ובחרת בחיים/בראשית

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סדר בראשית[עריכה]

[א' א'] בראשית וכו' - אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, ומה טעם פתח בבראשית וכו'.

אפש"ל עמ"ש בזוה"ק סדר תצוה [דף קפ"ו ע"א] "ירחא דילכון איהו בסידורא כסדרא דאתוון אביב דאיהו אב"ג, י"ב איהו רזא דג' דאיהו אבג בסדרא דאתוון. אבל ירחא שביעאה דילי, איהו מסופא דאתוון תשרי וכו'.

עוד נקדים, מ"ש רז"ל, כי התורה היא מסיטרא דחסד ורחמים, וכמש"כ הרב נזר הקדש [סדר וישלח] יע"ש. עוד נקדים, דאותיות הבאים כסדר הם בחינת רחמים, והבאים למפרע הם מבחינת דינים.

עוד נקדים, מה שאמרו בתקונים, "בראשית אותיות בתשרי" יע"ש. א"כ זהו הכוונה "אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה" כיון דהתורה מסטרא דחסד ורחמים, היה מן הראוי שלא יתחיל כי אם מ"חודש האביב כי בו יצאת ממצרים", והאותיות כסדרן בחינת חסד ורחמים. ומה טעם פתח בבראשית דהוא בתשרי דמורה האותיות למפרע בחינת דין, דלכך פתח בראשית ברא אלהים מדת הדין. לזה מתרץ, משום כח מעשיו הגיד לעמו דמידת הדין הוא על אומות העולם, ועל ישראל חסד.

עוד נראה לפרש מ"ש "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם", שהוא תחילת קיום המצוות, והם "לכם", שלא נתן הקב"ה את המצוות אלא לצרף בהם את הבריות. ומה טעם פתח בבראשית שהרי הוא מורה לקיום העולם. לזה מתרץ, "משום כח מעשיו הגיד לעמו", רצה לומר כח מעשיו שברא את העולם, הגיד לעמו שיהיו הם מקיימים.

ואתייא כי הא דאמרינן בפסחים [דף ס"ח] דרב ששת מהדר אתלמודיה, והיה אומר חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי. ופריך, והכתיב "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ומשני, כי מעיקרא כי עביד איניש אדעתיה דנפשיה.

והיינו דמקשה, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם, שהוא קיום המצוות, כי עביד איניש מעיקרא ובתחילה אדעתא דנפשיה, לכם דייקא, ומה טעם פתח בבראשית שהוא מורה לימוד התורה לקיום העולם, שזה אינו בתחילה אלא לבסוף כתירוץ הגמרא.

לכן אמר היינו טעמא דכח מעשיו הגיד לעמו, שכח מעשיו של בריאת העולם הגיד לעמו, שע"י לימודם יתקיים העולם.

והיינו טעמא שעשה ה' ככה להיות מגיד מראשית אחרית, כדי לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו וכו', כי כל הארץ של הקב"ה וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כיון שע"י התורה מקיים העולם, וכל זמן שהיו בישראל זכות תורה לא גלו מארץ ישראל כמ"ש ז"ל ודוק.

ובפירוש מאמר זה, עי' להט"ז בספר דברי דוד[1], ולהרב נחל קדומים בזה[2]. ועיין בספר פני יצחק [ר' יצחק פארנסיס סדר זה ד"א ע"ד], ושם הגדולים [מערכת שי"ן אות ד'] יע"ש. ונר מצוה [ר' יהודה סיד, ח"ב סימן כ"א מערכת שי"ן אות זכ"ר], ולהרב נפתלי שבע רצון [ריש סדר זה]. ולמרן זקנינו בספר שנות חיים [דף ב ע"א], וחיים תחילה [אופן ה[3]].

[א' ב'] ד"ה תהו - שאדם תוהא ומשתומם וכו', בהו לשון רקות וצדו ע"כ.

אי"ז מכוון להתרגום דכתב "וארעא הות צדיא וריקניא" כיע"ש. ועמ"ש הרא"ם ומפרשיו. והביטה וראה במה שפירש בתיקונים [תיקון ד"ן] מהו תהו ומהו בהו יע"ש, וכמ"ש בספר לקח טוב על פסוק זה.

[שם] ורוח אלהים - כסא כבוד עומד באויר ומרחף וגו'.

וזה פירש דוד המע"ה [מזמור צ"ג] אף תכון תבל בל תמוט נכון כסאך מאז לעולם אתה נשאו נהרות ה' וכו', נכבדות מדובר בו, להודיענו דקודם שנתייסד העולם היה כסא הכבוד מאז מקדם דתכון תבל, והיה מרחף על פני המים, והיינו אמרו נשאו נהרות וכו' וק"ל.

[א' ו'] יהי רקיע - יתחזק הרקיע.

עמש"כ בקונטרס דרכי חיים על מתני' "יהי ביתך" יעוי' שם [בדף ן' ע"ד].

[א' ח'] ויקרא אלהים לרקיע שמים -  [אש ומים, שעירבן זה בזה ועשה מהם שמים].

עיניך תראה מש"כ בספר זרע יצחק פיה"מ [פרק ה' משנה י"ג] דאבות במתניתין זו מחלוקת הלל ושמאי ויערב לך[4]. ועיין בחיבורי על תהלים מש"כ בזה בס"ד.

[א' י"א] תדשא הארץ - לא דשא לשון עשב וכו'.

עיין לרש"י לקמן סדר האזינו על פסוק "כשעירים עלי דשא" וכו', ולהרמב"ן והרא"ם ז"ל.

[א י"ד] יהי מארת - חסר ו' כתיב על שהוא יום מארה לפול אסכרה בתינוקות.

מה טוב הרגיל לומר התפילה של ספר שערי ציון [ר' נתן נטע האנובר, שער ג' יום ד'] יעו"ש. והרועה צאן קדשים, ישום דעתו כשאירע חולי זה בתנוקות, דהם הבל שאין בהם חטא על עונות הדור, דיכריז לבא לבית הכנסת ללמוד ולהתפלל תפילה זו בדמע לב, כי מחמת שהחלי בתנוקות, אין דורש ואין מבקש על בדקי שער העיר ולעתור ולרצות. ושל"ה הקדוש פי צדיק יהגה מוסר השכל מעין זה על חולי אבעבועות עי"ש.

[א' כ"ו] ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמינו כדמותנו.

כתב רבינו בחיי ז"ל וז"ל: ויש בכתוב הזה ענין עמוק חתום באוצרות המקובלים מבקשי ה', כי הוא סוד בנין עשר ספירות אשר האדם כלול בהם ותבניתו דוגמא להם. אמר בצלמנו בצלם העשוי לנו, בדמותנו בדמות התפארת והוא משיכת הגוף.

ועתה שמע פירוש הכתוב, וכל המייחד ייחוד שלם ראוי שיכוין לבו לזה, ראש האדם שהוא כבוד לכל הגוף כנגד הכתר וכו'. מוחו וחיכו של האדם כנגד החכמה וכו'. ולשונו כנגד הבינה וכו'. זרועותיו של אדם לימין ולשמאל כנגד החכמה, וזהו וברית הלשון מכריע בינתיים, שהרי התשובה כנגד הלשון, והרי לך חמשה ספירות עליונות, ותפארת כנגדו באדם משיכת הגוף וכו'. הרגלים באדם, שוק ימין ושוק שמאל כנגד הנצח וההוד, ברית (אדם) [מילה] באדם כנגד היסוד וכו', ונשאר מלכות קצוץ, אמר שמא ח"ו ב' רשויות יש, ולא נתן אל לבו שהוא היה הלב וכו'. ע"כ.

הנה הרואה יראה בדברי רבינו בחיי אלו, דמלבד שנראה שיש ט"ס וחיסור לשון, שהנה מ"ש זרועותיו של אדם לימין ולשמאל כנגד החכמה ליתא להא כלל, שמלבד שכבר כתב "מוחו וחיכו של אדם כנגד החכמה", והכי הוא לפי האמת כמ"ש בפתיחת אליהו הנביא ז"ל "מוחא חכמה". ועוד, שהזרועות ימין ושמאל הם כנגד החסד והגבורה כי כן צ"ל הכי, והכי הוא לפי האמת שהרי כתב "והרי לך חמשה ספירות", ולפי מה שכתב, שגם הזרועות הם נגד החכמה, לא יש כי אם ג' ספירות והיכי הוו חמשה, אם לא במנין חסד וגבורה שהם ב' זרועות כמ"ש בפתיחת אליהו הנביא ז"ל.

ועוד יש להבין בדברי הרב רבינו בחיי במה שכתב כי הלשון נגד הבינה והמלכות כנגד הלב, ואנן קי"ל בפתיחתא דאליהו הנביא "בינה - ליבא, מלכות - פה" וצריך ישוב.

ובמכתבי אשר שלחתי לגבר חכם בעוז, החכם השלם והכולל, המתחסד עם קונו, כמה"ר שאלתיאל יעקב ניניו נר"ו [בעל ספר אמת ליעקב], בחודש שבט התקצ"א ליצירה בהיותו בקושטא יע"א, חיים שאל ממנו זה, ושב יעקב תשובתו באותו פרק להשיב על זה וז"ל[5]:

ראיתי את השאלה אשר שלח אלי עט"ר מרן מלכא נר"ו לשאול ממני חרפת אדם נבזה בער ולא אדע. ואען ואומר, והוא, כי על מה שכתב רו"ם כת"ר נר"ו דיש טעות סופר וחיסור לשון במה שכתב רבינו בחיי ז"ל "זרועותיו של אדם לימין ולשמאל הם כנגד החכמה", וליתא להא שהרי שני זרועות הם חסד וגבורה, וצ"ל "כנגד חסד וגבורה", וכן הוא דעת הרב ז"ל ממה שכתב אח"כ "הרי לך חמשה ספירות", והם בב' ספירות חסד וגבורה, כן הוא האמת.

האמנם, מ"ש דיש טעות סופר וחסרון לשון וכו', אפשר דלא יש ט"ס, ויפה כתב רבינו ז"ל, והוא, דהנה נודע כי החכמה [שורשה] היא מקו ימין, דהיינו חכמה חסד נצח שהוא בחסד. אמנם כתב הרז"ל בעץ החיים [שער כ"ט פ"א] כי החכמה שרשה היא בגבורה, כי לכן חכמה דא"א נתלבש בה גבורה דעתיק יע"ש.

נמצא, דספירת חכמה כלולים בה ב' ספירות חסד וגבורה כנזכר. א"כ, זהו כונת הרב מ"ש "ב' זרועות לימין ולשמאל", דהיינו שהם בחסד וגבורה, "הם כנגד החכמה". ושתים זו שמענו, דהיינו, אחד שהם בחסד וגבורה השני זרועות, כמו שכתב אח"כ "הרי לך ה' ספירות". והב' בא ללמדנו זה הענין, שב' ספירות חסד גבורה הם כלולים בחכמה כנזכר.

ועל מה שהקשה עוד על מה שכתב רבינו כי הלשון נגד הבינה, והמלכות כנגד הלב, ואנן קי"ל "בינה ליבא מלכות פה" כנזכר בפתיחת אליהו ז"ל. דבר זה פשוט הוא ומבואר [שער ל"א פ"ד] וז"ל: ענין הלב של אדם דז"א מה עניינו, דע, כי הלא נודע כי "לב מבין", ונודע שהוא הבינה. ובמקום אחר מצאנו שהוא התפארת, ובמקום אחר מצאנו שהוא במלכות, והכל אחד יע"ש הטעם. וזה סוד הפסוק "בת"ם לבבי", ר"ת ב'ינה ת'פארת מ'לכות לבבי, דהיינו שהלב רומז לבינה ולתפארת ולמלכות עכ"ל הרב ז"ל.

א"כ, נמצא דהא והא איתא, ואלו ואלו דברי אלהים חיים הם. אבל מה שכתב שהלשון נגד הבינה, עדיין לא ראיתי זה בדברי הרב זלה"ה.

אמנם אי קשיא הא קשיא, וכאן יש להבין בעיקר דברי הפתיחת אליהו ז"ל, והוא במ"ש "מלכות פה", דהנה נודע דהמלכות הוא סופה דכל דרגין, ומקום מלכות הוא תחת היסוד בס[וד] עטרה. וכמו שכן הוא מצוייר בציור קומת אדם, המלכות תחת היסוד. א"כ, איך הוא בפה שהוא למעלה מחג"ת נה"י, והוא פלי.

אמנם, יובן במ"ש הרב ז"ל בספר בית מועד כ"י והובא בעץ החיים [שער י"ג פ"ו] וז"ל: דע, כי כמו שיש י' ספירות בצורת אדם ישר בכל הגוף, כן יש ציור י' ספירות בראש לבד. יען, כי הראש הוא העיקר שבגוף. וזה ציורו, הגולגולת בעצמו הוא הכתר. חכמה ובינה, הם תרין אזניים. חסד וגבורה הם תרין עיינין, עין ימין חסד, ועין שמאל גבורה. וכן ה' חסדים הם ה' הויות, וה' פעמים הוי"ה עולה גימטריא עין. וכן הה' גבורות הם ה' פעמים הוי"ה הרי עין ב', ושניהם גימטריא ס"ר. וזה סוד "וירא ה' כי ס"ר לראות", כי משם נמשכה הראיה לעינים. תפארת הוא החוטם עמודא דאמצעיתא. נצח והוד הם תרין שפתים, יסוד הוא הלשון, מלכות פה עכ"ל.

והוא חידוש נפלא, ובזה הובן מ"ש "מלכות פה", היינו בבחינת י' ספירות שבראש, אבל בבחינת י' ספירות שבגוף, המלכות הוא תחת היסוד בבחינת עטרה.

ובזה יובן מ"ש הוא ז"ל [בדרוש ד' מיני הלולב] שכתב "הערבה דהיינו ב' בדי ערבה הם בנצח והוד", וכתב שזה סוד מה שאמרו "ערבה דומה לשפתים" כי שפתים הם בנצח והוד. עכ"ל.

ויש להבין, הלא נצח והוד הם תרין שוקים, ואיך הם רמוזים לשפתים. אבל ע"פ הקדמה זאת ניחא.

אנכי איש צעיר תולעת יעקב ענ''י בעני'ו, הצעיר:

שאלתיאל יעקב נינייו ס"ט.

[א כ"ז] ויברא אלהים וכו' - שהכל נברא במאמרו והוא נברא בידים שנאמר ותשת עלי כפיך וכו'.

יש להקשות ממה שאמרו בפרק קמא דכתובות דף ה' על פסוק "אף ידי יסדה הארץ" וכו', וי"ל ודוק.

ויש לתת טעם למה שנברא האדם בכף ידו של הקב"ה והוא על פי מה שאמרו במדרש רבה [סדר נשא פי"ב] כף אחת, מה הכף יש בו חמשה אצבעות כך הס"ת יש בו חמשה ספרים יע"ש. והיות שכל בריאת האדם לא היה אלא כדי לעבוד את ה' ולעסוק בתורה לכך נברא בכפו של הקב"ה הרומז לתורה שניתנת מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה וכמו שאמרו בגמרא מנחות תורה ניתנה במ"ם ונשמתו של אדם נוצרה במ"ם וק"ל.

[ב' כ"ח] וכבשה - חסר וי''ו, ללמדך שהזכר כובש את הנקבה שלא תהא יצאנית, ועוד, ללמדך שהאיש שדרכו לכבוש מצוה על פריה ורביה ולא האשה.

בב' דרשות שהביא רש"י, יתפרש כונת הכתוב בסדר וירא: "ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל", דהיינו צנועה, כפירוש הא'. והמלאכים השיבו "הנה בן לשרה אשתך", תלו הבן בשרה כיון דהיא סוברת שלא תהיה יצאנית. אך דוד המלך במזמור מ"ה נקט תרתי, "במנחה פניך יחלו עשירי עם", וגם "כל כבודה בת מלך פנימה" ודוק. 

[א' ל"א] יום הששי – הוסיף ה' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר, שהתנה על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. ד"א, יום הששי כולם תלויים ועומדים עד יום הששי בסיון המוכן למ"ת עכ"ל.

ונראה, שרמז הששי בה"א ובששי, דיש כאן רמז לשתי תורות, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה. והיינו ה"א דהששי רומז לחמשה חומשי תורה כאמור. וששי רמז לשיתא סדרי משנה תורה שבעל פה.

וזה אמר "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" כי ידוע תורה שבכתב ביום, ותורה שבע"פ בלילה. ור"ל לערב ולבקר יש יום הששי טמון ברמ'ז.

והענין יש לפרשו ע"פ הדין, דקי"ל בחו"מ סימן רמ"א סעיף ט' וז"ל "כל הנותן מתנה על תנאי, בין שהתנה הנותן בין שהתנה המקבל, והחזיק המקבל וזכה, בו אם יתקיים התנאי נתקיימה המתנה. ואם לא נתקיים התנאי, בטלה המתנה ויחזיר פירות שאכל יע"ש.

וכאן שברא הקב"ה את העולם ונתנו במתנה לברואיו כדכתיב "הנה נתתי לכם את כל עשב" וכו', א"כ כשלא יתקיים התנאי, חוזר העולם לתהו ובהו, וא"כ בדין הוא דיחזרו התבל ומלואה וגם כל הזרעים והאילנות שבתוכו הכל יהיה תהו ובהו ולא תשאר פרסה וק"ל. 

[ב' ז'] וייצר - ב' יצירות [יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים].

ובזה הנה נכון נוסח ברכת הנכנס לבית הקברות "אשר יצר אתכם בדין, ועתיד להחיותכם בדין", דהיינו, "וייצר ה' אלהים". וכה"ג דרשו בפסוק "וייטב אלהים למילדות", וכן בשאר דוכתא דאיכא בקרא ב' יודי"ן.

[שם] עפר מן האדמה - ממקום המזבח הלואי תהוי ליה כפרה.

עי' מש"כ הרב נחלת בנימין מצוה קמ"ז והו"ד בקונטרס נפש חיים [מערכת ק' אות כ"א] ועיין ברך את אברהם [סדר משפטים דרוש ב'] ודוק.

[ב' ז'] לנפש חיה - שניתוסף בו ד'עת וד'יבור.

בזה יתכן לרמוז דהן טעם בשמות "אלדד ומידד" המוזכרים הכתובים בסדר בהעלותך, דטמון ברמ'ז דלא היה להם דיבור כי אם דעת קדושים בינה בלבד. וזהו אל דלא היה להם הב' דלתין כאחד[6]. ומ' דמידד היינו מ'חוסרי ב' דלתין דהם ד'עת וד'יבור. ולכך קראו בשמותם כן מעיקרא, כי שם ה' בפיהם שיקראו כן.

[ב י"ח] אעשה לו עזר כנגדו. פירש"י: שלא יאמרו שתי רשויות הם, הקב"ה יחיד והוא יחיד.

לזה יבוא כנגדו בעצה אעשה לו עזר שהיא האשה. וזה העזר, הוא כדי שתהיה נגוד לו אם תזוח דעתו לומר אני אלוה ח"ו.

וכתב הרב מהרש"א בספר שמע שלמה [בסדר זה, דף ד ע"א] וז"ל: וצ"ע דברי רש"י ז"ל אהדדי, דהכא כתב דברים הללו. ואילו לקמן בפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו" כתב: "הרי הוא יחיד בתחתונים וקרוב להטעות את הבריות לומר אני אלוה". היאך יטעה, והא אמרת הכא, שאם תזוח דעתו עליו, יאמרו לו, אם היית אלוה היית אחד ולא שניים, ובדוחק י"ל עכ"ל.

ולענ"ד ליישב בריווח, דאה"נ לגבי דידיה אם תזוח דעתו לומר שהוא אלוה, הוא מספיק לדחות סברתו במה שנברא אשתו עמו. ברם, לטעות לבריות אינו מספיק זה, דאם חי לעד לעולם יטעוהו. וכמ"ש בב"ב דף עה גבי חירם מלך צור. ובבראשית רבא איתא נמי גבי נבוכדנצר וחירם עי"ש. ומי כנמרוד שעשה עצמו אלוה, ואמרו עליו דהיה יודע רבונו ומכוין למרוד, כמו שדרשו על פסוק לפני ה'. ונמצא, דמכיר פחיתות ערכו אדם להבל דמה, ומכוין להטעות את הבריות, והוא ברור[7].

[ג' ג'] ולא תגעו בו - הוסיפה על הציווי וכו'.

עיין באבות דרבי נתן פ"ק דאמרו דאדם הראשון הוא דהוסיף. ועי' מה שכתב הרב נחל קדומים אות ח"י יע"ש. ועי' במדרש שוחר טוב [סי' א'] שאמרו והוסיפה על הדיבור יע"ש. ועי' בב"ר ובמוהרש"י [יפ"ת], והרב נזר הקדש שם.

[ג' ה'] כי יודע אלהים - כל אומן שונא את בני אומנותו וכו'.

הנה לפי"ז נמצא טעם נכון על מה שארז"ל דהמדבר לשון הרע נחש מכישו, ועי' מה שכתב הרב כסף נבחר אשכנזי ז"ל פרשת שלח בזה כיע"ש. והיינו דהראשון בעולם דהוציא לשון הרע הוא הנחש [ונוסח] הלה"ר כי כל אומן סני לחבריה. לכן, המדבר לה"ר בא נחש להכישו כאשר משפטיך אתה חרצת לשנוא את בן אומנות שלך, דמה אומנותו לדבר לה"ר והוא טעם נכון. ועיין עוד רש"י סדר שמות על פסוק ויהי לנחש [פרק ד' פסוק ג'] יע"ש[8].

[ג' ט"ז] עצבונך – [זה צער גידול בנים וכו'].

קשה, אמאי לא נקט כסדר הלידה, והיה לו להתחיל הקללה מהתשמיש. ויש לומר, עמ"ש רז"ל בטעם הבכורה, כי בילד הראשון עדיין לא הורגלה האשה בגידול ויניקה את ולדה, ויש לה צער באשה ביתר שאת. וגם הבן סובל צער עד שאמו מרגלת בכך.

לכך הקדים זה, דבבן ראשון או בת בתחילה, הצער הוא כפליים. משא"כ אח"כ דהוא לחצאין, דכבר הורגלה. והשאר יבואו אחרי כן, ויותר תתאוה לשאול אחר כי הרה וילדה, דמקודם הכי בעלה רוצה את אשתו בתחילת הנישואין, וגם כדי שתתעבר ותלד, ואחר הריון ואחר לידה, שייך יותר "ואל אישך תשוקתך", דיפה לה ולולדה לפי החודשים.

ויש ליישב באופן אחר, דנקט הקל הקל תחילה, והולך וגדל. וזה רמזו קרא גופיה באומרו "ארבה ארבה". ועיין להרא"ם, ולהרי"ף באגדתיה בעירובין מה שישב בזה, ובספר מלאכת הקדש על פסוק זה.

[שם] ואל אישך תשוקתך - ואע"פ כן אין לך מצח לתבעו בפה.

קשה אם קללה היא זו, אמאי שבחו רבנן בגמרא [עירובין דף ק'] דהויין לה בנים זכרים דאפילו בדורו של משה וכו'. ועוד עי' בנדרים דף כ' יע"ש.

וי"ל, דהקללה היא, דמחמת תשוקתה אין לה מצח להשלים תאוותה, כשם שחטאה ב"כי תאוה הוא לעיניים", אכן, כשהוא לשם שמיים אזי בנשים משובחת.

א"נ, דההיא שאמרו בגמרא, הן הנה מיעוטא שלא היו בפתקה של חוה. ולכך משבח הנשים הכשרות, דמינה מוכח שלא היו בקללה של חוה ודוק. ועיין להרמב"ן והרא"ם מה שדברו בזה, ומה שהשיב בספר נחלת יעקב שם.

[ג י"ז] ארורה האדמה - משל ליוצא לתרבות רעה, והבריות מקללות שדיים שינק מהם.

ולפי"ז, מה נעים מה שאמר יצחק על יעקב [ככתוב בסדר תולדות] ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', והוא, דעל עשיו אחיו הוא מה שאמרו דלא הוציאו מיטתה של רבקה ביום אלא בלילה, שלא יאמרו ארורים שדיים. לכך, על יעקב שהיה צדיק, נאה ויאה לו שדה אשר ברכו ה', ואינו בכלל "ארורה האדמה". ויען נתקיים ביצחק ויזרע יצחק וכו' ויברכהו וכו', להכי ברך את בנו בסדר הזה, דאב ובן אינן בכלל "ארורה האדמה", הן בעצמן, הן באדמתן, דלא כישמעאל ועשו ודוק.

[ד' ב'] רועה צאן - לפי שנתקללה האדמה פירש לו מעבודתה.

וקשה ע"ז, הלא אם צאן ובקר גידולי קרקע נקראו, הרי עדיין מתעסק בעבודת קרקע. ויש ליישב, ע"פ מש"כ הרא"ם סדר וישלח ע"פ "ויהי לי שור וחמור", וכמ"ש התועפות ראם שם ודוק.

[ד' י'] דמי אחיך - דמו ודם זרעיותיו.

עיין רש"י פרשת מקץ על פסוק "וגם דמו"[9] [פרק מ"ב פ' כ"ב], ועיין מש"כ הרב דבש לפי ז"ל במערכת ד' אות ט"ז[10], ובספרו פני דוד, ובספרו חומת אנך בשמואל א' סימן כ"ה, ובמלכים ב' [סי' ט']. ועיין תועפות ראם [גאטינייו] ובספר אהל ישרים שם, ועיין בתיקונים [תיקון ס"ט]. ועיין למוהרש"א סדר מקץ ע"פ "וגם דמו הנה נדרש".

[ד' כ"ו] אז הוחל לקרוא בשם ה' – [לשון חולין לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה לעשותן ע"ז ולקרותן אלהות].

ופירש הרב אבן עזרא ז"ל, שהתחילו להתפלל. וראיתי להרלב"ג[11] ז"ל [בסדר זה דף י"ז ע"ד] שהשיב ע"ד הראב"ע אלו, כי לא יתכן שנאמר שהחלו אז להתפלל לשם יתברך כמו שביאר החכם אבן עזרא זת"ד.

ואחר המח"ר, קשה שפירוש האבן עזרא הוא בתרגום אונקלוס שתרגם "בכן ביומוהי חלו בני אנשא מלצלאה בשמא דה'". גם בתיקונים [תיקון ס"ט דף קי"ט ע"ב] כתוב כן בהדיא וז"ל "ועוד אז הוחל לישנא דצלותא כמה דאת אמר אז תקרא וה' יענה" יע"ש.

ונראה לפרש, כי בשם ה' נקראת התפילה, וכן כמ"ש רש"י בראש השנה דף כ"ו ע"א ד"ה ותיטב לה' משור פר, "ותיטב תפילתי" וכו' יע"ש. הכונה, דקרא כתיב[12] "אהללה שם אלהים בשיר", ושם ה' הוא תפלה, כדכתיב "בשמך אשא כפי", ודרשו רז"ל ברכות דף י"ו "בשמך אשא כפי זו תפילה" יע"ש. ולכן, שפיר דרשו ותיטב לה' שהוא על התפלה. ונמצא, פירוש האבן עזרא יסודתו בהררי קדש. ורבינו[13] דרש אותו לגנאי לפי פשוטו של מקרא כפי אותו זמן.

[ה' א'] תוס' ד"ה זה ספר תולדות (ה)אדם – בתורת כהנים וכו'.

עיין בבראשית רבא [סדר זה פכ"ד][14]. ועיין לראב"ן בתשובה סימן ל"ח.


[1] ז"ל שם: פירש רש"י אמר ר' יצחק וכו', נהירנא כד הוינא טליא, ראיתי כתב אחד ישן נושן מאוד ביאור רש"י, כתוב בו, שזה המאמר בשם ר' יצחק שמביא רש"י, אינו מוזכר בשום מדרש או תלמוד, אלא שזה ר' יצחק היה אביו של רש"י, ולא היה למדן גדול, ורש"י רצה לכבד אביו ולהזכירו בתחילת חבורו, ואמר לו שאל איזה קושיא ואכתבנה על שמך, והקשה לו סתם למה התחילה התורה בבראשית וכו'. וע"כ אין קשה למה הקשה בכפל, כי הקושיא ראשונה אינה אלא מצד כבוד אביו כך ראיתי שם.

אלא דמה שכתב שר' יצחק אביו של רש"י לא היה למדן גדול זה אינו דבפרק בתרא דע"ז [דף ע"ה] מביא רש"י פירוש על הגמרא וז"ל לשון אבא מורי מנוחתו כבוד והוא נראה וכו' עכ"ל.

[2] ז"ל שם: יש מי שכתב דלכבוד אביו פתח רש"י כן, דלא הוה בר אוריין, רק ויאמר אביו מפני מה כתוב בראשית, ורש"י כתב "אמר רבי יצחק" וכו'. וליתא, דאבי רש"י בר אוריין הוא, ובמסכת ע"ז כתב רש"י מפירושי אביו.

וכתבו על הכותב הלז, דלא היה צריך להתחיל את התורה אלא "מהחדש", ושם בילקוט הביא מאמר זה א"ר יצחק וכו' ע"ש. ועי' בזהר פרשת בא [דף ט"ל ע"ב] דאיתא התם א"ר יצחק לא היה צריך למיכתב באורייתא אלא מהחדש הזה לכם וכו' עי"ש, ודוק במאי דמשני מהתם.

[3] ז"ל רבינו שם: וזה אמרו "לעיני כל ישראל", דהיינו בשביל כבודם של ישראל, שלא יהיו קורין אותם לסטים אתם שכבשתם ארץ ז' אומות, כתב בתחילת התורה "בראשית" עכ"ל. [כוונת רבינו בזה לנעוץ סוף התורה בתחילתה וזהו שאמר "לעיני כל ישראל – בראשית"].

[4] ז"ל שם: כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, נראה כדאיתא בספר הקנה דנקרא שמים דנטל הקב"ה אש ומים ובללן זה בזה ונעשה שמים. ופירש הקנה, דאיתא במ"ר "בראשית ברא אלהים" ביקש הקב"ה לברוא העולם בדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים הה"ד "ביום עשות עשות ה' אלהים ארץ ושמים" פי' דנטל אש זה הדין ומים הוא רחמים וברא שמים. והקשה הקנה דהוי ליה לקרותו "אשמים" ולמה נחסר האלף, ותירץ כדי שיגברו החסדים שהוא מים על אש שהוא דין ע"כ.

ואיתא בכתבים, הטעם דב"ש מחמיר וב"ה מקילים, לפי שהילל הוא כנגד מיכאל שהוא חסד שר המים, וב"ש הוא כנגד גבריאל שהוא דין שר של אש, ולכן ב"ש היו קפדנים וב"ה ענוים גדולים, ולזה ב"ש מחמירים וב"ה מקילים, ולפי שהחסדים גוברים על הדינים, לכן הלכה כב"ה.

וז"ש "כל מחלוקת שהיא לשם שמים" הוא שהמים גוברים על האש, הוא מחלוקת שמאי והלל דהלכה כב"ה, וזה מוכח מתיבת שמים. "וכל מחלוקת שאינו לשם שמים הוא מחלוקת קרח ועדתו", דאיתא בזהר שקרח הוא מצד הדין שהיה לוי, ואהרן שהוא כהן הוא חסד, ולכן ציוה הקב"ה שהלוים ישרתו את הכהנים דהרחמים גוברים על הדינים. וקרח שאמר "מדוע תתנשאו" היה דעתו שיהיה היפך דהדין יגבור על החסד, וזה הוא שלא לשם שמים, דמהשם שמים מוכח היפך דהמים גוברים על האש וק"ל.

ולכן נ"ל שנקרא שמו שמאי, שם תיבת אש במילואו ותיבת מים חסר מ"ם ששמאי הוא מסטרא דדינא הגוברים על החסדים ולכן אש במילואו ומים חסר מ"ם היפך שמי"ם. וכן הלל שמו גורם להיפך, דהלל במספר קטן עולה י"ב, וכן מי"ם במספר קטן י"ב [דהיינו מ"ם פתוחה ד'. ויו"ד א', הרי ה'. ומ"ם סתומה הוו במספר קטן ז', הרי י"ב] וק"ל.

ובזה נ"ל כוונת הגמרא דביצה "שמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד שבת. כיצד, היה מוצא בהמה נאה אמר זו לשבת. למחר מצא אחרת נאה הימנה היה אוכל את הראשונה כו'. אבל הלל, מדה אחרת היה בו, שהיה כונתו לשם שמים ואמר ברוך ה' יום יום".

ולכאורה תמוה, אטו ב"ש לא היה דעתו לשם שמים, ותו מאי לשון אבל הלל מדה כו'.

ונ"ל, דאיתא בגמרא קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, והטעם, שמדת הדין מקטרג על האדם, והקב"ה יתברך שמו מכלכל חיים בחסד, דגובר על הדין. ולפי"ז, שמאי דהיה רובו דין, לא רצה לסמוך דיגבור החסדים, לכן מיום אחד הכין לשבת. אבל הלל מד"ה אחרת היה בו אחרת דייקא, דהיה מדת החסד והיה בטוח שיגבור החסד, והיה כוונתו לשם שמי"ם דייקא שהחסד גובר וק"ל והוא נכון. [א"ה, כדברים הללו כתב גם בספר כסף נבחר [מרגליות, פרשת קרח] וראה מש"כ שם עוד בזה.]

[5] ועיין בספר אמת ליעקב [בקונטרס שפת אמת אות נ"ג], שהביא קושיית רבינו, ושם כתב תירוצו בתוספת נופך.

[6] אל דד מלשון לא דד.

[7] ואולי עוד יש ליישב, דאם לא יהיה לו בן זוג היה מקום לטעות שהוא רשות בפנ"ע בתחתונים ח"ו, וע"י שיש לו בן זוג לא יבואו לטעות שהוא רשות בפנ"ע. אך אכתי היה מקום לטעות שאף הוא אלוה, דהיינו, אף שאינו רשות לעצמו, שהרי יש לו בן זוג. מ"מ היה מקום לטעות כיון שהוא חי לעולם שנתן לו הבורא שליטה להיות אלוה בתחתונים, והבורא עצמו אינו משגיח בתחתונים, ע"כ היה צורך לשלחו.  

[8] ז"ל: ויהי לנחש, רמז לו שספר לשון הרע על ישראל ותפש אמנותו של נחש:

[9] ז"ל שם: אתין וגמין ריבויין, דמו ודם הזקן.

[10] ז"ל שם: דמך ודם זרעיותיו, כן דרשו רז"ל גבי "קול דמי אחיך". והקשה הרב שער אפרים ז"ל בכ"י אמאי לא דרשו כן במ"ש "וגם דמו הנה נדרש" שדרשו "דמו ודם הזקן". ותירוץ להתם הריבוי קודם לדמו וא"ש דם הזקן. א"נ דראובן לא ידע שיוליד. ובזה תירץ עט"ר אמ"ן עדן מ"ש "אשר כליתני מבא הדמים", דם נבל ודם נדה. ואני הדל כתבתי בזה והבאתי דברי הרב מהרלנ"ח ז"ל [סי' קכ"ז] על זה. גם הוקשה לי מ"ש בסנהדרין סוף פ' נגמר הדין ע"פ דמי נבות ודמי בניו ותירצתי כמו שכתבתי בעניותי באורך על זה בקונטרס פני דוד בפ' בראשית [אות ט"ו דף כ' ע"א] ע"ש באורך בס"ד.

[11] בפירושו על התורה כאן. וכן ביארו הרשב"ם ורד"ק.

[12] פירוש, בפסוק הקודם. והוא בתהלים [פרק ס"ט פסוק ל"א – לב] "אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה". ואח"כ כתיב: "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס".

[13] רש"י.

[14] ז"ל המדרש: רבי תנחומא בשם רבי אלעזר ורבי מנחם בשם רב אמר כל האמניות אדם הראשון למדם, מאי טעמיה "וחרשים המה מאדם", מאדם הראשון. רבנן אמרין אפלו סרגולו של ספר, אדם הראשון למדו, שנאמר "זה ספר", הוא וסרגולו. "ביום ברא אלהים אדם", הדא מסיעא לההיא דאמר רבי אלעזר בן עזריה שלש פלאים נעשו באותו היום, בו ביום נבראו, בו ביום שמשו, בו ביום הוציאו תולדות.

בן עזאי אומר "זה ספר תולדת אדם", זה כלל גדול בתורה, רבי עקיבא אומר "ואהבת לרעך כמוך", זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי. אמר רבי תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה, "בדמות אלהים עשה אותו".