המניפסט הקומוניסטי/פועלים וקומוניסטים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מהו היחס של הקומוניסטים אל הפרולטרים בכלל?

הקומוניסטים אינם מהווים מפלגה מיוחדת לעומת שאר מפלגות-הפועלים.

אין להם כל אינטרסים נבדלים מן האינטרסים של כלל הפרולטריון.

אין הם קובעים שום עקרונות מיוחדים שעל-פיהם יבקשו לעצב את התנועה הפרולטרית.

אין הקומוניסטים נבדלים משאר המפלגות הפרולטריות אלא בכך, שמצד אחד מבליטים הם ומפעילים במאבקיהם הלאומיים השונים של הפרולטרים את האינטרסים המשותפים של כלל-הפרולטריון שאינם תלויים בלאומיות, ומצד שני בכך שהם מייצגים תמיד, בשלבי-ההתפתחות השונים, שעובר המאבק המאבק בין הפרולטריון לבין הבורגנות, את האינטרס של כלל-התנועה.

הקומוניסטים הם אפוא למעשה החלק הנמרץ ביותר, הדוחף בלי-הרף קדימה, במפלגות-הפועלים של כל הארצות; להם יתרון תיאורטי על פני שאר המוני הפרולטריון בהבנת התנאים, המהלך והתוצאות הכלליות של התנועה הפרולטרית.

המטרה הקרובה ביותר של הקומוניסטים אינן מבוססות בשום-פנים על אידיאות, על עקרונות, שהומצאו או נתגלו על-ידי מתקן-העולם זה או אחר.

אין הם אלא ביטויים כלליים לנסיבות הממשיות של מאבק המעמדות הקיים, של תנועה היסטורית המתחוללת לעינינו. ביטול יחסי-הקניין הקיימים אינו כלל דבר המציין במיוחד את הקומוניסטים.

כל יחסי-הקניין היו נתונים לתמורה היסטורית מתמדת, לשינוי היסטורי מתמיד. המהפכה הצרפתית, למשל, ביטלה את הקניין הפאודלי לטובת הקניין הבורגני. הדבר המפלה את הקומוניזם אינו ביטולו של הקניין בכללו, אלא ביטולו של הקניין הבורגני.

אך הקניין-הפרטי הבורגני, המודרני, הוא הביטוי האחרון והמושלם ביותר לייצור וניכוס של מוצרים, המושתתים על ניגודי-מעמדות, על ניצולם של אלה בידי אלה.

במובן זה יכולים הקומוניסטים לסכם את תורתם במאמר האחר: ביטול הקניין-הפרטי.

גינו אותנו, את הקומוניסטים, שברצוננו לבטל את הקניין הנרכש רכישה אישית, הנקנה בעבודה עצמית; הקניין שהוא כאילו יסוד-מסד לכל חירות ופעילות אישית, ולכל עצמאות.

קניין שנקנה בעבודה, שנרכש שהושג על-ידי האדם עצמו! האם אמורים דבריכם בקניין הזעיר-בורגני, הזעיר-איכרי, שקדם לקניין הבורגני? פטורים אנו מלבטלו. התפתחות התעשייה ביטלה אותו ומבטלת אותו יום-יום.

או אולי אמורים דבריכם בקניין-הפרטי הבורגני, המודרני?

אך האם יוצרת העובדה-השכירה, העבודה של הפרולטרי, קניין למענו? בשום פנים. היא יוצרת את ההון, כלומר, את הקניין המנצל את העבודה-השכירה, קניין שאינו עשוי להתרבות אלא אם כן הוא יוצר עבודה-שכירה חדשה, בשביל לשוב ולנצלה. הקניין כצורתו בזמן הזה נע בתחום הניגוד שבין ההון והעבודה-השכירה. הבא נתבונן בשני הצדדים של הניגוד הזה.

היות קפיטליסט אין משמעו לתפוס עמדה אישית בלבד בייצור, אלא גם לתפוס עמדה חברתית. ההון הוא מוצר משותף, ואין להביאו לידי תנועה אלא על-ידי פעולה של כל אנשי החברה.

ההון אינו אפוא כוח אישי; כוח חברתי הוא.

כשההון נהפך אפוא לקניין משותף, השייך לכל אנשי החברה, אין קניין אישי נהפך בכך לקניין חברתי. רק האופי החברתי של הקניין משתנה. הוא מאבד את אופיו המעמדי.

נפנה אל העבודה-השכירה.

המחיר הממוצע של העבודה-השכירה הוא המינימום של שכר-העבודה, כלומר, סכום אמצעי-המחייה הדרושים לקיים את הפועל בתורת פועל. מה שהפועל-השכיר רוכש לו, אפוא, בפעלו אינו מספיק אלא כדי לחדש את עצם חייו. אין ברצוננו לבטל כל-עיקר את הרכישה האישית הזאת של מוצרי-עבודה לשם התחדשות החיים הבלתי-אמצעיים, רכישה שאינה מניחה אחריה כל רווח נקי העשוי להקנות שליטה על עבודתו של הזולת. אין ברצוננו לסלק אלא את האופי העלוב של הרכישה הזאת, בה אין הפועל חי אלא לשם ריבוי ההון, ואינו חי אלא ככל שמחייב האינטרס של המעמד השליט.

בחברה הבורגנית אין העבודה החיה אלא אמצעי לריבוי העבודה הצבורה. בחברה הקומוניסטית אין העבודה הצבורה אלא אמצעי להרחיב את תהליך-החיים של הפעולים, להעשירו, לקדמו.

בחברה הבורגנית שולט אפוא העבר על ההווה, בקומוניסטית – ההווה על העבר. בחברה הבורגנית ההון הוא עצמאי ואישי, ואילו היחיד הפעיל הוא בלתי-עצמאי ובלתי-אישי.

ואת ביטול היחס הזה מכנה הבורגנות בשם ביטול האישיות והחירות! ובצדק. אכן, הדברים אמורים בביטול אישיותו, עצמאותו וחירותו של הבורגני.

החירות ביחסי-הייצור הבורגנים הקיימים, משמעה – מסחר חופשי, מקח-וממכר חופשי.

אך בנפול התגרות – נופלת גם התגרות החופשית. הדיבורים על תגרות חופשית, ככל שאר דברי-הרהב של הבורגנים שלנו על החירות, יש להם טעם רק לגבי התגרות הכבולה, לגבי הבורגני המשועבד של ימי-הביניים, אך לא לגבי הביטול הקומוניסטי של התגרות, של יחסי-הייצור הבורגניים ושל הבורגנות עצמה.

מתחלחלים אתם מכך, שברצוננו לבטל את הקניין-הפרטי. הרי בחברה הקיימת שלכם בוטל הקניין-הפרטי לגבי תשע עשיריות של חבריה; קיומו דווקא בכך שאינו קיים למען תשע עשיריות. טוענים אתם אפוא כלפינו, שברצוננו לבטל קניין, המחייב מראש כתנאי הכרחי את חוסר-הקניין של רוב מנינה ורוב בנינה של החברה.

קיצורו של דבר, טוענים אתם כלפינו, שברצוננו לבטל את קניינכם שלכם. אמנם כן, זה רצוננו.

למן הרגע שבו לא ייתכן עוד להפוך את העבודה להון, לכסף, לרנטה קרקעית, הקיצור – לכוח חברתי בר-מונופולין, כלומר, למן הרגע שבו אין הקניין האישי עשוי עוד להיהפך לקניין בורגני – למן הרגע הזה, מכריזים אתם, בטלה האישיות.

מודים אתם אפוא שאישיות אינה בעינכם אלא הבורגני, בעל הקניין הבורגני. ואמנם, אישיות זו מן הראוי שתיבטל.

אין הקומוניזם נוטל מאיש את הכוח לרכוש לעצמו את מוצרי החברה; הוא נוטל ממנו רק את הכוח לשעבד לעצמו על-ידי רכישה את עבודת זולתו. טענו, כי עם ביטול הקניין הפרטי תחדל כל פעילות ועצלות כללית תשחרר.

בהתאם לכך מן הדין היה שהחברה הבורגנית תיכחד מכבר מחמת העצלות; שכן העובדים בה אינם רוכשים, והרוכשים בה אינם עובדים. כל החשש יוצא בכפל לשון, שלא תהיה עוד עבודה-שכירה אם לא יהיה עוד הון.

כל ההשגות, המכוונות כלפי אופן-הרכישה ואופן-הייצור הקומוניסטים של המוצרים החומריים, הורחבו גם על הרכישה והייצור של המוצרים הרוחניים. כשם שביטול הקניין המעמדי הוא בעיני הבורגני ביטול הייצור עצמו, ממש כך ביטול התרבות המעמדית זהה בעיניו עם ביטול התרבות בכלל.

התרבות, שעל אובדנה הוא מצר, הריהי לגבי הרוב המכריע של בני-החברה חינוך למכונה.

אך אל-נא תריבו עמנו מתוך שאתם מודדים את ביטול הקניין הבורגני לפי השקפותיכם הבורגניות על חירות, תרבות, משפט וכו'. רעיונותיכם עצמם הם פרי יחסי הייצור והקניין הבורגניים, כשם שמשפטכם אינו אלא טבוע רצון-מעמדכם שהועלה לחוק, רצון שתוכנו טבעו בתנאי-החיים החומריים של מעמדכם.

ההשקפה האינטרסית, שלפיה הופכים אתם את יחסי הייצור והקניין שלכם מיחסים היסטוריים, המתבטלים תוך כדי מהלך-הייצור, לחוקי-טבע ותבונה נצחיים, שותפת לכם ולכל המעמדות השליטים שעברו מן העולם. אשר אתם משיגים ביחס לקניין העתיק, אשר אתם משיגים ביחס לקניין הפיאודלי, אין אתם מסוגלים להשיגו ביחס לקניין הבורגני.

ביטול המשפחה! אפילו הרדיקלים שברדיקלים תעלה חמתם על כוונה מבישה זו של הקומוניסטים. על מה עומדת המשפחה הקיימת, הבורגנית? על ההון, על בצע פרטי. בשיא התפתחותה אין היא קיימת אלא אצל הבורגנות; אבל היא באה לכלל השלמתה ברווקות-מאונס של הפרולטרים, בזנות הגלויה.

משפחת-הבורגני מתבטלת, כמובן, עם ביטול השלמתה זו, ושתיהן נעלמות עם העלם ההון.

האם תאשימונו, כי ברצוננו לבטל את ניצול הילדים על-ידי הוריהם? אני מודים בפשע זה.

אך, אומרים אתם, הננו מבטלים את היחסים האינטימיים ביותר, בהמירנו את החינוך הביתי בחינוך החברתי.

והאם אין גם חינוככם אתם נקבע על-ידי החברה? על-ידי היחסים החברתיים, אשר בהם מחנכים אתם, על-ידי התערבות הישירה או העקיפה של החברה, באמצעות בית ספר וכו'? אין הקומוניסטים ממציאים את השפעת החברה על החינוך; רק משנים הם את אופייה. עוקרים את החינוך מהשפעת המעמד השליט.

המלל הבורגני על המשפחה והחינוך, על יחסי-הקרבה בין הורים לילדים, נעשה מוקצה מחמת-מיאוס במידה שכל קשרי-המשפחה של הפרולטרים ניתקים עקב התעשייה הגדולה, והילדים נהפכים והולכים לחפצי מסחר ומכשירי-עבודה רגילים.

אולם אתם, הקומוניסטים, מבקשים להנהיג את שיתוף-בנשים, מתריעה כלפינו כל הבורגנות פה אחד.

הבורגני רואה באישתו מכשיר-ייצור בלבד. שומע הוא שמכשירי-הייצור עתידים להיות מנוצלים במשותף, ואינו מסוגל, כמובן, להעלות בדעתו אלא שהשיתופיות תיפול גם בגורלן של הנשים.

אין הוא משער שהדברים אמורים דווקא בביטול עמדת הנשים כמכשירי-ייצור בלבד.

אגב, אין דבר מגוחך יותר מהזדעזעותם המוסרית המופלגת של הבורגנים שלנו בשל שיתוף-הנשים-הרשמי, כביכול, של הקומוניסטים. אין צורך לקומוניסטים להנהיג את השיתוף-בנשים, הוא היה קיים כמעט תמיד.

