דרשות הר"ן ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · דרשות הר"ן · ו · >>

(מיכה ו ו): "במה אקדם ה'... הירצה ה' באלפי אלים... הגיד לך..."

דעת הרמב"ם ז"ל שבעשיית מצוה אחת לבדה, איזה שתהיה מן המצות, יזכה האדם לחיי העולם הבא. זה דעת הרא"ש גם כן. וכן כתב בפירוש המשנה בסוף מכות על המשנה שאמר רבי חנינא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזות את ישראל וכו'. וזה לשון הרב ז"ל, מעקרי האמונה בתורה כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כסדר וכהוגן ולא ישתף עמה דבר מכונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר כי המצות בהיותן הרבה, אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה, בעשות אותה מצוה תחיה נפשו באותו מעשה. וממה שיורה על העיקר הזה רבי חנינא בן תרדיון ששאל מה אני לחיי העולם הבא, והשיב לו המשיב כלום בא מעשה לידך, כלום נזדמן לך מצוה לעשותה כהוגן, והשיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות, ככל מה שאפשר יזכה בה לחיי העולם הבא עכ"ל.

ועם היות שזה השורש יקר מאוד וראוי להחזיק בו ושלא לדחותו, אין הראיה שהביא הרב מורה עליו כלל, כי אין ספק שלא נסתפק רבי יוסי בן קיסמא על רבי חנינא בן תרדיון אם קיים מצוה אחת מן המצות, אבל שאל ממנו שיגיד לו אחד מפרטי מעשיו, כדי שיגיד לו חשקו במצות ושלמותו בעבודת האלקים. כי הפרט האחד יורה על האחרים, כל שכן כשיהיה הפרט ההוא מורה הוראה גדולה על טוב המדות ועל התכונות המשובחות, כמעשה הזה של רבי חנינא בן תרדיון.

אבל דעתי בזה השורש שהעיר הרב עליו הוא כך, השם ית' צוה לישראל על ידי משה נביאו תרי"ג מצות, ויעד על כל אחד מהן הגמול, ואין ספק שאין הגמול בכל אחת מהן שוה, והוא אמרם ז"ל הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות). ויש בהן אחת או שתים או שלש או יותר שמתן שכרן שקול כנגד כמה מצות אחרות, ולא רצתה התורה לבאר זה כדי שלא ירוצו הכל אחר אותן מצות שמתן שכרן גדול, ויניחו אותן ששכרן בלתי גדול כל כך כמו שנזכר במדרשים. ומזאת ההעלמה וחתימת הביאור בזה היה ראוי להמשיך תועלת, כי בהיות האדם בלתי יודע איזו מהמצות היא יותר רבת השכר, ירוץ כל אחד ואחד לכל אחת ואחת ויאמר אולי זאת המצוה היא יותר רבת השכר ויקרת הערך, וימשך מזה להיות האדם קונה ומשיג השלמות כלה שאפשר לו בקיומו כל המצות, ולזה כוון נותן הדתות בזאת ההעלמה, ולפי זאת ההנחה אשר היא אמתית, אפשר וכן הוא האמת, שבעשות מצוה אחת לבדה על השלמיות כל ימיו יזכה בה לחיי העולם הבא, אבל לא יהיה כן בכל המצות, אבל יש מצוה שאפשר שישולם שכרה בעולם הזה לבד, ויהיה בכלל מה שאמר בפרק קמא דקדושין (לט), מי שזכיותיו מרובין על עונותיו דומה כמי שקיים כל התורה ולא חסר ממנה אפילו אות אחת, אבל אין ספק שיש קצת מצות שהן גדולות הערך ורבות הגמול עד שבמעטות מהם יזכה האדם לחיי העולם הבא, והוא אמרם (סוף מכות), דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה מסיני, בא דוד והעמידן על אחת עשרה שיש במזמור (תהלים טו), ה' מי יגור באהלך וכו'. בא ישעיהו והעמידן על שש וכו' כדאיתא התם.

