התורה והמצוה ויקרא יח ב-ה

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קל

ויקרא יח א-ב:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ח:

[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם אני ה' אלהיכם". אני ה' שאמרתי והיה העולם. אני דיין. אני מלא רחמים. אני דיין להפרע ונאמן לשלם שכר.  [ב] אני הוא שפרעתי מדור המבול ומאנשי סדום ומן המצריים ועתיד להפרע מכם אם תעשו כמעשיהם.

אני ה' אלקיכם: לפעמים יקרא בשמותיו על שם הבריאה שיקרא בשם "הויה" על שמהוה כל ההויות. ומצד שגבל כל כחות הבריאה ונתן להם מדה וקצב נקרא בשם "אלקים" שמורה על הכחות הפרטיות המוגבלות. ומצד זה, שם "הויה" מורה רחמים ושם "אלקים" מורה דין כי מצד שברא והמציא את הכל השפיע בשפע רב במדת טובו וחסדו עד אין גבול אבל מצד שחקק ונתן גבול לכל דבר בחכמתו ימצא הדין לפי המקבלים וכמו שבארנו בפירושינו ישעיה סימן מה, עיי"ש. וכמ"ש בבראשית רבה (פרשה יד) "ה' אלקים" ערב מדת הרחמים במדת הדין.   ולפעמים יקרא בשמותיו על שם ההנהגה וההשגחה ובזה יקרא בשם "הויה" כשמנהיג ברחמים לתת גמול טוב ובשם "אלקים" כשנוהג בדין. וכשנקרא בשני השמות הרי דין ממוזג ברחמים וכמ"ש בבראשית רבה (פרשה כא) כשבראו בראו במדת הדין ובמדת הרחמים. וזה פירוש הספרא משנה א.

וכן הוא בבראשית רבה ( פרשה ל"ג ופרשה עג), שמות רבה (פ"ג פ"ה וארא פ"ו משפטים פ"ל) קדושים (פכ"ד) אמור (פכ"ט) במדבר רבה (פ"ט ופי"ב), ובברכות (דף מח:) על "אשר נתן לך ה' אלקיך", ושם (דף ס) על "בה' אהלל דבר", ובספרי (ריש ואתחנן). וכבר כללתי בפירוש ישעיהו (סימן א) ובכל הספר שכל מקום שבא שם "אלקים" בכינוי אל ישראל מורה ההשגחה עליהם ביחוד וכמ"ש בספרי (דף לא) "ה' אלקינו"-- המיוחד אלינו, ובמכלתא יתרו "לא תשא את שם...אלקיך"-- דייניך. וכן במד' רבה (פרשה ט) אין הקב"ה מיחד שמו בישראל שיהיה נקרא "אלקיך" אלא בזמן ש"והיה מחניך קדוש". ולמה אמר פה "אלקיכם"? פירושו שרצונו לומר שחוץ ממה שהוא השופט כל הארץ הוא עתיד להיפרע מכם אם תעשו כמעשיהם.

סימן קלא

ויקרא יח ג:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ח:

[ג] מנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים? תלמוד לומר "כמעשה ארץ מצרים...לא תעשו".   מנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם? תלמוד לומר "כמעשה ארץ מצרים...לא תעשו".   ומנין למקום שישבו בו ישראל שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם? תלמוד לומר "אשר ישבתם בה לא תעשו".   ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו? תלמוד לומר "אשר ישבתם בה לא תעשו".

[ד] ומנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים? תלמוד לומר "וכמעשה ארץ כנען...לא תעשו".   ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם? תלמוד לומר "וכמעשה ארץ כנען...לא תעשו".   ומנין למקום שבאו בו ישראל וכבשו שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם? תלמוד לומר "אשר אני מביא אתכם שמה".   ומנין שביאתם של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו? תלמוד לומר "אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו".

[ה] ר' שמעון אומר, הרי הוא אומר "מי פעל ועשה קורא הדורות מראש". זימן לדור החייב שיבואו ישראל ויפרעו מהם.

[ו] ר' יוסי הגלילי אומר, אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ מצרים כמעשה ארץ כנען ומעשה ארץ כנען כמעשה ארץ מצרים מפני מה זכו הכנענים לישב בארצם ארבעים ושבע שנים, שנאמר "וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים"? אלא בשביל שכר שכִבדו את אברהם אבינו, שאמרו לו "שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו". בני אדם שכבדו את אברהם אבינו זכו לישב בארצם מ"ז שנה.

[ז] ר' שמעון בן גמליאל אומר משום ר' שמעון בן לקיש הרי הוא אומר "האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה" (יהושע יד טו). בני אדם שכבדו את הצדיק זכו שתשקט עליהם את הארץ.[ ומה אם כנענים על ידי שכבדו אותו עמדה להם זכותו, אף על פי שלא הלכו בדרכיו ולא אהבו את המקום, בניו שהולכים בדרכיו ועושים צדקות וגמילות חסדים על אחת כמה וכמה ] [כן הוסיף המלבי"ם]

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכולי: מבואר מזה כי ארץ מצרים כללה בתוכה כל התועבות שבעולם עד שבמה שכתב שלא יעשו כמעשה ארץ מצרים וכן מעשה ארץ כנען כבר יזהרו מכל מיני התועבות והגלולים שכולם התקבצו שמה. וכן מבואר עוד שהתועבות האלה כולם נעשו בזמן שישבו שם ישראל במצרים ובזמן שבאו לכנען כי לא יזהירם מתועבות שלא נעשו בימיהם ולא ידעו מהם. וז"ש מנין שלא היתה אומה... מנין לדור אחרון...

ומה שכתב "אשר ישבתם בה" וכן "אשר אני מביא אתכם שמה" פירשו בו שתי כוונות ( א ) כפשוטו שרומז על חלק הארץ במצרים שישבו שם ישראל והחלק שיכבשו בכנען כי שם היה מקום כל הגלולים ( ב ) שמצד שישבו שם יהיה גרמה לישראל שיעשו התועבות האלה כי למדום מן המצריים, וכן מצד שיבואו לכנען יהיה זה גרם לישראל לעשות כן כמ"ש "כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים...ותראו את שקוציהם...פן יש בכם איש או אשה וכולי". וז"ש ומנין למקום... ומנין שישיבתם של ישראל גרמה להם (פירוש: שהוא יהיה גרם לישראל בעתיד, ולא כקרבן אהרן שנדחק).

ור' שמעון (במשנה ה') פירש מ"ש "אשר ישבתם בה" כי זה העדות על רוע מעשיהם ועל ענשם שלכן גלגל ה' שתשבו בה ויקבלו עונש על ידכם.

ור' יוסי הגלילי (משנה ו) אמר שכיון שהיה מעשה כנענים דומים כמעשה מצרים למה האריך להם ה' מ"ז שנה שזה בשביל שכבדו את אברהם אבינו.

ור' שמעון בן גמליאל הסמיכו על מה שכתוב (יהושע יד) ושם חברון לפנים קרית ארבע האדם הגדול בענקים (היינו שנקברו שם אברהם וד' זוגות כמדרש חז"ל) ועל ידי כן "והארץ שקטה ממלחמה" ר"ל על ידי כן היו שוקטים מ"ז שנה. ובספרא יש חסרון וצריך להוסיף כמו שהוא בילקוט יהושע ומה אם כנענים על ידי שכבדו אותו עמדה להם זכותו, אף על פי שלא הלכו בדרכיו ולא אהבו את המקום, בניו שהולכים בדרכיו ועושים צקדות וגמילות חסדים על אחת כמה וכמה.

סימן קלב

ויקרא יח ג:

כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ח:

[ח] או (ס"א אי) "כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו", יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותם? תלמוד לומר "ובחוקותיהם לא תלכו"-- לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. ומה היו עושים? האיש נושא לאיש והאשה לאשה. האיש נושא אשה ובתה, והאשה נישאת לשנים. לכך נאמר "ובחוקותיהם לא תלכו".

ובחקותיהם לא תלכו: החוקים הם הנמוסים הכוללים הקבועים במדינה, ורובם אין להם טעם, רק המחוקק יודע טעמו או קבעם מרצונו. ויען שאמר "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" ומעשה כולל כל הפעולות שיעשה האדם פירושו שרצונו לומר שלא ילכו בחוקים ההם הנשחתים. ועיין לקמן סימן ??.

סימן קלג

ויקרא יח ד:

אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ח:

[ט] "משפטי"-- אלו הדינים. "חוקותי"-- אלו המדרשות. "תשְמְרו"-- זו המשנה. "ללכת בהם"-- זה המעשה. "תשְמְרו ללכת בהם"-- לא המשנה נגוד אלא המעשה נגוד.

את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו: כפי כללי הלשון המשפטים הם דברים שבין אדם לאדם ויש משפט בכל מדינה ומדינה בין איש לריעו. וכן כל הנהגה קבועה שטעמה גלוי ומבואר לשכל. ואמנם יען שהאדם אין בכחו לדעת הצדק האמתי ויסודות המשפט בנוים לפעמים על קו תהו ואבני בהו כפי נטיית דעת המחוקקים ובחירתם, צוה שישמרו משפטי ה' אמת שהם הדינים שבתורה.

והחוקים הם המצות שאין להם טעם וכמו שיתבאר (בסימן^[1] ). אמנם במה שכתב "חקותי תשמרו", שהשמירה מורה על ההגיון בדבר לשמרו בלב על ידי הלמוד, פירוש "חקות" על המדרשות. וכן פי' בפר' שמיני (פרשה א משנה ט), בחוקתי (פ"ח מי"ב), ובספרי ראה (פסקא נח ופסקא נט). ומובא בקדושין (דף לז). וכבר פרשתי הטעם בפר' שמיני (סימן מ) מפני שהחק הוא דבר המסודר על ידי כללים וחוקים קבועים וכן המדרשות כולם בנוים על חוקים קבועים ביסודי הלשון כפי הדרכים שכללנו בם בחיבור הנוכחי, עיי"ש. ועל כן אמר שהשמירה הוא המשנה, שהם שמורים בלבבות, ועל ידי כן ילכו בדרכים האלה.

וממה שכתב "תשמרו ללכת" מבואר שתכלית השמירה בלב הוא כדי שילכו בהם כי המעשה עיקר.

סימן קלד

ויקרא יח ה:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי יְהוָה.

ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ח:

[י] "ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם" ליתן שמירה ועשיה לחוקים ושמירה ועשיה למשפטים.

"וחי בהם"-- לעולם הבא. ואם תאמר בעולם הזה, והלא סופו מת הוא! הא מה אני מקיים "וחי בהם"? לעולם הבא.   "אני ה' "-- נאמן לשלם שכר.

ושמרתם את חקותי וכולי: תחלה הזכיר עשיה במשפטים ושמירה בחוקים כי אחר שהאדם הוא מורכב מנפש וגויה, מעליונים ותחתונים, הנה מצד הנהגת נפשו הרוחנית צריך הוא לחוקים ולכן סודם נעלם כי באו לתקן נפשו הנעלמת. ומצד גופו צריך הוא למשפטים באשר הוא מדיני. ותחלה יחס השמירה בלב שהיא העיון והמחשב אל החוקים שהם מתחברים עם נפשו ושכלו שענינה בעיון וחכמה ודעת. ויחס העשיה למשפטים שבאו לתקן עניני גופו. אולם בכתוב הזה חזר ונתן שמירה ועשיה לחוקים ולמשפטים כי מצד שהאדם מורכב משניהם וכל אחד עוזר להשלמת חברו צריך לעשות החוקים באיברי גופו ובזה יעזור הגוף לתיקון הנפש והכנתה אל החיים הנצחיים. וכן לשמור המשפטים בכח שכלו ועיונו הנפשי ובזה תעזור נפשו בחיי הגוף ואשרו. וזה שאמר "אשר יעשה אותם האדם", מצד שהוא אדם מורכב מרוחני וגשמי, "וחי בהם" בשני מיני החיים. שאחר שיפשט שמלותיו הצואים יחיה חיים הנצחיים שהם החיים האמתיים. ועל זה סיים "אני ה' " נאמן לשלם שכר ואני תכתני חוקי התורה ומשפטיה ערוכים וסדורים עם החיים והאושר הנצחי. ומאמר כזה נמצא בספרא קדושים (סוף פרק ז ופרק ט משנה ד)

1. חסר בדפוס אות הסימן. אולם עיין באילת השחר כלל תקיג - ויקיעורך