דרך חיים (מהר"ל)/פרק א משנה י
פרק א משנה י[עריכה]
שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. הזוג הזה שהם שמעיה ואבטליון ג"כ בא להזהיר בדבר שהוא עיקר גדול מאד צריך אליו האדם, ובפרט ההנהגה שיש לאדם עם הבריות כמו שתקנו הזוגות הראשונים ג"כ כמו שהתבאר. וכבר ביארנו לפני זה, כי יש לאדם חבור אל בני אדם שהוא דיין ושופט אליהם ודבר זה תקנו הזוג שלפני זה, ועתה באו הזוג הרביעי לתקן ההנהגה עם הבריות שאין האדם כל כך חבור אליהם כמו הזוג שלפני זה. כי בעל השררה בודאי ג"כ יש לו חיבור אל העם אשר הוא משתורר עליהם, ומכל מקום אין דומה אל החבור שיש אל הדיין עם הצבור שהדיין הוא לטובת הצבור לשפוט אותם, אבל בעל השררה אדרבה הוא מבקש טובת עצמו כמו שאמרו אין מקרבין את האדם אלא לפי הנאתן, ועוד מחמת גדול האימה והיראה של בעל השררה על אותם אשר הם תחתיו אין כל כך הקירוב והחיבור אליהם, ודבר זה מבואר מאד. וזה שאמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות הוא השררה, ובא הזוג הזה לתקן את האדם באהבה וביראה, וזה שראוי שיהיה שם שמים אהוב על ידי חכמים וכדאיתא במסכת יומא בפרק יום הכפורים (פ"ו ע"א) ואהבת את ד' אלקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומשאו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה כמה יפים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכמו שהתבאר בנתיבת עולם:
והדבר שהוא כבוד התורה והוא כבוד המקום והוא גורם לאהוב השי"ת, כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם. הלא תראה כי היו אומרים שקר למצוא דברים לגנאי בשקר, אמרו בירושלמי במסכת שקלים (פ"ה ה"ב) והביטו אחרי משה עד בואו האהלה תרי אמוראי פליגי חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי חמי שקיה וחמי כרעיה וחמי פרקיה אכל מיהודאי ושתה מיהודאי ומדלי מיהודאי ומאן דאמר לשבח מחמי צדיקא מי זכי עד כאן, ודברים אלו בשקר היו אומרים כי משה העשיר מפסילותן של לוחות ועם כל זה היו אומרים בשקר, ואיך כאשר הוא האמת. ודבר זה גורם בעונותינו בטול כבוד התורה, שאם לא היו הלומדים מתפרנסים מהם היתה התורה מתעלה מעלה מעלה, גם היו מוכיחים את הצבור כי אשמת הצבור בראשם ולא היו נושאים פנים, אך עתה כיון שצריכים להם כל רב קנה אדון לעצמו. ולכך אמר שמעיה אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות שהוא המרחיק את המלאכה. ואל יחשוב כי המלאכה אינה כבודו, אדרבא המלאכה נותנת לאדם כבוד אמרו בפרק הנודר מן המבושל (נדרים דף מט:) רבי יהודא כד הוי אזיל לבי מדרשא שקל גולפא על כתיפו ואמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, ור"ל כי אל יחשוב אדם כאשר עושה מלאכה שדבר זה אינו כבודו כמו לשאת גולפא על כתיפא, שזה אינו כי גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה שלא יגיע לאדם בזיון עד שיהיה צריך לבריות ויתבזה ולפיכך אם הוא נושא גולפא על כתיפו כדי שישב עליו בבית המדרש בכבוד אין זה גנאי והעושה מלאכה הוא מתעסק בכבודו, ולפיכך אמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, כי אם יאמר שהמלאכה בזיון אליו, זה אינו, כי אדרבא המלאכה יותר על כל שמצלת אותו מן חטאים הרבה על כל זה נותנת לו כבוד ג"כ, וישנא את הרבנות המרחיק המלאכה בשביל השררה, כי כמה חטאים ומכשולות יש בשררה, ועוד כי כל חטא וכל פשע בצבור תלוי בבעלי שררה שיש בידם למחות. ואמר ואל תתודע לרשות כלל, ר"ל שאל יהא נודע לשררה לגמרי כ"כ יהיה האדם מרחיק עצמו מן הרשות, שדבר זה יותר גרוע מהכל שאין מגיע לו בזה טובה רק רע. וזה מפני כי אין הרשות דורש רק דבר שהוא טובת עצמו, אבל שידרוש טובתו אשר מתודע אליו זה אינו בעבור שאין לרשות קירוב לשום אדם, כי הרשות ענינו שהוא נבדל מכל הבריות ואין לו חבור אליהם. וזה שאמרו שאין מקרבין את האדם, רק להנאתן, ר"ל שאי אפשר כי הרשות יהיה מקרב את האדם לטובתו, שאם היה מקרב את האדם לטובתו א"כ לא היה הרשות נבדל מזולתו, ודבר זה אינו כי כל רשות הוא מיוחד בעצמו ונבדל מזולתו ואין לו שום התחברות אל זולתו, לכך אין הרשות מקרב את האדם לטובתו של אדם שאין לו קירוב אל האדם רק בדבר שהוא טובת עצמו, ועל זה אמר אל תתודע אל רשות כלל שאי אפשר שיגיע לך מזה שום תועלת כלל:
והבן איך הפליגו חכמים באהבת המלאכה, בפרט כאשר אוהב לעשות מלאכה כמו שאמר אהוב את המלאכה, ור"ל שעיקר המעלה כאשר אוהב את המלאכה ולא אמר בחור לך המלאכה. ובפרק קמא דברכות (דף ח.) אמר גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים דאלו בנהנה מיגיע כפו כתיב אצלו אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ואלו בירא שמים כתיב אשרי איש ירא ה' ע"כ. ומאיזה טעם נאמר במי שנהנה מיגיע כפו אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ופי' דבר זה, כי הנהנה מיגיע כפו אשר הם מעשה ידיו, והוא אשר מסתפק במה שנותן הש"י אליו ודי לו במה שיש לו, כי אם לא היה מסתפק במה שיש לו לא היה נהנה מיגיע כפו, אבל כאשר הוא נהנה מיגיע כפו מסתפק בודאי בשלו ואינו חסר ולכך הוא נהנה מיגיע כפו, ומפני זה נאמר עליו אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא. כי לאדם כמו זה, מאחר שהוא בריאה שלימה בעצמו כאשר מורה עליו מדת ההסתפקות שהוא בלא חסרון, לכך ראוי שיהיה לו עולם הבא בשלימות, ובעולם הזה גם כן כיון שהוא מסתפק בעצמו ושמח בחלקו הש"י מסייע לו שיהיה שלם לגמרי מבלי חסרון, וידוע כי המציאות הוא עולם הזה ועולם הבא, ומי שנחשב מציאות ראוי לו עולם הזה ועולם הבא שהם המציאות, והמציאות שאינו חסר, כי החסר הוא קרוב אל ההעדר שהרי הוא חסר שהוא התחלת ההעדר. ולפיכך מי שהוא מסתפק בעצמו אינו חסר, כי זהו גדר ההסתפקות שאינו חסר, וא"כ הוא נחשב מציאות וראוי שיהיה נוחל המציאות שהוא עולם הזה ועולם הבא. ולפיכך כתיב אשריך בעולם הזה, כי אשריך היינו שיהיה מאושר שהוא לשון חוזק שלא יהיה לו נפילה במה שהוא אדם משמח בחלקו והוא שלם בלי חסרון, ודבר זה מורה על חוזק וקיום וזהו שיש לו מצד חוזק המציאות שיש לו עה"ז, ולעה"ב יהיה לו הטוב לגמרי, שהטוב הוא מציאות יותר כמו שבארנו בכמה מקומות, כי במעשה בראשית בכל אחד נאמר כי טוב כי המציאות ראוי להם מצד הטוב. ולכך כתיב וטוב לך כמו שראוי לעולם הבא, ויהיה לו בעולם הזה כפי מה שראוי לעולם הזה ויהיה לו לעולם הבא כפי מה שראוי לו לעולם הבא. אבל ירא ה' לא כתיב רק לשון אחד אשרי איש ירא ה', מפני שאין לירא שמים עולם הזה בשלימות כפי מה שהוא, ועולם הבא בשלימות כפי מה שהוא, שאין הדבר הזה רק למסתפק בעצמו והוא מציאות שלם ראוי שיהיה לו מציאות עולם הזה בשלימות מה שהוא ומציאות עוה"ב בשלימות:
