דבש השדה לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

בשם הרב הק׳ אדומ״ר אבד"ק בעלז שלי״ט.

בפרשת קרח על פסוק (במדבר טז, לד): "(ובני) [וְכָל] יִשְׂרָאֵל נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ". וקשה מה זה שנסו לקולם, הלא אדרבה מהראוי היה שיכתוב נסו מקולם. ועוד הטעם אינו מדוקדק "כי אמרו פן תבלעינו הארץ" הלא "מלא כל הארץ כבודו" וכמו שיש המקום והכח לבלוע פה, כמו כן יכולה לבלוע במקום אחר בגזירות בורא שמים וארץ. אולם הכלל הוא כשבא ח״ו איזה צרה על ישראל. ברכות אבותיהם בידיהם לצעוק אל הקב״ה כמו שנאמר (בראשית כז, כב): "הקול קול יעקב" אזי תיכף ומיד בורח מהם הצער, כידוע גם כן מנחש הנחושת כל זמן שישראל משבדים את לבם לאביהם שבשמים. וגם פה כשראו בני ישראל העונש הגדול הזה שהגיע להרשעים האלה מיד "נסו לקולם" הידוע לצעוק להקב״ה "כי אמרו" וכו׳ והבן: