הקדמת הרמב"ם למסכת הוריות (אבן תיבון)
הקדמת הרמב"ם למסכת הוריות
[עריכה]יש להקדים למסכת זו עיקרים הם צריכים למי שרוצה להבין אותה.
וזה, כי אחת ושלשים מצוות לא תעשה חיוב על זדון כל אחת מהן כרת, והוא כתוב בתורה, ויתחייב על שגגת כל אחת מהן קרבן חטאת. וכולן מנויות בראש מסכת כריתות ולשם נבארם. ומכלל אלה השלשים ואחת עבודה זרה.
וכששגג באחת מאלה השלשים ואחת מצוות, החטאת שהוא חייב להביא כשבה או שעירה, כמו שנתבאר בפרשת ויקרא באמרו "ואם נפש אחת תחטא בשגגה"(ויקרא ד, כז) וגו׳ "והביא את קרבנו שעירת עזים"(ויקרא ד, כח), "ואם כבש יביא קרבנו לחטאת, נקבה תמימה יביאנה"(ויקרא כז, לב).
ואם שגג זה היחיד בעבודה זרה, החטאת שהוא חייב להביא שעירה על כל פנים, והוא מה שנאמר בפרשת שלח לך "אם נפש אחת תחטא בשגגה, והקריב עז בת שנתה לחטאת"(במדבר טו, כז), לפי שמה שהוא מדבר בכאן הוא בשגגת עבודה זרה בפירוש, כמו שנאמר "וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה"(דברים טו, כב), אמרו רבותינו ז״ל "מצווה שהיא שקולה כנגד כל המצוות", וכבר בארו בספרי שאותה פרשה בשגגת עבודה זרה היא.
וזה דין היחיד משאר העם כמו שאמר "מעם הארץ".
ואם היה בית דין הגדול של שבעים ואחד הוא ששגג באחת מאותן אחת ושלשים מצוות, ודנו בהיתר שום אחת מהן, ועשו ישראל על פיהם ואחר כך נודע להם שטעו בה, חייבין בית דין פר לחטאת כמו שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו, ונעלם דבר מעיני הקהל"(ויקרא ד, יג), רוצה לומר הסנהדרין, "והקריבו הקהל פר"(ויקרא ד, יד), וההמון כל שעשו על פיהם פטורין.
ואם שגו בית דין בהיתר כלום בעבודה זרה, וטעו העם גם כן ועשו על פי סברתם, חייבין בית דין פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת. כמו שבאר בפרשת שלח לך בשגגת עבודה זרה באמרו "והיה אם מעיני העדה נעשתה בשגגה"(במדבר טו, כד) וגו׳.
והפר שיקריבו בית דין על שאר מצוות, רצוני לומר שגגת אחת מאלה השלשים, נקרא "פר העלם דבר". והשעיר שמקריבין חטאת בשגגת עבודה זרה, נקרא "שעיר עבודה זרה".
ויהיו גם כן העושים על פיהם פטורין מן הקרבן.
ולזה יש תנאים הרבה, כשישלמו כולם יהיו בית דין חייבין בקרבן וכל העם פטורין. ואם יחסר מהם אפילו תנאי אחד, נסתלק חיוב פר העלם או פר ושעיר של עבודה זרה, ויהיה דינם כדין היחידים, וכל מי שעבר ועשה בשגגה יביא קרבן יחיד הראוי לאותו חטא, בין שהיה העושה מבית דין עצמו או משאר העם, וכל מי שלא יעשה אינו חייב כלום.
אבל כשישלמו התנאים שיתבארו בזה הפרק, יהיו כל העם פטורין ממה שעשו, והקרבן מחויב לבית דין לפי שטעו בדינם ואף על פי שלא עשו שום דבר, לפי שזה שהם מחויבים בקרבן הוא לפי שעשו העם על פי הוראתם, והעיקר אצלנו "מעשה תלוי בקהל, והוראה בבית דין".
ואף על פי שהתנאים אלו מבוארים בזה הפרק, הנני זוכרם כדי שיהיו מזומנים תמיד:
- התנאי הראשון, שיהא ראש ישיבה מצוי בהוראה, ובית דין כולם השבעים מצוין עמו.
- והתנאי השני, שלא יהיה בהם פסול, אלא שיהיו כולם ראוין להוראה כסנהדרי גדולה.
- והתנאי השלישי, שיטעו כולם, ולא יהיה ביניהם מחלוקת בהתירם מה שהתירו.
- והתנאי הרביעי, שיטעו בדבר המקרא, או במה שיורה עליו המקרא, כמו שיתבאר.
- והתנאי החמישי, שעשו בהוראתם כל יושבי הארץ או רובן, רוצה לומר רוב מניין השבטים, כלומר שאפרים ומנשה אינם נחשבים שני שבטים לעניין זה, שלא נמנו לשני שבטים אלא לעניין נחלה בלבד.
- והתנאי הששי, שיהיו אלו שיעשו בהוראתם שוגגין, שיחשבו בלבם שדין אמת הורו, שלא ידעו שטעו, והם עושים כהוראתם.
- והתנאי השביעי, שיהיו בית דין עצמם יודעים הדבר שטעו בו לא שיעלם מהם, ואף על פי שאותם שעשו על פי הוראתם יודעים אותו.
- כגון שיתירו קצת החלבים האסורים, ויאמרו שהוא מותר ושאינו נקרא חלב, ואכלוהו רוב הקהל על פיהם. ואחר כך זכרו שהורו בשגגה, ולא ידעו אם אחד מן החלבים האסורים הוא שהתירו, או אחד מדמים האסורים. בכיוצא בזה אינם חייבים פר העלם, ואף על פי שכל העם אומרים להם החלב הפלוני, כמו שנאמר "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה"(ויקרא ד, יד), ולא שידעו החוטאים.
וכשיחסר אפילו תנאי אחד מאלו התנאים בלבד, יהיה דין קרבן בית דין ודין כל מי שעבר ועשה, דין יחיד ששגג בלא הוראת בית דין, שהוא חייב חטאת שעירה או כשבה כמו שבארנו.
ואתה התבונן אלה העיקרים שהם מפתח מסכתא זו, והנני עתה מתחיל לפרש.