כלל הדבר כאשר האדם שלם בעצמו, ואז יש לו מציאות גמור שאינו חסר כמו זה שהוא מסתפק בעצמו שהוא שלם בלי חסרון, ראוי שיהיה לו המציאות שהוא עולם הזה ועולם הבא לגמרי. ולכך עושה חלוק ביניהם לומר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב כי הם מחולקים מצד עצמם, ולא כן ירא שמים ואף כי הוא זוכה למדריגה עליונה אין לו עולם הזה, דהיינו עולם הזה כפי מה שהוא, ועצם עולם הבא כפי מה שהוא, מפני שאין מעלת ירא שמים שהוא שלם לעצמו, ולפיכך לא נתן לו עוה"ז בפני עצמו בשלימות ועוה"ב בפני עצמו בשלימות, רק אמר אשרי איש ירא ה' ולא אמר אשריך וטוב לך כי אם היה לו שלימות עוה"ז כפי מה שהוא ועולם הבא כפי מה שהוא, היה מחלק ביניהם כי מחולקים הם בעצמם ולכך אין לו עיקר עוה"ז. ועוד כי עצם עוה"ב שיהיו נהנין מזיו השכינה, וזה מדת הנהנה מיגיע כפו שהוא שמח ונהנה, ולכך אין לירא שמים עצם עוה"ב, ולפיכך נכללו עוה"ז ועוה"ב בשם אחד כי אין מיוחד לו אחד מהם, שאם היה מיוחד לו עוה"ז וגם עוה"ב מפני שעוה"ז ועוה"ב מחולקים אין לכלול שניהם כאחד והבן דברים אלו מאוד, ובפרק בן זומא עוד יתבאר זה. ויש לך לדעת, כי הנהנה מיגיע כפו אי אפשר שלא יהיה לו ג"כ מדת האהבה על ידי מדה זאת, כי מאחר שהוא שמח ואוהב יגיע כפו, אי אפשר גם כן שלא יאהב מי שחנן לו דבר זה, כי מי שנותן מתנה לאחר ואותה מתנה מקובלת ואהובה על המקבל ביותר, איך אפשר שלא יאהב מאוד מי שנותן המתנה אליו. וכבר אמרנו שהאהבה יותר מהיראה, שהרי אצל האהבה כתיב ועושה חסד לאלפים לאוהביו ואצל היראה כתיב ועושה חסד לשומרי מצותיו לאלף דור, הרי כי האהבה גדולה מן היראה, מי שאוהב הש"י ונהנה מיגיע כפו אי אפשר שלא יהא לו ג"כ מדת האהבה, ולפיכך הכתוב זכר אלו שניהם נהנה מיגיע כפו וירא אלקים יחד שהם כנגד היראה והאהבה, ואהבה גמורה נמצא במי שנהנה מיגיע כפו שכל ענינו השמחה והרצון והיא מדת האהבה מה שאינו ביראה, ולפיכך יש בו מדת האהבה גם כן, וזה אמרם גדול הנהנה מן יגיע כפו וכו'. על כן אמר אהוב את המלאכה, כי אהבת המלאכה על דרך שאמרנו כאשר נהנה מיגיע כפו נאמר עליו אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. ואלו בשררה הפך זה שאמרו (פסחים דף פז:) אוי לרבנות שקוברת את בעליה שאין לך נביא שלא קפח ד' מלכים בימיו, ויותר מזה אמרו בפ"ק דסוטה (דף יג:) אמר ר' יוחנן למה מת יוסף קודם אחיו מפני שהנהיג עצמו ברבנות, והרי לך כי השררה הפך זה שהוא מקצר מציאותו בעוה"ז. ומה שבעל השררה הוא מקצר ימיו בארנו זה במקומו, כי בעל השררה הוא מיוחד לעצמו כאשר מנהיג עצמו ברבנות ובשררה ובזה נבדל מן הכלל עד שהוא נחשב יחידי ופרטי בעצמו, כמו שהתבאר כי בעל השררה מיוחד לעצמו שמפני זה אמרו אל תתודע לרשות שאין מקרבין את האדם רק בשביל הנאתן, ודבר זה ידוע כי היחידי והפרטי אין כחו כמו מי שהוא הכלל, שאין ספק כי המים אשר הם תוך הנהר יש להם קיום יותר מן המים המיוחדים ובעל השררה הוא מיוחד בעצמו שאינו תוך הכלל של שאר הבריות, ולפיכך אמרו אוי לרבנות שקוברת את בעליה. והוא דבר מבואר, כי כח הכללי בודאי יותר מקוים, כמו שתראה שהכללים הם מקוימים וכל אשר הוא יש לו כח הכללי יש לו קיום ולפיכך אמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. ואמר אל תתודע לרשות, כי המלאכה שלימות האדם כמו שביארנו והרבנות אף שיש בה מצד מה שלימות שנא אותה כי יצא שכרו בהפסדו וכמו שבארנו, אבל התחברות לרשות הוא דבר שאין ראוי להעלות על לב כלל, כי אין בזה שום תועלת שאין מקרבין את האדם אלא לפי הנאתן כך פירוש דברי שמעיה. וכבר אמרנו כי כל אחד מן הזוגות היה בא להזהיר במוסר שהוא דבר גדול, כפי מעלת האיש כך הוא מוסר שלו, לפיכך בא להזהיר כאן שיאהב את המלאכה כי הוא דבר גדול שתולה בו עיקר גדול בפרט אצל החכמים, לא בלבד השלימות אשר הוא מגיע מן המלאכה, יותר על זה כבוד שמו יתברך שראוי שיהיה שמו יתברך אהוב בעולם ע"י חכמים בפרט:
והנה אבטליון השלים דבריו כמו בכ"מ שהראשון מן הזוג מוסרו במה שיעשה, שדבר זה הוא שייך אל אהבת הש"י, ומכ"ש כי הענין הזה בעצמו הוא אהבת הש"י שגורם לאהבה את ה', כאשר יראה תלמידי חכמים הנהגותם כראוי שהם אוהבים את המלאכה ואינם חפצים להנות מן אחרים, שדבר זה הוא גורם לאהבה את ה'. גם כי אהבת המלאכה הוא שנהנה מיגיע כפו שהיא המביא לאהבה הש"י כמו שהתבאר למעלה, ומכ"ש שישנא את הרבנות, כי כאשר ישנא הרבנות אינו אלא שהוא אוהב עבודת הש"י ואינו מבקש רק עבדות לא השררה, כי בעל השררה ובעל הרשות מבקש כבודו וגדולתו ואינו מבקש כבודו וגדולתו של מקום כמו שנמצא בכמה מלכים ואי אפשר שיהיה בעל השררה נצול מזה כלל. ולכך אי אפשר שיהיה שלם באהבת הש"י, רק ע"י אלו הדברים שיאהב את המלאכה וישנא את הרבנות ואל יתודע לרשות, שכל אלו מביאים אל ההכנעה להכניע עצמו תחת הש"י. ולפיכך בא אבטליון שהוא אב"ד, להזהיר על ההפך מה שלא יעשה פן יגרום חס ושלום חלול שמו, ולכך אמר חכמים הזהרו בדבריכם שלא תהיו נתפסים בדבריכם, וילמדו התלמידים שאינם מהוגנים ויתלו עצמם באילן גדול בחבלי השוא, ויהיה ח"ו שם שמים מתחלל על ידיהם. ומה שאמר פן תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים ותולה הדבר בגלות דוקא, כי בלא זה אין ראוי להושיב לפניו כלל תלמיד שאינו כשר והגון, ולכך אמר שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, כי בגלות אינו מכיר בבני אדם, גם אין כח לאדם בגלות שיבחר בתלמידים טובים, לכך אמר באולי תגלו למקום אשר שם תלמידים שאינם מהוגני' וראוי שתהיו נזהרים בדבריכם בשביל ת"ח שאינם מהוגנים. כי מה שאמר וישתו התלמידים הבאים אחריכם אין הכונה התלמידים שהם רעים, רק פי' תלמידים אחרים יקבלו מן התלמידים שאינם מהוגנים כמו שנפרש בסמוך. ואם לא יגלו בודאי יש ג"כ תלמידים מהוגנים והם בודאי יבטלו תלמידים שאינם מהוגנים שהם מים הרעים, אבל כאשר תחובו חובת גלות למקום אחר ושם יהיו המים הרעים, ואין שם תלמידים מהוגנים ואם לא יהיו נזהרים בדבריהם ישתו התלמידים הבאים אחריהם. ופירוש ישתו התלמידים הבאים אחריכם הם תלמידים מהוגנים שישתו למים הרעים דברי התלמידים שאינם מהוגנים שנקראו מים רעים ואין מים רעים שותים אבל בני אדם שותים מהם, אבל על התלמידים שהם רעים בעצמם אינו מקפיד כיון שבלא זה אינם מהוגנים אין שם שמים מתחלל על ידיהם יותר. ועוד יש לפרש כי אמר שמא תחובו חובת גלות לגלות למקום אחר, וכאשר תחובו חובת גלות בעצמיכם מתחייב מזה ג"כ שתורתכם תהא גולה לתלמידים זרים גם כן והם מים רעים, כי כאשר האדם גולה למקום זר כך תורתו גם כן גולה למקום זר, וזה שאמר שמא תחובו חובת גלות וישתו וכו':
