גור אריה על רש"י דברים כז

פסוק ב

[א] ואחר כך תוציאו משם אחרות וכו'. דאותם אבנים שהקימו בירדן היו שם עד עולם, כדכתיב בספר יהושע (יהושע ד', ט') "שתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן וגו' ויהיו שם עד היום הזה", אם כן על כרחך אבנים אחרים היו:

[ב] שלשה מיני אבנים היו וכו'. ובגמרא דסוטה (דף לה:) לא חשיב כך, אלא 'שלשה מיני אבנים היו; אחד שהקים משה בעבר הירדן, ואחד שהקים יהושע בירדן (יהושע ד', ט'), ואחד שהקימו בגלגל'. ואותם שהקימו בהר עיבל, קפלו הסיד מעליהם אחר שברכו וקללו, והביאם לגלגל (רש"י בסוטה שם). וחשיב שהקימו בהר עיבל ושהקימו בגלגל מין אחד. ויראה לי לומר, כי מה שכתב (רש"י כאן) 'שלשה מיני אבנים', לא חשיב רק המצוה שיעשו בבואם לארץ ישראל, ולא חשיב של משה, שהיה בעבר הירדן (לעיל א, ה). והא דחשיב (רש"י כאן) של הר עיבל ושל גלגל בב' מינים, והם אחד, יראה לומר דרש"י חשיב הקמות בלבד. דאף על גב דשל עיבל ושל גלגל מין אחד של אבנים היו, סוף סוף ב' הקמות היו. וכך פירושו, ג' מיני אבנים שהיו מקימים אותו. דאף על גב דשל עיבל עצמם - הקימו אותו בגלגל, כיון דכל הקמה בפני עצמו מצוה הוי, חשיב אותו. ומה שהקדים (רש"י כאן) אותן של גלגל, אף על גב דהר עיבל היה קודם, שקפלו האבנים בהר עיבל והביאו לגלגל, משום דאבני ירדן ואבני גלגל שניהם היו כדי לזכור שכרת להם מי ירדן, כדמוכח קרא, לכך סמך אותן יחד. אבל אבני הר עיבל לא בשביל זה היה:

פסוק ח

[ג] בשבעים לשון. דאם לא כן, "באר היטב" למה לי. ויש מפרשים (רא"ם) תיבת "הטיב" עולה שבעים כזה; ה', ה"ט, הט"י, הטי"ב:

[ד] בכל יום יהיו בעיניך וכו'. דאם לא כן, "היום הזה" למה לי, אם בא לומר שהיום כרת ה' ברית - מאי נפקא מיניה:

פסוק יב

[ה] והכהנים והלוים וגו'. אף על גב דשבט לוי היה עומד על הר גריזים, מתרץ במסכת סוטה בפרק אלו נאמרין (לז.) אליבא דרבי אליעזר, הראוי לשירות - למטה, ושאינו ראוי לשירות - למעלה על הר גריזים:

[ו] ופתחו בברכה וכו'. והא דכתיב "אלה יעמדו לברך את העם", דמשמע שאלו ששה שבטים מברכים, זה אינו, דהא בפירוש כתוב (פסוק יד) "וענו הלוים וגו'". אלא "לברך את העם" פירוש שיעמדו על הר גריזים, שכשהלוים מברכים את העם פונים הלוים את פניהם אל הר גריזים, ואלו ששה שבטים עומדים על הר גריזים נקרא "עומדים על הברכה". וכן "ואלה יעמדו על הקללה" (פסוק יג):

[ז] ופתחו בברכה וכו'. דהא ברכה קודם קללה כתיב, אם כן על כרחך פתחו בברכה. ואם תאמר, למה כתב קללה בקרא, אדרבה, הוי למכתב הברכה בקרא. ויראה לומר שהעיקר הוא הקללה, שהיו צריכים לקבל התורה באלה (רש"י פסוק כו), ולפיכך כתב הקללה בקרא:

פסוק יז

[ח] מחזירו לאחריו. לא שהוא מסירו ממקומו, דהא אין זה כלום, דאפשר שמרבה גבול רעהו אם מסירו לתוך שלו. אלא פירוש "מסיג גבול רעהו" מחזירו לאחוריו, שזה לשון "מסיג", והוא מלשון "נסוגו אחור" (ישעיהו מ"ב, י"ז). וכן פירושו, שהוא מסיג הגבול לאחריו לתוך שדה של חבירו, נמצא שהוא מרבה גבול שלו (רש"י לעיל יט, יד):

פסוק כד

[ט] י"א ארורים וכו'. ולי נראה מספר י"א יש בו ארור, לפי שהקללה במעוט, והברכה ברבוי. ולפיכך א' הוא ארור, שאין בו רבוי. וכן ב' הוא ברכה, לפי שהוא התחלת הרבוי. ולפיכך אות ראשון מן 'ארור' א', ואות ראשון מן 'ברוך' ב'. ובמדרש (ב"ר א, י) ברא העולם בב', ולא בא' אות ראשון, מפני שהאל"ף היא 'ארור', ובי"ת 'ברוך', כדי שיהיה קיום לעולם. וי"א יותר ארור, כי מורה זה על הקללה מאת ה', כי עד מספר עשרה הוא שייך לתחתונים, כמו שאמרו (סוכה דף ה.) לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה. ולכך מספר י"א הוא התחלת המספר המתיחס אל עליונים, כמו אחד בתחתונים. וכאן בא לומר שיהיו ארורים מן השם יתברך, ולפיכך הארורים י"א. ו'ארור' במספר קטון י"א. וכן הברכה מלמעלה הוא י"ב, שהוא התחלת הרבוי בעליונים, ולכך 'ברוך' במספר קטן י"ב: