גור אריה על רש"י במדבר יז

פסוק ב[עריכה]

[א] האש שבתוך המחתות. לא האש שנשרפו השרופים, כדמשמע לישנא דקרא "וירם את המחתות מבין השריפה", וזה אינו, דעל כרחך על האש אשר בתוך המחתות הוא אומר, דלא שייך על אותו אש "זרה הלאה", שאין ממש באותו האש שנשרפו בו הר"ן איש:

[ב] לארץ מעל המחתות. פירוש, דאין "זרה הלאה" הנאמר כאן למצוה בפני עצמה, שישליך האש אל מקום מה, אלא שיסיר האש מתוך המחתה לארץ, שיוכל ליקח המחתה. דאם לא כן, אלא קרא קפיד אאש, אין טעם אחריו "כי קדשו", דקאי אמחתות. בשלמא אי רצה לומר "זרה הלאה" לארץ, כלומר שלא יהא נשאר במחתה, אתי שפיר, דקרא קאמר לכך תשליך אותו לארץ מתוך המחתה כי קדשו המחתות, וצריך אתה ליקח אותם למזבח. אבל אם רצה לומר שישליך את האש למקום מה, אין טעם "כי קדשו" הבא אחריו:

[ג] כי קדשו המחתות ואסורין בהנאה. לא שהאש קודש, ולשון רבים על רבוי האש שבתוך כל מחתה ומחתה, דאין מה שישליך את האש הלאה ראיה שהאש קדוש, לכך כתב דקאי על המחתה בלבד:

פסוק ג[עריכה]

[ד] שנעשו פושעים בנפשותם. לא שהם חטאו בנפשותם, כלומר שעשו בנפשם החטא, כמשמעו, דכל חוטא חוטא בנפשו, דכתיב (ויקרא ה', א') "ונפש כי תחטא", אלא שהם פשעו בנפשותם, רצה לומר שהם חייבו המיתה לנפשותם, שנחלקו על הקדוש ברוך הוא, וגרמו מיתה לעצמם:

[ה] ציפוי למזבח הנחושת. פירוש, ולא למזבח הזהב, דמזבח הזהב אין צפוי שלו נחושת. ומפני שהקטורת שמקטירין [הוא] על מזבח הזהב (שמות ל', ל"ו), היה עולה על הדעת שיהא צפוי למזבח הזהב, כדכתיב קרא (פסוק ה) "למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת לפני ה'", לפיכך הייתי אומר שהוא זכרון למזבח הקטורת, אבל זה אי אפשר:

פסוק ה[עריכה]

[ו] כדי שלא יהיה כקרח. ואין זה ציווי בפני עצמו - שלא יהיה אדם כקרח לחלוק על ה', דאם כן הוי למכתב 'לא יהיה כקרח וכעדתו' בלא וי"ו, אבל מדכתיב "ולא יהיה כקרח וכעדתו" בוי"ו, אדלעיל קאי, שיהא זכרון לבני מרי כדי שלא יהיה כקרח וכעדתו:

[ז] ומדרשו על קרח ומהו ביד משה וכו'. וקשה, דאם כן היה משמע שקרח נצטרע, שהרי כתיב "כאשר דבר ה' ביד משה לו" לקרח, והיכן מצאנו שנצטרע קרח. ויש לומר, שהמצורע נחשב כמת (נדרים דף סד:), דכתיב (לעיל יב, יב) "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו", ולקרח באה המיתה לגמרי. ו'מצורע' דקאמר - כלומר שבא עליו עונש דחשוב כמת, וזה כשלא חטא כל כך, אבל מחלוקת קרח, שחטא הרבה, שהרי הביא עמו במחלוקת ר"ן איש, הביא עליו מיתה גמורה, שנבלע חיים:

פסוק יג[עריכה]

[ט] אחז המלאך וכו'. דאין לפרש על אהרן שעמד בין המתים ובין החיים, דאיך אפשר להיות, שהרי בכל מקום היו מתים וחיים מעורבים יחד, ואיך אפשר שאהרן יהיה עומד בין המתים ובין החיים, אלא על המלאך המות קאי, שהוא היה עומד בין המתים ובין החיים, כלומר שהיה עומד ביניהם, מי שמת - היה מת, ומי שהיה חי - עדיין חי, שלא היה רשאי להמיתו, ובזה היה עומד ביניהם. ופירוש זה ראיה למעלה שהמלאך המות מסר לו סוד הקטורת, שהרי הוא היה משחית, והוא יודע מה עוצר אותו. ומביא ראיה שהמלאך משחית, דכתיב "ויעמוד בין המתים ובין החיים" 'שאחז המלאך המות וכו. ואחר כך חזר (רש"י) לפרש 'דבר אחר', שהקדוש ברוך הוא צוה שיעצור המגיפה בקטורת, שהיו מליזין אחר הקטורת. ולפי זה לא מסר לו מלאך המות זה, אלא הקדוש ברוך הוא למדו כדי שלא יליזו אחר הקטורת, רק שלא נכתב זה בכתוב. אבל לפירוש ראשון המלאך המות למדו בדרך סגולה בלבד:

פסוק יח[עריכה]

[י] אף על פי שחלקתים לשתי משפחות וכו'. פירוש, מה שהוצרך הכתוב לומר במטה אהרן יותר "כי מטה אחד לראש בית אבותם", דמהיכי תיתי שיהיו שני מטות לראש בית אבותם, אלא מפני שנחלקו לשני משפחות, וראוי שיהיו צריכין לו שני מטות, לכך כתב קרא שמטה אחד יש ליקח, דשבט אחד הם:

פסוק כא[עריכה]

[יא] באמצע מטותם. דאם לא כן, "בתוך מטותם" למה לי, אלא שהיה באמצע המטות 'כדי שלא יאמרו וכו, כי אחר שהיה מונח באמצע המטות, היו המטות מפסיקין בין מטה לחלל המשכן, ששם כבוד השכינה, ואפילו הכי פרח:

פסוק כג[עריכה]

[יב] ציץ הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל. הקשה הרא"ם, דכאן משמע שנקרא פרח כשנופל מן הפרי, ובפרשת וישב (בראשית מ', י') מוכח מדברי רש"י שהפרח הוא הנץ, אלא שהנץ הוא גדול מפרח, שפירש שם כי נץ גדול מפרח. ונראה שאין זה קשיא כלל, דכשהפרח עדיין לא נפל - נקרא הכל בשם 'פרח' 'הפרח' עצמו. ומה שהפרח דבק בו - הכל 'פרח' הוא. ובזה שייך לומר שניצה גדולה מפרח, רצה לומר כאשר הפרח עדיין לא נפל, אין הדבר שהפרח בו גדול כמו כאשר הפרח נופל, וכבר הוא ניצה. וכשהפרח נופל, נקרא הדבר הנופל פרח בלבד, ודבר פשוט הוא:

[יג] ולמה שקדים. פירוש, אחר שפירשנו כי "ויגמול שקדים" כאשר הוכר הפרי, אם כן למה יותר שקדים ממין אחר. בשלמא אם לא הוכר הפרי, אלא שהיה עומד בפרח שלו, יש לתרץ משום שזה המין הוא ממהר יותר למצוא בו פרח, אף על גב שהיה נס, מכל מקום בחר דבר שהוא ממהר להיות נמצא הפרח בו, שהרי כאן בלילה אחת היה מוציא הפרח. אבל אם נאמר שכבר הוכר הפרי, קשה, ולמה מין זה, דהשתא אין חילוק בין פרי זה לפרי אחר, דאף על גב שמין הזה ממהר להפריח, מכל מקום אינו ממהר להיות נמצא בו הפירות. ועל כרחך בנס היה מוציא פירות, והכי נמי היה אפשר במין אחר. ולפיכך אמר (רש"י) 'ולמה' בוי"ו. ומתרץ דלכך היה מין זה, שאינו רק רמז בעלמא, שהפרי הזה ממהר להפריח, וכך המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא. ומביא עוד ראיה מן התרגום, שהרי תרגם 'וכפית שגדין', ושם 'וכפית' ליכא לפרושי אלא על אשכול ענבים, שהם כפותים יחד זה על זה, ואם כן כבר ניכר הפרי. ולא הביא התרגום אחר שפירש שהוכר הפרי, שהוקשה לו כדלעיל 'ולמה ממין זה':

פסוק כה[עריכה]

[יד] לשון זה מפעיל יחיד וכו'. שהרי כתב "ותכל" בלשון יחיד, ולא כתב 'ותכלנה' לשון רבים. ומה שכתב שאפילו הם תלונות הרבה - מדלא כתיב תלונתם הנו"ן בקמץ, דהוי משמע תלונה יחידית, אבל תלונותם הנו"ן בחולם הוא שם דבר, בין שהוא תלונה אחת בין שהם רבים, כמו 'רוממות' 'גבהות', שאין חילוק בין יחיד ובין רבים, כן אין חילוק בין אחת ובין רבים בלשון 'תלונותם'. אבל 'תלונה' יבוא על ענין שהוא תלונה, ולפיכך יתרבה ויאמר 'שתי תלונות' על שני ענינים שהם תלונות, אבל 'תלונות' בחולם אינו בא על ענין שהוא תלונה, רק על התלוננות, כמו רוממות. וכן יאמר "תלונות" בחולם, ולא יוכל להתרבות. ודבר זה נראה אלי פשוט:

[טו] ולא ילינו עוד על הכהונה. הקשה הרמב"ן, דהא נס המטה לא היה רק על בחירת השבט, לא על כהונת אהרן. ונראה שאין הדבר כן, אלא אות המטה הוא על הכהונה, מצד שראוי בזה השבט הכהונה, ולפיכך לקח מכל שבט ושבט מטה אחד, ושם הנשיא כתב על המטה, מפני שהכהן הוא נבחר בשביל השבט, והיה המטה מכל שבט ושבט, ושם הפרטי הוא הנשיא, לומר כי הקב"ה בוחר בכהן הפרטי בעבור שהוא בתוך השבט הזה, לכך המטה היה לכל השבט, והשם על שם הנשיא. וכן כתיב בפירוש (פסוק כג) "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי", אמר כי פרח מטה אהרן בשביל שהוא לבית לוי. ולפיכך עיקר הנס היה על הכהונה, ומאחר שהיה הסימן שהובחר אהרן בשביל שהוא בתוך שבט לוי, נמצא שיש קדושה מיוחדת לשבט, וקדושה מיוחדת לאהרן; קדושה מיוחדת לשבט להיותם לוים, וקדושה מיוחדת לאהרן להיות נבחר מהם לכהונה, וזה נכון וברור:

פסוק כח[עריכה]

[טז] אין אנו יכולין להיות זהירין בכך וכו'. פירוש, כפל לשון "כל הקרב הקרב" כך רוצה לומר; כל הקרב הקרב יותר מחבירו, שהרי כולנו [רשאים] ליכנס, והאחד שהוא יהיה מקרב עצמו יותר - ימות:

[יז] שמא הופקרנו למיתה כו'. האי "תמנו" לא שתמנו כבר, שהרי לא מתו, אלא 'שמא הופקרנו למיתה' (כ"ה ברא"ם):