הרפתקאות פינוקיו/פרק 2

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



ברגע זה ממש נקש אדם על דלת החדר.
"יבוא," סח הנגר, אך לא היה בכוחו לזדקף על רגליו.
אל בית-המלאכה נכנס זקן זריז. שמו של הזקן היה ג'פטו, אך כאשר ילדי הסביבה רצו להעלות את חמתו, כינוהו "פולנדינה", מפני שצבע פאתו הייתה כצבע המאכל הקרוי בשם זה המפיקים מדייסת-התירס.
ג'פטו התרגז תמיד לשמע כינוי זה. אין לקרוא לו פולנדינה! ברגעים אלו היה הופך לחיית-פרא אכזרית, אשר דבר לא יכול לעצרה.
"שלום לך, אנטוניו," אמר ג'פטו, "מדוע יושב אתה על הרצפה?"
"מלמד אנכי את הנמלים חשבון."
"בהצלחה!"
"למה הגעת אליי, ידידי ג'פטו?"
"רגליי הביאו אותי לכאן. מר אנטוניו, דע לך כי באתי לבקש ממך דבר-מה."
"הנני לשירותך," סח הנגר וכרע על ברכיו.
"בבוקר זה, רעיון עלה בראשי."
"הבה ונשמע מהו."
"עלה במוחי הרעיון ליצור בובת-עץ יפה. בובה מופלאה היודעת לזמר, לחול במחולות, להילחם בחרבות ולקפץ באוויר. רוצה אני לטייל ברחבי תבל עם אותה בובה כדי להרוויח מעט כסף ולקנות לחם ויין. מהי דעתך?"
"יפה מאוד, פולנדינה!" קרא הקול הדק. לא ידוע מאין בא.
כאשר ג'פטו שמע שמכנים אותו פולנדינה, הוא רתח מזעם והאדים כסלק. הוא פנה אל הנגר וסח בזעף רב:
"מדוע מעליב אתה אותי?"
"מיהו זה המעליבך?"
"כינית אותי פולנדינה!"
"אין זה אני."
"מיד תאמר כי אמרתי זאת בעצמי. יודע אני כי אתה הוא זה."
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"כן!"
השניים בערו מכעס והחלו לנשוך, לשרוט, להכות ולמעוך זה-את-זה.
התגרה נסתיימה, ורב-אומן אנטוניו גילה כי הוא אוחז את פאתו הצהובה של ג'פטו, וג'פטו ראה כי פאתו האפורה של הנגר נמצאת בפיו.
"החזר לי את פאתי," סח רב-אומן אנטוניו.
"ואתה החזר את פאתי, ונוכל להשכין שלום."
כל זקן לקח את פאתו. לחצו הם את ידיהם ונדרו להיות ידידים ורעים עד מותם.
"ג'פטו," סח הנגר אחרי לחיצות-הידיים, "מה אתה רוצה ממני?"
"רוצה אני בול-עץ כדי להכין בובה. התוכל לתת אותו לי?"
רב-אומן אנטוניו לא ידע אושר גדול מזה. הוא הלך מיד בשמחה להוריד מעל שולחנו את בול-העץ שהבהילו עד מוות. אך כשרצה לתת אותו לרעהו, זינק בול העץ מידיו והיכה ברגליו הגרומות של ג'פטו.
"אוי! נותן אתה מתנות בדרך יפה! כמעט ונהייתי נכה בגלל מכותיך!"
"אין זה אני!"
"מובן שאני עשיתי זאת!"
"הכל קרה בגלל בול-העץ..."
"ברור כי כל זה בגלל בול-העץ, אך אתה זרקת אותו על רגליי!"
"לא עשיתי זאת!"
"רמאי!"
"ג'פטו, אם תעליבני, אכנה אותך פולנדינה!"
"אוויל!"
"פולנדינה!"
"חמור!"
"פולנדינה!"
"קוף כעור!"
"פולנדינה!"
כאשר ג'פטו שמע את המילה פולנדינה בשלישית, בערה חמתו עד להשחית והוא זינק על הנגר. והם היכו זה-את-זה מכות איומות.
התגרה נסתיימה, ולרב-אומן אנטוניו היו עוד שריטות על אפו, ולג'פטו חסרו שני כפתורים באדרת. כך כל אחד שילם את חשבונו, והם נדרו להיות חברים עד מותם.
ג'פטו נטל את בול-העץ, הודה לרב-אומן אנטוניו וחזר צולע לביתו.