ביאור:מבנה ירמיהו ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זהו מאמר לא גמור. קחו אותו כאתגר - להשלים אותו!
ירמיהו חי ופעל בממלכת יהודה. בתקופתו - ממלכת ישראל הצפונית כבר לא היתה קיימת יותר. עשרת שבטי הצפון יצאו לגלות בדור הקודם. אבל פעם אחת שלח ה' את ירמיהו לדבר גם אל עשרת שבטי הצפון הגולים ולדבר אליהם. ואלה פרטי השליחות:
- דברי ה'] אל ירמיהו (רקע הסטורי).
רקע הסטורי[עריכה]
[ג6 - ג11]
לפני שיצא ירמיהו לשליחות, נתן לו ה' רקע הסטורי, כדי שיבין את ה הבדל שבין שתי הממלכות-האחיות: "משובה ישראל" (מלכות 10 השבטים) ו "בגודה יהודה" (מלכות יהודה). שתיהן חטאו, אבל בגודה-יהודה גרועה יותר משתי סיבות:
- למשובה-ישראל לא היה ממי ללמוד. אבל בגודה-יהודה ראתה את העונש שבא על משובה-ישראל: "ותרא בגודה אחותה יהודה" ויכלה ללמוד לקח, והיא לא למדה: "ולא יראה בגודה יהודה אחותה, ותלך ותזן גם היא" .
- משובה-ישראל לא חזרה בתשובה כלל: "ולא שבה" , אבל בגודה-יהודה חזרה בתשובה בשקר: "וגם בכל זאת לא שבה אליי בגודה אחותה יהודה בכל ליבה, כי אם בשקר, נאום ה'!" לחזור בתשובה בשקר זה יותר גרוע מאשר לא לשוב בכלל.
לכן אמר ה' לירמיהו (ג11): "צידקה נפשה משובה ישראל מבוגדה יהודה" , וציווה עליו ללכת אל עשרת השבטים, שנמצאו בגלות בארץ צפון, ולקרוא להם לחזור בתשובה:
נבואה 1: יש סיכוי שה' יחזיר אתכם אליו[עריכה]
[ג12 - ג13] "הלוך וקראת את הדברים האלה צפונה, ואמרת: 'שובה, משובה ישראל, נאום ה'! לא אפיל פניי בכם, כי חסיד אני נאום ה', לא אטור לעולם...'" בגודה-יהודה חזרה בתשובה בשקר, ולכן ה' לא רוצה לסלוח לה. אבל משובה-ישראל לא שיקרה, ולכן ה' נותן לה הזדמנות לחזור בתשובה באמת. כמובן, התנאי לכך הוא שישראל לא תחיה בשקר כמו יהודה אלא תודה בעוונותיה: "אך דעי עוונך, כי בה’ אלוהייך פשעת; ותפזרי את דרכייך לזרים תחת כל עץ רענן, ובקולי לא שמעתם, נאום ה’" .
נבואה 2: בעתיד ה' יעשה שיפורים שימנעו התדרדרות חוזרת[עריכה]
[ג14 - ג18] כשהגולים שמעו את הנבואה הראשונה - הם הגיבו (כנראה) ברגשות מעורבים: מצד אחד הם שמחו שיש להם עוד סיכוי לחזור בתשובה, אבל מצד שני - הם חששו שבעתיד הם שוב ייכשלו במשובה ובחטא, וה' שוב יוציא אותם לגלות. הנבואה השניה באה להרגיע אותם: ההתדרדרות הרוחנית של "משובה ישראל" (מלכות שומרון) נבעה מכמה גורמים, ובעתיד - לאחר שה' יחזיר את עשרת השבטים לא"י - הוא יתקן את הגורמים האלה, כדי לעזור להם - שלא יחזרו לסורם:
- בעבר היו בנ"י רחוקים מירושלים– והמנהיגים שלהם (מירבעם-בן-נבט והלאה) לא נתנו להם לעלות לציון (ע' מל"א יב). לכן בעתיד ה' ידאג שהם יחזרו לציון ושיהיו להם מנהיגים טובים יותר: "שובו בנים שובבים, נאום ה’, כי אנוכי בעלתי בכם; ולקחתי אתכם אחד מעיר, ושניים ממשפחה, והבאתי אתכם ציון . ונתתי לכם רועים כליבי; ורעו אתכם דעה והשכל."
-
- בעבר -- הקדושה היתה מצומצמת בארון-ברית-ה', שהיה בתוך בית-המקדש; רוב בנ"י לא הרגישו את הקדושה, ולכן התרחקו מה'. אבל בעתיד "והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה, נאום ה'-- לא יאמרו עוד 'ארון ברית ה, ולא יעלה על לב; ולא יזכרו בו ולא יפקודו, ולא ייעשה עוד" . הקדושה תתפשט בכל ירושלים: "בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא ה'," והקדושה הזאת תמשוך אליה את כל הגויים: "ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים; ולא ילכו עוד אחרי שרירות ליבם הרע." ( פירושים נוספים )
-
- "" בעבר היתה שנאה בין יהודה לישראל, שנאה שגרמה (לפעמים) להרחיק את בנ"י מה' (ע' שוב בסיפור של ירבעם-בן-נבט). אבל בעתיד ה' יחזיר את האחדות בין בית יהודה לבית ישראל: "בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל, ויבואו יחדיו מארץ צפון על הארץ אשר הנחלתי את אבותיכם." ( ואברבנאל פירש שהכוונה בפרט לגולים מהודו )
נבואה 3: בגדתם בי (לא הבנתי את הקשר)[עריכה]
[ג19 - ג20]ברקע ההסטורי] הדגיש ה' שמשובה-ישראל לא בגדה, אבל כאן כתוב "{{{1}}}" - כל בית ישראל (או אפילו רק משובה-ישראל) בגדו! אני ממש לא מבין את זה.
בינתיים, עד שתמצאו תשובה, נפרש את הנבואה בפני עצמה, במנותק משאר הפרק.
בנבואה הזאת יש משל: ה' נמשל לאב, בית ישראל נמשלים לבתו ושאר העמים נמשלים לבניו. בדרך-כלל, בת לא מקבלת חלק בנחלה של אביה; אבל האב כל-כך אהב את בתו שהוא נתן לה נחלה, ולא סתם נחלה אלא את הנחלה הטובה ביותר, נחלה שכל הבנים רצו לקבל:
"ואנוכי אמרתי: 'איך אשיתך בבנים " הקב"ה – כל-כך אהב את 'בתו' שהוא חשב 'איך אתן לךְ מעמד שווה ונחלה שווה לבנים (כלומר לשאר העמים) ", ואתן לך ארץ חמדה, נחלת צבי צבאות גויים'; ואומר" – חשבתי שאחרי זה תהיי לי בת נאמנה ומסורה: "'אבי תקראי לי, ומאחריי לא תשובי'."
"" אבל הבת בגדה באביה: "אכן בגדה אישה מרעהּ; כן בגדתם בי בית ישראל, נאום ה’." נראה לי שהנביא מצטט כאן פתגם שהיה מקובל בימיו: "{{{1}}}": בימי ירמיהו היה מאד מקובל לבגוד (ע' ירמיהו ט: "{{{1}}}"). אבל כנראה שהדעה המקובלת בעם היתה שהנשים הן בוגדניות יותר; כמה שהחבר בוגד בחברתו - החברה בוגדת בו יותר: " "בגדה אישה" [יותר ] "מרעהּ" ". והנמשל הוא, שישראל - בתו של ה' - בגדה בו יותר מאשר כל הגויים - הבנים. וכמו שאמר ירמיהו בפרק ב: "ההמיר גוי אלהים? והמה לא אלהים! ועמי המיר כבודו בלא יועיל!"
נבואה 4: החיפוש אחר הילדים התועים[עריכה]
[ג21 - ד2; ע"פ מלבי"ם]. בני ישראל בגלות נמשלים לילדים שהלכו לאיבוד בין ההרים, ואביהם קורא להם מראש אחד ההרים שישובו אליו, אך הם אינם מזהים את קולו ואינם מוצאים את הדרך חזרה. שני קולות נשמעים כאן:
- "קול על שפיים" על ראש ההר "נשמע" ;
- "בכי תחנוני בני ישראל" נשמע, "כי העוו את דרכם" (הלכו לאיבוד) ", שכחו את ה’ אלוהיהם" ואינם מזהים את קולו.
בהמשך מפרט הנביא את שני הקולות:
- הקול שנשמע מראש ההר: ' "שובו בנים שובבים, ארפה משובותיכם!'" – זהו קולו של האב, הקורא לילדים לחזור אליו;
- הבכי: "הננו אתנו לך" – אנחנו רוצים לבוא אליך ", כי אתה ה’ אלוהינו!" אבל אנחנו לא יכולים כי:
- אנחנו לא יודעים מאיפה מגיע הקול האמיתי שלך, כי יש הדים: "אכן לשקר מגבעות, המון הרים!" -- כל הגבעות וההרים שמסביבנו הומים ומשמיעים הדים וקולות של 'שקר'; אנחנו לא יודעים מאיפה מגיע הקול האמיתי שלך – ולכן לא יודעים לאן לחזור! "אכן בה’ אלוהינו, תשועת ישראל!" רק אתה יכול להושיע אותנו ולהשיב אותנו אליך – אנחנו לא מסוגלים לחזור בעצמנו! ( פירוט )
-
- "והבושת, אכלה את יגיע אבותינו מנעורינו: את צאנם, ואת בקרם, את בניהם, ואת בנותיהם" – אנחנו כבר מיואשים ומדוכאים לגמרי מרוב בושה על עוונותינו, ומרוב ייאוש אין לנו כוח לשנות את מעשינו: "נשכבה בבושתנו, ותכסנו כלימתנו" – מרוב ייאוש אנחנו שוכבים על הארץ ומתכסים במעשינו המבישים, ולא מסוגלים לקום ולשוב: "כי לה’ אלוהינו חטאנו אנחנו ואבותינו, מנעורינו ועד היום הזה; ולא שמענו, בקול ה’ אלוהינו."
ה' עונה להם על שתי הטענות:
- "אם תשוב ישראל נאום ה’ אליי, תשוב;" -- אם באמת תרצה לשוב אליי – תצליח; "ואם תסיר שיקוציך מפניי -- ולא תנוד" : אני אכוון את דרכך כך שתגיע אליי ולא תנוד לצדדים.
- כדי להתגבר על הבושה אתם צריכים להזכיר את שם ה' בגלוי: "ונשבעת 'חי ה’!', באמת, במשפט ובצדקה;" ואז לא תהיה לכם סיבה להתבייש – אפילו הגויים יכבדו אתכם: "והתברכו בו גויים, ובו יתהללו."
נבואה 5: המצב הרוחני ביהודה[עריכה]
הפסוקים הבאים (ד3 - ד4) פונים אל איש יהודה ויושבי ירושלים, ולכן ייתכן שהם מתחילים נושא חדש, אולם ייתכן כיבסיום השליחות מספר ירמיהו לבני 'משובה ישראל' את הנבואה שאמר לו ה' להגיד לאיש יהודה ולירושלים, כדי שיראו שאין הפליה - ה' מוכיח גם את אחיהם בני-יהודה על מעשיהם: "כי כה אמר ה’ לאיש יהודה ולירושלים: 'נירו לכם ניר, ואל תזרעו אל קוצים. הימולו לה’, והסירו עורלות לבבכם, איש יהודה ויושבי ירושלים: פן תצא כאש חמתי, ובערה ואין מכבה -- מפני רוע מעלליכם." "
מקורות[עריכה]
על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים ירמיהו א; לא גמור וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/nvia/yrmyhu/yr-0304