דרך חיים (מהר"ל)/פרק ד משנה יב
פרק ד משנה יב[עריכה]
כל כנסיה שהיא לשם שמים. רש"י ז"ל פירש כל כנסיה שהיא לש"ש סופה להתקיים שתהא העצה מצלחת ומתקיימת, פירוש לפירושו מתקיימת שאמר קאי על העצה שהיתה בכנסיה שסופה מצלחת ומתקיימת, אך קשה דהוי ליה כל עצה שהיא לש"ש, אפשר לומר דרבותא קאמר אפילו היו היועצין הרבה, דוקא אם העצה שעשו לש"ש מתקיימת ואם אינה לש"ש אינה מתקיימת. אבל נראה כי מה שאמר כל כנסיה שהיא לש"ש, ר"ל כי הש"י עם הכנסיה של ישראל ובמדרש (ספרי ברכה) ויהי בישורון מלך כשישראל שוים בעצה אחת שמו הגדול משתבח מלמעלה שנאמר ויהי בישורון מלך אימתי בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ועוד אמרו שם וכן הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה ר"ש בן יוחאי אמר משל לאדם שהביא שתי ספינות וקשרם בהגנום ובעששית והעמיד אותם ובנה על גביהן פלטרין כל זמן שהספינות קשורות הפלטרין קיימת פרשו הספינות אין הפלטרין קיימת ע"כ. והנה ביאורו, כי הוא יתברך במה שהוא מקשר ומאחד הכלל עד שהם כלל אחד, אם ישראל שוים בעצה אחת אז שמו משתבח שהוא מלך מולך על הכלל כי המלך מולך על הכלל ביחד. וזהו שכתוב (דברים, לג) ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, והביא משל לספינות כאשר הם קשורות אז פלטרין של מלכות קיימת, ואם נפרדו אז הפלטרין נופלת, וכך ישראל כאשר הם מקושרים אז מלכות הש"י עליהם ומתעלה עליהם כי המלך הוא מלך על הכלל ולפיכך פלטרין מלכותו מתקיימת, אבל אם נפרדים ישראל זה מזה כביכול אין מלכותו יתברך מתקיימת שהרי אין כאן עם שיהיה מתעלה מלכותו עליהם. ודבר זה רמז בשם ישראל שדבק שם אל בישראל, שתראה בכל מקום שיש כנסיה שהם אסיפה אחת שהש"י עם זה:
וזה שאמר כל כנסיה שהיא לש"ש מתקיימת, כי ראוי שכל כנסיה שהיא לשמו יתברך שיהיה שמו מקיים הכנסיה הזאת אחר שהש"י עם כלל ישראל, ואם אין הכנסיה לשמו יתברך אין הכנסיה מתקיימת כלומר שיבא חילוק ופירוד ביניהם, כי ראוי שיהיה הש"י עם כל הכנסיה של ישראל ואין הכנסיה הזאת לש"ש א"כ אין השם עם הכנסיה שהוא מקיים את הכנסיה ולכך אין קיום לכנסיה זאת שאי אפשר שיהיה לישראל כנסיה רק כשהכנסיה היא לשמו יתברך. ויש לך לדעת כי בני אדם מצד עצמם הם פרטים מחולקים ואין ראוי להם הכנסיה כלל, רק מצד כי הוא יתברך מחבר הכלל והוא מקשר ומאחד הכלל כמו המלך שהוא מאחד ומקשר הכלל, ולפיכך אם אין הכנסיה לש"ש אין קיום לכנסיה הזאת שהרי בני אדם הם חלוקים מצד עצמם ואין להם כנסיה, רק מצד הש"י שהוא כולל ומאחד הכל ולפיכך יבא פירוד ביניהם מאחר שמצד עצמם ראוי להם החלוק והפירוד, ואם הכנסיה לש"ש מתקיימת כי מצד הש"י יש כנסיה שהוא מאחד ומקשר הכלל עד שהם כנסיה ודבר זה מבואר כאשר תשכיל, ונתבאר למעלה אצל התפלל בשלומה של מלכות ע"ש. ונסמך מאמר זה לכאן כמו שפירשנו כמה פעמים, כי היו החכמים האלו בזמן אחד או בזה אחר זה. כי הנה תראה כי ראש הפרק בן זומא ובן עזאי שהיו תנאים בימי רבי עקיבא, וכן רבי יוחנן בן ברוקה ורבי ישמעאל כל אלו היו בדור אחד, ואחריהם נזכרים רבי יוסי ורבי מאיר ורבי יוחנן הסנדלר ורבי אלעזר בן שמוע ורבי יהודה ורבי שמעון כולם היו בדור אחד, שתראה מזה כי נזכרו לפי הדור ותראה דבר זה מבואר לפניך. ואם אתה בא לפרש כי בא הסמיכות מצד המאמרים, נראה כי הכנסיה שהזכיר מפני שהזכיר לפני זה תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפרענות, ובארנו לך כי התשובה היא ענין אלקי וכן המעשים הטובים הם המצות האלקית ודבר זה הוא כתריס בפני הפרענות שעל ידם יש קיום לאדם, כי הדברים האלקיים הנבדלים יש להם קיום, והוסיף על זה לומר כי הכנסיה שהיא לשמו יתברך מצד שהכנסיה לש"ש יש לכנסיה ענין אלקי ג"כ והרי השם יתברך עם הכנסיה, ולפיכך יש בכנסיה הזאת ענין אלקי ויש לכנסיה קיום ג"כ ויראה כי בשביל זה אמר לשון כנסיה ולא אמר לשון קהלה או אסיפה, מפני שבסופה חתום השם כי השם עם הכנסיה ופירוש מבואר הוא: