דרכי התלמוד/פרק ב

<< · דרכי התלמוד · פרק ב · >>

א.

הראשון בכל מאמר הוי מסתכל מי הוא המדבר מי הוא השואל ומי המשיב מי הוא המקשה ומי הוא המתרץ וראה אם הם הביאו תנא עם תנא או אמוראה עם אמוראה או רב עם תלמיד תשא את שמותם ותשמר שלא יתחלפו לך המקשה בשביל המתרץ או בהפך.

ב.

השני בכל מאמר ומאמר שיאמרו לך התנא או האמורא. הוי מסתכל מהו צד הספק אשר היה איפשר להסתפק בו אם לא אמרו ולכן הוצרך לאומרו ומפני מה היינו מסתפקין בו ואחר שיודע לך הספק וטעמו יש לך לדעת למה לא נאמר רוצה לומר הספק ההוא ולבקש טעם והכרח למה שאמר התנא שהוא ודאי, וטעם לכל זה ואם מה שאמר התנא הוא ודאי בלי ספק מה צורך לאומרו דרך משל אם יאמר האומר טבעת זאת היא מכסף או מזהב. שאי איפשר להסתפק בה שהיא מדבר אחר אם כן הדיבור בזה הוא שוא ומותר גמור ואין לשום בעל שכל לאומרו וכל שכן לתנא או לאמורא ועל דיבור כזה רוצה לומר שלא נודע ספקו אמ' בגמרא פשיטא מאי אתא לאשמועינן זיל קרי בי רב הוא כלומר שאין שבח לתנא או לאמורא שיאמר דבר שאין בו חידוש וישיב המשיב בהודעת הספק מהו דתימא וכו' ופעמים ישוב המקשה אחר כך להקשות לאמר ולמה לא נאמר זה. על זה נאמר בגמרא ואימא הכי נמי וזהו שמבקש ההכרח למה שאמר התנא ואז ישיב לו המשיב בהודעת ההכרח. והנה הקושיא הראשונה היא קושית פשיטה והשניה קושית למה ואלו השני קושיות כמעט הם הפכיות כי המקשה פשיטא הוא לומר שאין חידוש במאמר ההוא ומה צורך לאומרו והמקשה למה כי הוא נראה גם כן המאמר הוא בעיניו שיש בו חידוש עד שחשב שאין ראוי להיות כן והנה אבאר לך משל על זה ואם הוא נמצא בגמרא פעמים רבות עד אין מספר אמרו במסכת נדה פרק קמא (י"ב:) תנו רבנן אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות יוציא ולא יחזיר עולמית דברי רבי מאיר וכו' ואקשי עלה יוציא ולא יחזיר עולמית פשיטא לא צריכא דהדר איתקנא דמהו דתימא להדרה קמשמע לן זימנין דאזלא ומינסבא ומתקנה ויאמר אלו הייתי יודע שכן היא אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים.

ג.

השלישי הוי משתדל לדעת טעם כל דבר ודבר שיאמר לך התנא או האמורא מהו טעמו ושרשו המחייבו לומר כן, כי היודע טעם הדבר הוא היודע הדבר בסיבותיו כי היא הידיעה השלימה והאמיתית והיא המהלך בדרך עם אבוקה בידו כי יודע אי זה הדרך ישכון אור ועל זה אמר בגמרא מאי טעמא דפלוני כמו שאמר בתחלת נדה (ב.) על מה שאמר שמאי כל הנשים דיין שעתן פתח הגמרא ואמר מאי טעמא דשמאי ואחר שתדע זה הטעם חפש ודרוש אחר הטעם ואה אם אותו טעם מספיק לכל חלקי אותו הנושא והדין או לא כמו שאמר בשמעתא כשחזרו לומר (ג'.) כי טעם שמאי הוא משום אשה מרגשת בעצמה הקשו לו והא איכא ישנה, והא איכא שוטה וכמו כן תמצא שם שאמרו על וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת אמר בגמרא (ד':) אמר רבא [רבה] מ"ט דרבנן אשה מרגשת בעצמה אמר לי אביי אם כן תהא דייה שעתה (ורבא) [צ"ל ורבה] לחדודי לאביי הוא דבעי אלא מאי טעמא דרבנן אמר רבא וכו', ועל זה אמרו זיל בתר טעמא ויצא לך מזה רוצה לומר מידיעת הטעם בדבר תועלת רב כי כאשר תדענו מדעתך תוכל להוציא לאור כל תעלומה ודין כל פרטים רבים שלא נתפרשו בשמועה, וכדאיתא התם בפרק בתרא דנידה (ס"ו:) אמר רבא אשה לא תטבול על גבי כלי חרש סבר רב כהנא דטעמא משום גזירת מרחצאות הא על גבי סילתא שפיר דמי אמר לי רב חנן התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא הכי נמי בעיתא הרי זה מצד הטעם נתחייב להיות הדבר מותר או אסור ומצד שהיה טועה בטעם היה טועה בדין.