הפירוש אצלי בזאת המימרא, אין ספק שדוד המלך ע"ה והבאים אחריו לא קצרו דבר ממצות התורה, ובזה לא יסתפק כל משכיל כלל שאין הנביא רשאי לחדש כלל, אבל הכונה הוא על הדרך שאמרתי, והוא שכל אחד מאלו עליהם השלום, רצוני לומר משה ודוד וישעיה ומיכה וחבקוק, אמנם כוונו לתועלת ישראל, אכן כל אחד נהג בענין הזה רב התועלת כפי דורו, כי משה רבינו ע"ה מאשר היה מקוה מאנשי דורו והבאים אחריו שיקיימו שש מאות ושלש עשרה מצות, לא רצה לבאר רוב השכר שיש לקצתם על קצתם, לבלתי יניחו אותם שאינם רבות השכר כפי האחרות, כי בהיות הענין סתום, ירוצו אחר כל אחת ואחת מהמצות, לספקם אולי זו היא אשר בה השכר רב יותר, ובזה ישלימו נפשם לגמרי, וזו היתה כונת משה רבינו ע"ה.

ודוד המלך ע"ה בראותו אנשי דורו כי רובם רחקו מהשיג השלמות, ראה כי זאת הכונה אשר כיון בה משה רבינו ע"ה לתועלת - תשוב נזק, כי הם היו בלתי מזורזים לקיים התורה כלה, ואילו יפורשו להם קצת מצות שתועלתם עצום יזדרזו ויזכו בהם, ולכן בא דוד והעמידן על אחת עשרה, כי היה מקובל באלו האחת עשרה שהשכר בהן רב מאד, כיתר הדברים המקובלים ביד הנביאים, וגלה זה לאנשי דורו למען יזדרזו ויזכו בהן לחיי העולם הבא, ועם היות שבאלו האחת עשרה יש מצות ששכרן גדול מאד מן האחרות ואינם שוות בקבול השכר, העלים זאת דוד לאותה סבה בעצמה שהעלים משה רבינו במצות כלן, שדוד היה מקוה באנשי דורו שישלימום, כתקנת משה באנשי דורו שישלימו התרי"ג.

וכאשר חסרו הדורות עוד בימי ישעיה, ראה שזה ההעלם אשר כוון בו דוד - ישוב לנזק. כי לא היו משלימים האחת עשרה, ואילו יפורשו להם מצות מועטות מאלו רבות התועלת יקיימו ויזכו בהם, ולכן העמידן על שש, ובימי מיכה שחסרו עוד מהשלמות לפיכך העמידן על שלש, והשלש שאמר מיכה הן עשות משפט אלו הדינין, אהבת חסד זו גמילות חסדים, והצנע לכת זו הוצאת המת והכנסת כלה, והלא דברים קל וחומר, ומה דברים שאין מדרכם לעשות בהצנע אמרה תורה הצנע לכת, דברים שדרכם לעשות בצנעה על אחת כמה וכמה. ירצו בזה כי גם הדברים שדרכן שלא לעשות אלא בפרסום, כגון הדברים שנהגו לעשות בשמחת חתנים, אין ראוי להרבות פרסומם אבל ראוי למעט הפרסום כפי היכולת, והיה ראוי לפי זה אחר שפשט המנהג לדרוש בעת החתונה, שתעשה הדרוש בבית החתונה, כי אפילו בדברים שאין דרכן לעשות בצנעה אמרה תורה והצנע לכת.

"במה אקדם ה' וגו'". אין ספק שהמציאות כלו חסד פשוט, כמו שאמר הכתוב (תהלים פט): "עולם חסד יבנה". כי לא קדם לנו דבר ראוי שנקבל עליו גמול. אבל טובותיו מתמידות עלינו תמיד, ומרוב התמדתם והרגלם אצלנו סכלנו בהם. כמו שאמר הכתוב (הושע יא): "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי ולא ידעו כי רפאתים". פירוש כי מרוב הטובה שהטיב השם יתברך לאפרים, סכלו בה ולא חשבוה לטובה כלל, כי הדבר המורגל לא יורגש.

ומן הטובות הגדולות שהטיב השם יתברך לנו והחסדים העצומים הוא ששיער המצות בענין שתושג עשייתם בנקלה ולא יבואו לטורח. כי רצה השם יתברך לזכותנו, ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית (דף ד) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". ובפרט נתבאר זה בענין התשובה, שההקש יורה ויחייב שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהטיבו בתכלית הטוב, שאם יתן איש כל הון ביתו בכופר עונו, בוז יבוזו לו, ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו גם בניו ובנותיו בכפרת חטאיו, זה היה מן הראוי. אבל השם יתברך הקל על זה ובחר בתשובה וצוה עליה ובאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד. והבטיחנו בזה הבטחה שלימה שאם יעשה כן יכופרו העוונות הקודמים לגמרי. וזה פלא עצום וחסד נשגב למאוד.

כל זה ביאר הנביא בכאן, אמר על צד ההצעה, שהיה מן הראוי ושהשכל יורה שיהיה החוטא בזאת המחשבה ושיאמר כן, במה אקדם ה' וגו' ויכפר לי על חטאי, היספיק לי בזה שום דבר. האקדמנו בעולות וגו' הירצה ה' באלפי אלים ויכפר על חטאי. ואם כל זה לא יספיק לי, היספיק לי אם אתן בכורי לכופר פשעי ופרי בטני לתרופת חטאת נפשי. ובכאן דקדק הר"ר יונה זצ"ל, כי על הפשעים שהם המרדים, כמו שמוזכר ביומא פרק הממונה (דף לו), אמר בכורי שהוא היותר יקר, ועל החטאים שהם השגגות אמר פרי בטני. כל אלה דברי הנביא על צד ההצעה שהיה ראוי שיאמר כן החוטא, כאיש נכסף להשיג דבר יקר, שלא יוקר בעיניו דבר ובלבד שיוכל להשיג הדבר ההוא שהוא כוסף ומשתוקק אליו, והוא סליחת העונות.

והייתה התשובה, "הגיד לך אדם מה טוב וגו'". כלומר, באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל כדבריך עמך, אבל השם יתברך הפליא עמך לעשות ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אלים וכו' ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב (ירמיה יט) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", וכמו שדרשו רז"ל, אינו רוצה מאתך רק כשרון המעשה והוא עשות משפט וגו'. והם דברים קלים מאד יושגו מהרה. ואין ספק כי החסד הזה הנפלא היא הצלחה גמורה לטובים המתעוררים על התשובה. והיא לרעת הרעים שאינם מתעוררים עליה. שאילו היה התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה, כמו אלפי אלים ורבבות נחלי שמן והבכורות והפרי בטן, היתה קצת התנצלות לרשעים, שאע"פ שמן הראוי לתת כל זה או יותר אם אפשר, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא עם לבבו להעמיס על עצמו העבודות הכבדות. אבל כיון שהשם יתברך הקל בזה, איזה התנצלות יש למי שאינו מתעורר. והוא אומרם ז"ל בסוכה (דף נב) בכיוצא בזה, רשעים נדמה להם כחוט השערה ואומרים היאך לא יכולנו לפסוק חוט השערה הזה. והוא שאמר הכתוב (הושע יג) "שחתך ישראל כי בי בעזרך". ירצה בזה כי העזר הגדול וההזמנה הרבה שנתן לנו בעבודתו וכוון בזה לתת לטובה, זאת הכונה שבה למשחית לרעים, שאין להם טענה על עוזבם תורתי. הוא שאמר הנביא (הושע יד), "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך". וביאורו שאינך צריך לאלפי אילים, אבל החרטה על מה שעבר וכשרון המעשה להבא, ובקשת הרחמים מהשם יתברך שתקובל תשובתו, ויעתר אל אלוה וירצהו. והוא אומרו (שם) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו". והבטיחנו שאם נעשה זה ישוב חרון אף ה' ממנו. ובאומרו "אוהבם נדבה" רמז כי לא היה מן הראוי שיקובל השב בדברים לבד, כהצעת הנביא באומרו (מיכה ו) "במה אקדם ה' האכף לאלקי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה הירצה ה' באלפי אלים בריבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי". אבל הוא מצד הנדבה והוא הפלגת החסד.

אחר זה אמר (הושע יד י): "מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". וצריך לבאר, מה עניין פסוק זה לכאן אחר זכרו עניני התשובה? אבל הפירוש הוא על פי מה שאמרנו, שמה שהזמין לנו ה' יתברך דרכי התשובה הוא טוב לטובים ומכשול לרעים. והוא אומרו "כי ישרים דרכי ה'", רצונו לומר שאין בהם רכסים ועקלקלות, שאין טורח בהליכתם כלל; וצדיקים ילכו בם, ורשעים יכשלו ביושר הדרכים ההם, כי יותר טוב היה להם שלא יהיו הדרכים ההם ישרים כאשר הם, כי אז יהיה להם קצת התנצלות, מה שאין להם בהיות הדרכים ישרים ורחבים ומוכנים בתכלית ואינם מתעוררים לשוב בתשובה.

