האמונות והדעות/מאמר א/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · האמונות והדעות · מאמר א · פרק ב· >>

פרק ב[עריכה]

וכאשר התברר לי בירור גמור כי הדברים כולם מחודשים, עיינתי אחר כן, היתכן שיעשו את עצמם, או לא יתכן שיעשה אותם כי אם זולתם? ובטל אצלי שיהיו הם עושים את עצמם מִפָּנים, אני זוכר מהם שלשה.

הפנים הראשונים הם, שכל גשם שנכוין אליו מן הנמצאות, וחשבנו שהוא יעשה את עצמו, אנחנו יודעים שאחר הויתו – יהיה יותר חזק ואמיץ על עשות כמוהו. ואם עשה את עצמו והוא חלש, יעשה כמוהו והוא חזק. וכאשר נלאה לעשות כמוהו והוא חזק, כבר נלאה לעשות כמוהו והוא חלש.

והפנים השניים, כי כאשר נעלה במחשבתנו שיעשה הדבר את עצמו, זה שקר על שני חלקי הזמן. כי אם נשתדל להודות בעשותו עצמו קודם שהיה, יודעים אנחנו כי אז היה נעדר, והנעדר לא יעשה דבר. ואם נאמר כי אחר שהיה עשה את עצמו, כיון שקדמה הויתו, איננו צריך לעשות את עצמו. ואין בכאן חלק שלישי כי אם עתה, אשר איננה סובלת מעשה.

והפנים השלישיים, כי כאשר נחשוב שהגשם יכול לעשות את עצמו, לא יתכן זה, אלא עד שנחשוב עליו שהוא יכול לעזוב עשותו את עצמו. ואם נחשוב עליו זה, נמצאהו נמצא ונעדר יחד, מפני שמחשבתנו יכול לא יהיה כי אם נמצא, וחיברנו אליו מאמר שלא יעשה את עצמו, הוא שנאמין שהוא נעדר. ומה שהביא לקבץ נמצא עם נעדר לדבר אחד בעניין, הוא שקר משחת. ומצאתי הכתוב שקדם להכחשת הענין הזה, באמרו: "הוא עשנו ולא אנחנו" (תהלים ק ג כתיב), ובקצפו על מי שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל כט ג) וענשו אותו.


ואחר הפנים האלה אשר ביטלו אצלי שיהיה הדבר מחדש את עצמו, וחייבו שזולתו עשהו, עיינתי במלאכת העיון, אם מחדשו עשהו מדבר, או לא מדבר כאשר נכתב בספרים?

ומצאתי שנעלה בשכלנו, שחידשו מדבר – טעות, מפני שהוא דבר סותר קצתו את קצתו. מפני שאמרנו חידשו, מחייב שיהיה העצם נברא מוחל. ואם נשער המאמר מדבר, נחייב שחומר שלו קדמון, לא נברא ולא מוחל. וכאשר נעלה על השכל חידושו לא מדבר, נמצאהו דבר ישר.

ואם יאמר לי אומר: חייבת לדברים עושה בידוע, מפני שלא ראית במוחש עשוי כי אם מעושה, ולא פעול כי אם מפועל – גם כן לא ראית במוחש שיהיה דבר כי אם מדבר, ואיך שמת ראייתך שאין פעול כי אם מפועל, ולא שמת ראייתך שאין דבר כי אם מדבר? והם שוים במציאה. אומר לו: כי היות דבר מדבר או לא מדבר, הוא המבוקש אשר דרשתי להביא הראיות עליו, ולא יתכן שיהיה הדבר אשר יתעסקו להביא עֵד עליו, שיעיד הוא על עצמו באחת משתי המעלות, אבל מביאים עֵד מזולתו, כאשר היה "אין פעל כי אם מפועל", לצד מן המבוקש הזה אשר אנחנו מבקשים אמיתתו, לקחתיו לראיה עליו, ודן לי היות דבר לא מדבר. עם שמצאתי קצת מהדברים אפשר שיאמר עליו זה, אלא שהמאמר דק יוצא חוץ לעניין הספר, והנחתיו ולקחתי הגלוי.

והתבאר לי עוד, כי כל מה שנחשוב שהנמצאות נבראו ממנו, כבר חייבנו שהדבר ההוא הוא קדמון. ואם היה קדמון, ישתוה הוא והבורא בקדמות, התחייב שלא יוכל לו לברוא ממנו דברים, ולא היה נשמע לו להיפעל כרצונו ולהצטייר כחפצו, אלא שנחבר אליהם עילה שלישית למחשבתנו, הפרידה ביניהם, עד שהיה בה זה עושה וזה עשוי. ואם נאמר זה, נאמר דבר שאיננו נמצא, כי לא מצאנו כי אם עושה ועשוי לבד. וזכרתי עוד, כי עיקר מבוקשנו היה מי עשה הדבר, כי העושה ראוי שיקדם לעשויו, ואין אחד מהם יותר ראוי להיות סיבה להויית האחר ממה שיהיה האחר סיבה להוייתו, וזה שקר גמור.

וזכרתי עוד, כי האומר שהוא ברא דבר מדבר, כשימשך האדם עמו, ימשכנו עד שיביאנו אל שלא ברא דבר כלל. והוא, שהסיבה המפלת בלב היות דבר מדבר – הוא המוחש, כן השגנוהו. ויאמר, כי המוחש גם כן יושג שיהיה במקום ובזמן, ובצורה מצויירת, ובשיעור משוער, ובמצב נצב, ובצירוף מצטרף, ושאר התכונות הדומות לאלה, כי משפטם כולם בשער הזה, כמשפט דבר מדבר. ואם נבוא להשלים כל משפטיהם, עד שנאמר: נברא דבר מדבר בזמן ובמקום ובשיעור משוער ועל מצב נצב ובצירוף מצטרף והדומה להם, והיו כולם קדמוניות, לא נשאר אם כן דבר לבורא, ותיבטל הבריאה כלל.

ודקדקתי עוד, כי אם לא נודה היות דבר לא מדבר לפניו, לא יתכן שימצא דבר כלל. והוא, שאם נעלה במחשבתנו דבר מדבר, יהיה דרך הדבר השני במאמר כדרך הראשון ותנאו, שלא יהיה כי אם מדבר שלישי, ודרך השלישי כדרך השני ותנאו, שלא יהיה כי אם מדבר רביעי, ויגיע הדבר עד אין תכלית. וכיון שמה שאין לו תכלית לא ישלם, כבר נתחייב שלא נמצא, והנה אנחנו נמצאים. ולולי שהדברים אשר היו לפנים יש להם תכלית, לא היו נשלמים עד שנמצינו. ואשר יצא לנו מן המושכל הוא הכתוב בספרי הנביאים, כי הגשמים תחילתם מאת הבורא, כאשר נאמר (תהלים צ ב): "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד העולם אתה אל".