ד.

הרביעי כאשר תראה שני נושאים שונים מתדמים זה לזה אשר מן הראוי שיהיו גם כן שוים במשפטיהם אשר ינשאו וינתנו עליהם ותראה כי התנא או האמורא יפריש ביניהם ויחליף במשפטיהם יש לך לדעת הדבר למה נשתנה זה מזה בדינן ולבקש הסיבה לחילופה ועם זה אמרו מאי שנא וכאשר יקשה המקשה מאי שנא יש לך לעיין היטב ולראות אם אותם הדברים הם מתחלפים בצד מה או דומים מכל צד כי אם יש בינייהם חילוף מה שאיפשר באותו החילוף מסבב חילוף המשפט ביניהם כמו שבא בריש נדה (ב':) כי כשהקשה המקשה ומאי שנא ממקוה דתנן השיבו לו התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו וכו' וכמו כן אם תראה שני מאמרים דומין זה לזה ויפרש המפרש האחד בדרך אחר והאחד בדרך אחרת תוכל להקשות ומה ראית והוא מה שכתבו ואימא איפכא או איפוך אנא וישיב המשיב בהכרח דין או בסברא ויאמר מסתברא וכן כאשר יניח המקשה הנחה או הקדמה בלתי מוכרחת יקשה עליה וישיב ומה ראית.

ה.

החמישי בכל מאמר ובכל דבור ודבור הוי מרבה לחקור אם הוא כולל או פרטי ואם בא למעט או לרבות כי כל עוד שירבה האומר רושם או סימנין במאמר הוא למעט ולהוציא מאותו כלל ומשפט שאר הדברים שאין להם אותם הסימנין וכל עוד שימעט בתנאים נרשמים הוא יותר כולל ומכוון לתת משפט מוחלט בלי תנאים כי כאשר יאמר האומר הסוס האדום שר רכב עליו המלך נתנו למשנה, והנה בא באומרו הלבן או האדום הוא להוציא מסוס אחר שהוא אדום וכן בהפך ועל זה בגמררא בכמה מקומות ישאל למעוטי מאי לאפוקי מאי לאיתויי מאי לרבויי מאי.

ו.

הששי בכל מאמר ומאמר ובכל דיבור ודיבור הוי משתדל להבין עצם המאמר ההוא תחלה ואחר כך תשתדל להבין המובן מכלל אותו המאמר ועל זה אמרו הא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר הנה קראו לפשט פירוש, ולדיוק קראו כלל, וראה אם המובן מפשט המאמר מנגד למובן מדיוקו או לאו או אם הדיוק מנגד או סותר לפשט או לאו, או מה שכתב בסוף המאמר מנגד למה שכתב בתחילה או בהפך ועל זה אמר הא גופא קשיא, הא קשיא רישא אסיפא, כמו שתמצא בריש פרקא קמא דקדושין (ה':) תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי אבל היא שנתנה לו ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת מתקיף לה רב פפא טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה לו טעמא דאמרה היא ונתנה היא הא נתן הוא ואמרה היא הוו קידושין קשיא רישא אסיפא ותירץ רישא דוקא סיפא כדי נסבה.

ז.

השביעי בכל מאמר הוי מסתכל לדעת מהו כוונת האומר ההוא ומה תכליתו וכוונת המביא אותו המאמר ולאי זה תכלית מביאו אם לסייע לחבירו או להקשות ממנו כי כשהוא לסיועי יאמרו תניא נמי הכי או תניא דמסייעך אף אנן נמי תנינא וכשהוא להקשות יאמר מיתיבי ורמינהי וכיוצא באלו או אם כוונת האומרו הוא למעט או לרבות או לפרש כמו שהקדמנו ועל זה אמרו רוצה לומר על ידיעת התכלית המאמר ההוא מאי נפקא מינה למאי הלכתא כלומר מהו התועלת היוצא לנו מזה המאמר כי בודאי לכל מאמר ומאמר וכל סיפור וסיפור הבאים בתורתינו ובגמרא לחכמים ז"ל יש לו תכלית מה ויוצא לנו ממנו תועלת או לגוף או לנפש או לשניהם יחד כל שכן בדינים אשר באו בהם כי כל דבר שאינו לתכלית מה, הוא דבר בטל וכתיב כל לא דבר רק הוא מכם.

ח.

זה כלל גדול לעולם מה שיש לך לעיין תחלה בכל מאמר ומאמר או דיוק או הקדמה שיאמר האומר בין הוא תנא או אמורא או מפרש לדעת מהו החידוש שיודיע לנו במאמר או בדין ההוא ואחר כך לדעת מהו ההכרח שיש לו להכריח את המאמר או הדין או התנאי שהוא דן. והנה הראשון הוא מה שנאמר בגמרא מאי קא משמע לן פשיטא רוצה לומר כשאין חידוש במאמר יקשו לו זה והשני הוא מה שנאמר עליו מנא לך או מאן אמר לך והוא הנקרא למה כלומר למה תאמר כן וכשתדקדק שני דרכים אלו בכל מאמר תבוא על תכונתו ותדע אי זה הדרך ישכן אור. ושי לעיין בענין החידוש אם חידוש המאמר בפשוטו או במובן ממנו רוצה לומר בדיוקו ואם החדוש בראש המאמר או בסופו או בשניהם כדאמרינן רישא דוקא סיפא כדי נסבא ובענין ההכרח גם כן יש לך לעיין באיזה אופן הוא מוכרח המאמר ההוא אם הוא מוכרח מצד עצמו או ממקום אחר וכמו כן אפילו המפרש אם הוא מכריחו מצד הלשון או מצד הענין כאמרם דבר הלמד מענינו ובכל מאמר או דין אשר ינשא על נושא הבט מה היית דן מסברתך כי אם היית דן כמו כן אם לאו ואם היית דן כמוהו מה מחדש האומר ואם לאו מאין מכריחו ובכל תנאי ותנאי שיניח המדבר ראה מה צורך לאותו תנאי ואם מצד התנאי מתחייב הדין ההוא ראה כיצד מתחייב בעבורו וכיצד נמשך ממנו ובכל מאמר ותנאי שיניח המדבר ראה מה צורך יש לאותו תנאי ובזולתו וכן הבט סותרו והפכו מי הוא וראה אם שנה משפטם אם לאו דרך משל כי אם היה התנא אומר העושה כך וכך חייב מי שלא עשאו מה תהא דינו חייב או פטור או אם הוא אומר חייב למה לא נאמר פטור וכדומה לזה כי אין האמת ניכר אלא מתוך הפכו ובכל נושא או משפט ראה כמה הם החלוקות אשר מחלק אותו התנא וראה אם הם חלוקות הכרחיות ואם יש אחרות מלבד אותם הנזכרות וחלק אתה כל המחלוקות אשר בטבע משפט החלוקה אפשריים להיות באותו נושא ועיין למה הניח השאר התנא ולא עשה אלא אלו או מפני שהם מבוארות בעצמן רוצה לומר הנשארים או מפני שאין עתה מקום להזכירם. ובכל תירוץ או פירוש שיפרש המקשה או יתרץ המתרץ במשנה או בבריתא או אי זה מאמר שיהיה ראה גם ראה יאך מתישב אותו הפי' על לשון אותה משנה או ברייתא והיאך סובל אותו הפירוש אם הוא דחוק או מרווח כדאמרינן חסורי קא מחסרא והכי קתני הכי קאמר כי אלו התירוצים הם דחוקים וככה תעשה בפירושי המפרש על השמועה כגון רש"י או הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כי אחר שתבין כוונתם ופירושם היטב יש לך לחזור אותו על לשון השמועה לראות היאך מתיישב ואי זה מהם יותר מרווח ובדין דחק ולדעת למה נחלקו בפירושם. כי לעולם הנושאים והנותנים בשום דרוש רוצה לומר מה היא סברת המקשה שרוצה לידע ולקיים ומה היא סברת המתרץ ואל תתן על המקשה סברא חלושה או רעועה כי לעולם המקשה יש לו להביא הכרח וראיה ברורה להעמיד והמוציא מחבירו עליו הראיה ואם הקושיא ההיא או הסברא ההיא אינה הגונה ותשובה בצידה הנה הוא חסרון על אותו מקשה איך לא ראה אותו התירוץ או התשובה שישיבו ועל זה נאמר (ב"ב י"ז ז:) דקארי לה מאי קארי לה, אמנם המתרץ ידו על העליונה כי יכול לתרץ אפילו בתירוץ או תשובה בסברא חלושה כי הנה הוא דוחה על המקשה להכרח ועל זה נאמר זיל הכא קא מדחי ליה וגם כן הוי דורש וחוקר אם אותו המקשה או המתרץ עודנו מחזיק בבסברתו הראשונה אם חלף הלך לו ממנה וראה גם באורך משא ומתן אם הורס מה שאמר בתחלתו או באמצע כי כשחוזר בו אומר הגמרא אלא, וכל עוד שלא תמצא במשא ומתן לשון אלא, לא נסעו מסברתם הא', ואינו משנה ממה שאמר בתחלה רק שבראשונה לא הבין זה את זה המקשה והמתרץ. גם כן בכל קושיא שמקשה לו המקשה למתרץ או לבר מחלקותו הוי מסתכל אם אותה קושיא עומדת גם כן אצל סברת המקשה עצמו אם לאו ולזה תמצא שיאמרו פעמים הרבה בשלמא לדידי ניחא אלא לדידך וזה בשאין עומדת כנגדו ואם היה עומדת גם כן אצל המקשה יאמר לו בר מחלוקותו ולדידך מי ניחא וכשהמקשה מקשה לסברת חבירו וגם כן אצל סברתו יש קושיא מצד אחר יאמר לו חבירו המתריץ וליטעמיך.

ט.

דרך הנושאים והנותנים בדרוש מה, כשהם מתוכחים זה עם זה באחד משלשה פנים, יש שמכחיש לו הקדמה שמניח להביא מופת וראיה על אמונת דרושו וסברתו, ולפעמים כאשר יהיו שתי הקדמות למתוכח עמו בתחילת הויכוח יודה לו האחת וישתדל להרוס לו השניה ואחר כך יחזור להרוס לו גם הראשונה שהודה לו בתחלה או שמודה לו הקדמה בשאי אפשר לו להכחישה מצד שהיא מוכרחת או מפורסמת ביניהם אמנם משתדל בכל כחו לסתור ההמשך אשר הוא מכוון להוליד ממנה כמו שבא בפרק שני במסכת נדה (י"ט) על משנת חמשה דמים טמאים באשה בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן עקביא בן מהללאל אומר אף הדיו ואקשי בגמרא ולית להו לב"ש דמיה דמיה הרי כאן ארבעה והשיב לית להו ואי בעית אימא לעולם אית להו מי לא אמר רבי חנינא מאי שחור אדום הוא אלא שלקה הכא נמי מלקא הוא דלקי הרי יש בתחלה הכחיש לו הקדמה ואמר לית להו ואחר כך הודה לו ההקדמה וסתר לו התולדה.

י.

לעולם הוי מעיין ומחפש בכל פי' שיפרשו לך או פשט בין בפסוק בין בלשון נדע אם הוא נכון או מיושב כהוגן מצד הלשון או מצד הענין או מצד שניהם יחד כי זהו המובחר ורצוני באומרי מצד הלשון כי אותן המלות מורות על אותו הפי' ונראה שלם בלי דוחק כלל ומצד הענין כי כפי הענין אשר אנו בו וכפי הנושא והמקום הנה אותו הפירוש הוא מתיישב כראוי בלי דוחק כלל כי לפעמים יתיישב מצד הלשון ולא מצד הענין או בהפך.

יא.

התפישה שיתפוש המתוכח, לחבירו יבוא בא' מב' פנים או באומר לו שמה שהוא מותר וכפול אין בו חידוש ובכולם צריך להכריח דבריו.

יב.

האוקימתא שמעמיד ומוקים בשום מאמר או משנה או בריתא הם בא' משני דרכים או בדרך דוקא רוצה לומר שאותו מאמר או משנה אינו מדבר אלא בענין ההוא לבד או בדרך אפילו רוצה לומר כי אין צריך לומר שאותו מאמר כולל ומדבר גם בשאר ענינים אלא אפילו גם לאותו ענין או נושא הוא כולל והא' אמר בגמרא דוקא קתני או דוקא נקט והב' אמר לא מבעיא קאמר.

יג.

השואל והמשיב ידברו באחד מב' פנים או כפי סברתו ושיטתו או כפי סברת ושיטת מנגדו והיינו דאמרי' בכמה דוכתין לדבריהם דרבנן. או יאמר להו בשלמא לדידי אלא לדידכו דאמריתו. ולפעמים יאמר האומר דבר א' ויאמר הפכו במקום אחר ויאמר על זה בגמרא הא דידיה והא דרבו.