ולפעמים מתחדשים מקרים בריחוק מקום ובאיים הרחוקים, כדי שיתעוררו ישראל אל התשובה וייראו ויפחדו פן יגיעם הפורענות, והוא מאמר הנביא (צפניה ג) הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, וכשאינם מתיסרים ברעת האחרים, הפורענות הולך הלוך ונסוע וילך הלוך וקרב, ואין ספק כי מי שרואה כל אלו התלאות אשר הם באמת התראות הש"י, ועודנו מחזיק בדרכו אשר דרך בה, הוא כמי שעובר עבירה וקבל עליו התראה שהתיר עצמו למיתה מכאן ואילך, לכן אין ספק כי בזמנים האלו ראוי לחפש היטב על רפואת הנפש ולהקדימה על רפואת הגוף, הוא שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מא), אני אמרתי ה' חנני רפאה נפשי כי חטאתי לך. פירוש אני בחליי הייתי מתפלל על רפואת נפשי, ועליה היא השתדלותי, לא על רפואת הגוף, כי גם בחולי הגוף נשאלה שאלה בחכמת הרפואה כשיזדמנו שני חלאים בשני איברים, איזה מהם ראוי להקדימו ברפואתו, והשיב על זה בשלשה דרכים, האחד שראוי לרפאות אותו שהוא יותר חזק בסכנה, והשני שראוי לרפאות אותו שהוא סבה לחבירו, השלישי שראוי לרפאות אותו שלא יתרפא חבירו כי אם בהרפאו. וכל אלה השלשה מסכימים ברפואת הנפש והגוף, כי אין ספק שהנפש היא גדולת הסכנה מהגוף, שהגוף אובד והנפש נשארת, וכן אין ספק אצלי שחליי הנפש סבה לחליי הגוף, וכי הנפש הבריאה תדחה הסבות הממיתות כלם, ואם ישתבש אדם לומר שאין זה רק לרבי חנינא או שקול כמותו, אבל שאר האנשים אין להם מבוא בזה כלל, זה שבוש וטעות גמור, שבריאות הנפש ורעיעותה הולכים על דרך בריאות הגוף ורעיעותו, וכמו שתראה אנשים רעועי הגוף חלושי האיברים - כל סבה מזקת להם, גם אם תהיה חלושה מאד יזיקם, כי אין בריאותם דוחה שום סבה מזקת לחולשתם, כן האנשים רעועי הנפש, לא תדחה נפשם סבה מזקת כלל, וכמו שהאנשים הבריאים ידחה בריאותם קצת הסבות המזיקות כפי יתרון בריאותם, כן הנפשות הבריאות ידחו הסבות המזיקות כפי יתרון בריאותם. וכמו היחיד אשר הוא בתכלית הבריאות ושתה התריאק"ה והמרקחות המצילים ידחו סמי המות כלם ולא יזיקוהו, כן הנפש הבריאה בתכלית הבריאות הנכפפת למצות ועושה אותם צרי ותריאק"ה התשובה, תדחה הסבות המזיקות כלם, וזהו מעלת רבי חנינא בן דוסא ודומיהם.

וזהו שהבטיח הנביא הנאמן (שמות טז) אם שמוע תשמע לקול ה' וגו' כי אני ה' רופאך. ורבים יתמהו מזה הפסוק, איך יאמר אם תעשה כל מה שצויתיך על השלמות לא אמיתך בחלאים רעים כאשר הכרתי המורדים והפושעים בי, והביאם לזה שני דברים, האחד שחשבו שלא הבטיח הש"י אלא שלא ישים על עבדיו כל המחלה וגו'. והוא מן התימה איך יבטיח עובדיו שלא ישים עליהם כל מדוי מצרים, והשני שחשבו שלא היו כל החלאים כלם במצרים, ולכן לא יבטיח זה הפסוק בהסרת כל החלאים לפי סברתם, ונשאר אצלם פירוש הפסוק בספק.



העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


<< · דרשות הר"ן · ו · >>