גור אריה על רש"י במדבר יב

<< · גור אריה על רש"י · במדבר · יב · >>

פסוק א

[א] אין דבור אלא קשה. פירוש, מפני כי הדבור הוא המורה על חתוך הדבור היוצא מן האדם, לאפוקי האמירה, היא מורה על מכוון הענין. והדבור מן האדם הוא לשון קשה, לפי שהוא מחתך האותיות ממנו בכח. וכבר בארנו זה באריכות בפרשת דברים (דברים ב', ט"ז), עיין שם:

[ב] ומניין היתה יודעת וכו'. דאם לא כן, וכי דרך הנשים הצנועות, כמו צפורה, לפרסם הדבר איך בעליהן נוהגים עמהם בתשמיש (כ"ה ברא"ם):

[ג] שהכל מודים כו'. פירוש, שנקראת "כושית" שהיתה ניכרת מתוך שאר נשים, כמו הכושי משאר בני אדם. ומפני שהוא רחוק שיאמר הכתוב 'כשם שהכל מודים כו, תירץ שגם בגימטריא "כושית" - 'יפת מראה', ולכך כתב כושית:

[ד] על שם נויה. הוא לפי פשוטו. ופירוש ראשון הוא על פי מדרש רבותינו ז"ל (סיפרי כאן), כי זה ביותר לפי פשוטו, שכך הכתוב קורא אותה "כושית" כלשון בני הבריות שקורין היפה 'כושית', שלא תשלוט באדם עין הרע. ומה שלא כתב 'ולפי פשוטו על שם נויה' (קושית הרא"ם), דאין חילוק בין פשוטו ובין מדרשו, דגם למדרשו נקראת "כושית" על שם היופי, רק שלפי מדרשו נקראת "כושית" - 'כשם שהכל מודים בשחרות כושי, כך הכל מודים ביופיה', ולפי פשוטו - 'על שם נויה', שלא תשלוט באדם עין הרע. ואין זה פירוש אחר, שהרי לפי הכל נקרא "כושית" על שם נויה, ולכך לא כתב 'לפי פשוטו':

פסוק ד

[ו] מגיד ששלשתן כו'. דאם לא כן, לא הוי למכתב רק "צאו", דהא כבר כתיב "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ואל מרים", ולא הוי למכתב "שלשתכם" (כ"ה ברא"ם):

פסוק ו

[ז] אין נא אלא לשון בקשה. כלומר, שבקש הקב"ה בבקשה מהם שישמעו התשובה. וכל זה מפני כבודו של משה, כדי להתנצל הקדוש ברוך הוא בעצמו את משה:

[ח] אם יהיו לכם נביאים. פירוש, כי אין פירושו כמשמעו "אם יהיה נביאכם ה'", דמשמע יהיה "ה'" מחובר אל "נביאכם", ומשמעו אם יהיה נביאכם אלקות, אבל "אם יהיה נביאכם" דבר בפני עצמו, ופירושו 'אם יהיו לכם נביאים', ומלת "ה'" מחובר אל "במראה אליו אתודע", כמו שפירש (כ"ה ברא"ם):

פסוק ח

[ט] אמרתי לו לפרוש מן האשה. כך דרשו בספרי, דאם לא כן, היאך מצאנו התשובה שהשיב להם על שהיה פורש מן האשה, כיון שהם דברו עליו בשביל האשה (כ"ה ברא"ם). ועוד, דהוי למכתב גם כן שנבואת אהרן ומרים לא היה פה אל פה, כמו שאמר שנבואתם דרך משל וחידה (פסוק ו), הוי ליה לומר גם כן שאין הנבואה שלהם פה אל פה. אלא לא בא הכתוב להגיד שהיה נבואת משה פה אל פה. וכך הפירוש; "פה אל פה" דברתי לו לפרוש מן האשה:

ומכל מקום קשה לפרש "פה אל פה אדבר בו" כך, שהרי הוא כתוב אחר "בכל ביתי נאמן הוא" (פסוק ז), וזה מורה כי גם "פה אל פה אדבר בו" הוא מענין "בכל ביתי נאמן הוא". ואחריו גם כתוב "במראה ולא בחידות". ונראה לי לפרש, שרז"ל (שבת דף פז.) גם כן בודאי מפרשים כפשוטו, אלא מה שאמר "פה אל פה אדבר בו", ממילא התשובה על מה שאמרו שלא היה לו לפרוש, כי אחר שהקדוש ברוך הוא מדבר עמו פה אל פה, אין ספק שכל מעשיו אין בהם דבר שלא כראוי, כי נביא השם כזה, שהוא מדבר עמו פה אל פה, כל מעשיו הם על פי ה':

פסוק י

[י] והענן סר ואחר כך והנה מרים מצורעת כשלג. אף על גב שפירש למעלה (רש"י פסוק ט) שהקדוש ברוך הוא הלך לו מפני שגזר עליהם נידוי, אין זה קשיא, כי "וילך" (פסוק ט) משמע שלא סר לגמרי אלא ממקום שלהם כדין נידוי, דהיינו מארבע אמות שלהם, ולא סר לגמרי. ומכל מקום עדיין לא בא הפורענות, מפני שהיה לפני הקדוש ברוך הוא, עד "והענן סר ומרים מצורעת":

פסוק יב

[יא] אחותינו זו. פירוש, אף על גב שלא הזכיר על מי הוא אומר "אל נא תהי כמת", והיה לו לומר 'אל נא תהא אחותינו כמת', כיון שהיתה עומדת אצלם - עליה הוא אמר "אל נא תהא" אחותינו זו "כמת", ולא צריך לפרש, כיון שעמדה שם:

[יב] אמנו היה לו לומר. פירוש, מה שתלה הדבר "אל נא תהא כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו", ואין לפרש כמשמעו, דאם כן קשיא, דהוי למכתב 'אל נא תהי אחותינו כמת אשר נאכל חצי בשרו', דלמה תולה הכתוב "בצאתו מרחם אמו", אלא שרצה לומר כי "אל נא תהי כמת", אחר שיצאת מרחם אמנו, והיא אחותינו, ואם היא מצורעת הרי כאילו נאכל חצי בשרנו, לכך אל נא תהי כן, כי דבר מגונה הוא. והשתא מה שכתוב "בצאתו מרחם אמו", הוי למכתב 'בצאתו מרחם אמנו', וכן 'ויאכל חצי בשרנו', אלא שכינה הכתוב. אף על גב דלפי פירוש זה הוי למכתב 'אשר יצאת מרחם אמו', כי איך תפרש הבי"ת של "בצאתו" במקום הזה, הרי מצאנו בי"ת משמש לשון 'בעבור', כמו "התשחית בחמשה" (בראשית י"ח, כ"ח), וכן פירושו כאן, אל נא תהי כמת, אשר בעבור יציאתו מרחם אמנו נחשב כאילו נאכל חצי בשרנו:

[יג] ולפי משמעו אף הוא נראה כן. פירוש, אף על גב שאין אנו אומרים שהוא כנוי, אלא הוא כפשוטו, יש לפרש כן על כל אח בעולם "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו" של אחיו, ויאכל חצי בשרו. כלומר שאין עוזרו, הרי נאכל חצי בשרו. ועל כן אין ראוי להניח אותה מלהתפלל עליה:

[יד] וזהו אשר בצאתו מרחם אמו. פירוש, "אשר בצאתו מרחם אמו" רצה לומר אחר אשר היא גם כן אחותנו, אי אפשר לטהרה, כיון שאין כהן בעולם. וצריך לומר שלא היה לאלעזר וכן לאיתמר בנים גדולים, שאם היו להם בנים, הם היו מטהרים. ועדיין לא נתכהן פנחס בן אלעזר:

פסוק יד

[טו] ואם אביה. פירוש, כי אין "ואביה ירק בפניה" שודאי ירק, אלא 'ואם אביה ירק בפניה' (כ"ה ברא"ם). ומה שאמר 'הראה לה פנים זועפות', שאין לעשות כזה אפילו לבנו ובתו לרוק בפניהם, אלא הראה לה פנים זועפות, ונקרא זה "ירק", מפני שהוא גם כן ביוש:

[טז] קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום. כתבו התוספות (בבא קמא דף כה.) הא דקאמר 'קל וחומר לשכינה י"ד יום', מפני כי הקדוש ברוך הוא נותן באדם עשרה דברים, והאב נתן ה' דברים, והאם נותנת ה' דברים, כדאיתא בפרק מפלת (נידה דף לא.), ואם כן קל וחומר לשכינה כפל - י"ד, דהא הקדוש ברוך הוא נותן כפל האב. עד כאן דברי התוספות. ועוד פרשו (תוספות שם), דנקט י"ד יום, דאין הסגר פחות מז' ימים, ולפיכך המיעוט י"ד ימים, כנגד שני הסגרות:

ולי נראה, דכתיב "שבעת ימים", וכבר אמרנו בתחלת הפרשה (לעיל פ"ח סוף אות ג) אצל "יאירו שבעת הנרות" (לעיל ח, ב), שכל השבעת הנרות הם ענין אחד, מדלא כתיב 'שבעה נרות'. וכן כאן כתיב "הלא תכלם שבעת", ולא כתיב 'שבעה', ולכך קל וחומר לשכינה י"ד ימים, כיון דהנך "שבעת ימים" ענין אחד הוא. ופירוש פשוט הוא: