:] דיהרג ואל יעבור הוא אפילו כשמתייסר ביסורין קשים, וחנניה מישאל ועזריה שאני, דלא הוי ע"ז ממש אלא אנדרטא. והביא שם משיטמ"ק [כתובות שם] בשם ר' אליעזר, דלא חייבה תורה למסור נפש בהכאה שאין לה קצבה, עי"ש.
[5] ז"ל שם [אחר שהביא דברי מהר"ם די בוטון ז"ל]: וכשאני לעצמי, נראה לי לאוקמיה במוחזק, וכשמוחזק לעשות כן אמרינן יש שליח לדבר עבירה, כנ"ל נכון.
[6] כונתו לדברי התוס' [קדושין מב:] דבשליח שוגג לא אמרינן אין שליחות לדב"ע, וז"ל בעץ חיים [בסוף הפרשה]: זהו אמרו: "מה עשית לעם" כמה יסורין סבלת כדי שיחול החטא להם ולא לך, והלא אין שליחות לדב"ע, וחיובא רמי אכתפך. השיבו: "ויצא העגל הזה", ולא ידעתי כדפירש"י, ואני פטור והם חייבין כמש"כ התוס' דלא שייך דברי הרב, דטס של זהב כתוב עלה שור היה, והם ידעו ואני לא ידעתי עכ"ל.