הבורגנים שלנו, שאינם מספיקים בכך, שנשי הפרולטרים שלהם ובנותיהם עומדות לרשותם, שלא להזכיר כלל את הזנות הרשמית, רואים תענוג גדול ביותר לעצמם לפתות איש איש את אשת רעהו.

הנישואים הבורגניים הם למעשה שיתוף בנשים הנשואות. לכל היותר אפשר היה להאשים את הקומוניסטים בכך שבמקום השיתוף-בנשים הסמוי, על דרך הצביעות, מבקשים הם להנהיג שיתוף-נשים רשמי, שמתוך גילוי-לב. אגב מובן-מאליו, שעם ביטול יחסי-הייצור הקיימים עתיד להיעלם גם השיתוף-בנשים הנובע מהם, כלומר, הזנות הרשמית והבלתי-רשמית.

את הקומוניסטים האשימו עוד בכך, שהם מבקשים לבטל את המולדת, את הלאומיות.

הפועלים אין להם מולדת. אין ליטול מהם את שאין להם. כיוון שהכרח הוא לפרולטריון לכבוש לו קודם-כל את השלטון המדיני, להתעלות למעמד לאומי לכונן את עצמו בתור אומה, הרי הוא ממילא לאומי, ואם גם בשום פנים לא במובנה של הבורגנות.

ההיבדלות הלאומית והניגודים בין העמים מתבטלים והולכים עם התפתחותה של הבורגנות, עם חופש-המסחר, השוק העולמי, אחידות הייצור התעשייתי ותנאי-החיים ההולמים אותם.

שלטונו של הפרולטריון גם יוסיף לבטלם. פעולה מאוחדת, על-כל-פנים של ארצות-הציויליזציה, היא אחד התנאים הראשונים לשחרורו.

ככל שהתבטל ניצול האחד על-ידי זולתו, כן יתבטל גם הניצול אומה אחת על-ידי רעותה.

בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי-האיבה בין אומה לאומה.

ההאשמות שהוטחו כלפי הקומוניזם מנקודת-ראות דתית, פילוסופית ואידיאולוגית בכלל, אינן ראויות שיורחב עליהן הדיבור.

האם יש להעמיק התבונן, כדי להבין, שעם תנאי-החיים של בני-האדם, עם יחסיהם החברתיים, עם הווייתם החברתית, משתנים גם דימוייהם, השקפותיהם ומושגיהם, בקיצור, גם תודעתם?

תולדות האידיאיות מה מלמדות הם אם לא, שהייצור הרוחני משתנה והולך יחד עם הייצור החומרי? האידיאות השולטות בכל זמן לא היו אלא האידיאות של המעמד השליט.

מדובר על אידיאות המטילות מהפכה בחברה שלמה: אין ניתן בכך ביטוי אלא לעובדה, שבתוך החברה הישנה נתהוו היסודות של חברה חדשה, שבד-בבד עם התפוררות תנאי-החיים הישנים מתחוללת התפוררות האידיאות הישנים.

כשנטה העולם העתיק לשקוע, נוצחו הדתות הישנות על-ידי הדת הנוצרית. כשהוכרעו האידיאות נוצריות במאה ה18- על-ידי אידיאות-ההשכלה, נפתלה החברה הפאודלית נפתולי-מותה עם הבורגנות המהפכנית של העת ההיא. האידיאות של חופש המצפון והדת לא שימשו אלא ביטוי לשלטון ההתחרות החופשית בתחום המצפון.

"אבל", טוענים, "אידיאות דתיות, מוסריות, פילוסופיות, מדיניות, משפטיות וכו', אמנם נשתנו במרוצת ההתפתחות ההיסטורית. הדת, המוסר, הפילוסופיה, המדיניות, המשפט, נשתמרו תמיד בתמורה זו".

"מלבד אלה יש אמיתות נצחיות, כגון חופש, צדק וכו', המשותפות לכל הנסיבות החברתיות. אולם הקומוניזם מבטל את האמיתות הנצחיות. הוא מבטל את הדת, את המוסר, במקום לצור להם צורה חדשה, הוא סותר אפוא את כל ההתפתחויות ההיסטוריות עד כאן".

מהי תמציתו של קטרוג זה? תולדות החברה כולה עד כה נתחוללו תוך כדי ניגודי מעמדות, שצורותיהם שונות היו בתקופות השונות.

אך תהיה הצורה שלבשו אשר תהיה, ניצול חלק אחד של החברה על-ידי משנהו הוא עובדה משותפת לכל התקופות הקודמות. לא ייפלא אפוא שהתודעה החברתית של כל התקופות, על-אף כל ריבוי-הפנים והשוני, פועלת בצורות משותפות מסוימות, צורות, צורות-תודעה, שרק עם היעלם הניגוד המעמדי כליל מתבטלות הן לחלוטין.

המהפכה הקומוניסטית היא גט-כריתות רדיקלי ביותר ליחסי-הקניין המסורתיים; לא ייפלא אפוא כי במהלך התפתחותה יוכרתו באופן רדיקלי ביותר האידיאות המסורתיות.

אך נניח לטענותיה של הבורגנות כלפי הקומוניזם.

כבר ראינו למעלה, כי הצעד הראשון במהפכת-הפועלים הוא עילוי הפרולטריון למעמד שליט, כיבוש הדמוקרטיה.

הפרולטריון ישתמש בשלטונו המדיני כדי ליטול בהדרגה כל הון מן הבורגנות, לרכז את מכשירי-הייצור בידי המדינה, כלומר, בידי הפרולטריון המאורגן כמעמד שליט, ולרבות מהר ככל האפשר את כלל כוחות-הייצור.

כמובן מאליו, זה יקום תחילה אך בכוח התערבויות עריצות בזכות-הקניין ובייחסי-הייצור הבורגניים, כלומר על-ידי אמצעים שהם לכאורה בלתי-מספיקים ורופפים מן הבחינה הכלכלית. אך במהלך התנועה חורגים הם מתחום עצמם כאמצעי להפיכת כל אופן-הייצור בלתי-נמנעים הם.

אמצעים אלה יהיו, כמובן, שונים לפי הארצות השונות.

אך לגבי הארצות המתקדמות ביותר אפשר יהיה כמעט בדרך כלל לנקוט את האמצעים:

  1. הפקעת קניין-הקרקע ושימוש ברנטה הקרקעית להוצאות המדינה.
  2. מס פרוגרסיבי גבוה.
  3. ביטול זכות-הירושה.
  4. החרמת רכושם של כל המהגרים והמתמרדים.
  5. ריכוז האשראי בידי המדינה באמצעות בנק לאומי בעל הון ממלכתי ומונפול מוחלט.
  6. ריכוז כל ענייני התחבורה בידי המדינה.
  7. ריבוי בתי החרושת הלאומיים, מכשירי הייצור, הכשרת הקרקעות לעיבוד וטיובן לפי תוכנית הכלל.
  8. חובת-עבודה אחת לכול, הקמת גייסות עבודה, בייחוד בחקלאות.
  9. איחוד ניהולן של החקלאות והתעשייה. פעולה לביטול מודרג של הניגוד בין העיר לכפר.
  10. חינוך ציבורי חינם אין-כסף לכל הילדים. ביטול עבודת הילדים בחרושת כצורתה היום. האחדת החינוך עם הייצור החומרי וכו' וכו'.

נתבטלו, בהמשך ההתפתחויות, הבדלי המעמדות וכל הייצור מרוכז בידי היחידים המאוגדים, נמצא השלטון הציבורי מאבד את אופיו הפוליטי. השלטון הפוליטי, במשמעו האמיתי, הוא השלטון המאורגן של מעמד אחד לדיכוי מעמד אחר. אם, אגב, המאבק בבורגנות, מתאחד הפרולטריון בהכרח למעמד, הופך עצמו בדרך מהפכה למעמד השליט, וכמעמד שליט מבטל בכוח-הזרוע את יחסי הייצור הישנים, הריהו מבטל עם יחסי-הייצור אלה את תנאי-הקיום של הניגוד המעמדי, של המעמדות בכללם, ומתוך כך את שלטונו הוא כמעמד.

במקום החברה הבורגנית הישנה, על מעמדותיה על ניגודי-מעמדותיה, באה התאגדות, שבה ההתפתחות החופשית של כל יחיד היא התנאי להתפתחות החופשית של הכלל.