והתבאר לך כי שמעיה ואבטליון שניהם למדו מוסר שיהיה שמו יתברך מקודש ע"י חכמים ולא יתחלל, שמעיה הוא שלמד מוסר שע"י החכמים יאהב שמו יתברך כאשר יראה אוהבים את המלאכה ואינם רודפים אחר הממון ואינם מבקשים השררה, וכל הנהגה הזאת קדוש שמו יתברך שאין לך הנהגה יותר הגונה כמו זאת, ובא אבטליון להזהיר שיהיו נזהרין שלא יהי' ח"ו שם שמים מתחלל על ידיהם וזה מורא שמים. ומה שאמר אבטליון חכמים הזהרו בדבריכם בא להשלים דברי שמעיה עד שיהיה מוסר אחד לגמרי, כי שמעיה אמר ושנא את הרבנות מפני שאשמת הצבור תלוי בם שיש בידם למחות, ואמרו (שבת דף נד:) דהנהו דבי ריש גלותא נתפסים על כולי עלמא שיש בידם למחות, ובא אבטליון להשלים את מוסר זה כי אף אם אינם בעלי שררה רק שהיא רב וילמד לתלמידיו ובזה הוא דומה לבעל שררה, ראוי לו ג"כ שלא יהא אשמת רבים תלוי בו כאשר לא יהיו נזהרים בדבריהם יהי' שם שמים ח"ו מתחלל על ידיהם, ולפיכך אלו שנים ג"כ משלימים מוסר אחד שלא יבקש האדם להיות בעל שררה כי תלוי בו כמה תקלות ומכשולות הרבה רק יאהב את המלאכה. וכבר אמרנו כי הזוג הרביעי בא לתקן ההנהגה עם אותן שהם תחתיו, והנשיא הוא מלמד מה שיעשה כמו שאמר אהוב את המלאכה וכל מצות עשה הוא אהבת הש"י, והאב ב"ד מזהיר על לא תעשה הוא יראת שמים כמו שאמרנו ופי' זה נכון. והזוג הזה אמרו עליהם שהיו מקהל גרים, וכך מוכח בגיטין (דף נז:) דאמר מבני בניו של סנחירב למדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון וכן מוכח ביומא (דף עא:) דאמר כד חזיוהו שמעיה ואבטליון דקא אתו שבקוהו ואזלו בתר שמעיה ואבטליון לבסוף אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה דכה"ג אמר ייתון בני עממיא לשלם פרש"י ל' גנאי לפי שבאו מבני בניו של סנחירב, וכ"כ הרשב"א לפי שהם גרים. אבל בודאי אין הפי' שהם עצמם היו גרים, שא"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב"ד שהרי כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך, (יבמות דף מה:), אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב"ד. אבל יש שפי' כי הם עצמם גרים היו, בודאי זה טעות גמור, כי הי' הא' נשיא והב' אב"ד כדמוכח בחגיגה. וכבר התבאר למעלה כי כל מוסרי האבות האלו מקושרים ומסודרי' כפי הראוי לסדר את האדם עם כל הבריות אשר האדם שייך עליהם ודבר זה נחשב תקון האדם, ואחר שהזוג שלפני זה נתן מוסר איך האדם יהיה נוהג עם אותם שהוא דן עליהם ויש לו שייכות אל הצבור ג"כ כמו שאמרנו, והרי יש אל הדיין חבור ושייכות אל הנדונין וזה תקון השלישי, ובאו הזוג הרביעי ותקנו ההנהגה עוד באותם שנחשבים יותר רחוקים והוא ההנהגה של בעל השררה, כי כבר אמרנו כי בעל השררה נבדל מן אשר הוא משתורר עליהם, ומ"מ גם בעל השררה יש לו חבור אל בני אדם שהוא בעל השררה עליהם ודבר זה הוא מבואר כי כל בעל השררה מנהיג את העם, ובדבר זה יש לו שייכות וחבור אליהם, ואף הרב נחשב בעל השררה על התלמידים שהם תחתיו, ולפיכך אף מה שאמר אבטליון חכמים הזהרו בדבריכם וכו' ענין אחד הוא ההנהגה עם אותם שהם תחתיו ואין להאריך: