גבורות ה'/פרק נד

<< · גבורות ה' · פרק נד · >>

פרק נד

מתחלה עובדי עבודה זרה. יש לדקדק באלו הכתובים למה הוצרך להאריך בכל זה מה שאמר וארבה את זרעו, שנראה פירוש וארבה את זרעו על שאר בני אברהם למה הוצרך להזכיר אותם, וכן מה שאמר ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו ואתן לעשו את הר שעיר לרשת אותו, למה הוצרך להזכיר, ועוד שאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם תרח אבי אברהם ואבי נחור, למה הוצרך להזכיר נחור בענין זה ואין לו ענין כלל אל אברהם שאינו מזרעו. אבל עיקר הכתוב בא להגיד איך קרב הקדוש ברוך הוא את ישראל ובחר בהם, ואלו לא היו שאר אומות גם כן, מה שייך בזה בחירה בדבר שאין שם אחר, אבל בודאי היו שם אחרים והקדוש ברוך הוא בחר בהם, וזה כי היה אברהם ותרח ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, והיה יצחק וישמעאל ושאר זרע אברהם ובחר הקדוש ברוך הוא את יצחק, ונתן ליצחק את יעקב ועשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב ובניו, הרי שלשה פעמים הוחזק לברר ולבחור דבר מדבר עד שנעשה שלשה פעמים טפה קדושה ברורה שאין בה פסולת, ולפיכך ויעקב ובניו כלומר שכל בניו היו נבחרים אין בהם פסולת ושלשה פעמים זה אחר זה נתבררו. ואחר שזכר גנות גופני כמו שאמר עבדים היינו לפרעה במצרים הזכיר גם כן גנות נפשי שבשניהם היה גנאי להם בין בנפש ובין בגוף, והקדוש ב"ה העלם מן הגנות אל השבח והעלוי. ומה שאמר ויעקב ובניו ירדו מצרים אף על גב דלקמן פי' שהיה יעקב אנוס על פי הדבור והוי למכתב יעקב ובניו הוריד למצרים, אין זה קשיא, דודאי היה גזירת הקדוש ברוך הוא שיבא יעקב ובניו למצרים אבל נתן הקדוש ברוך הוא סבה טובה לבניו כדי שירד למצרים בשביל יוסף מרצון נעשו, וכבר נתבאר ענין זה בפרקים ועיין שם:

ואחר שהזכיר הגנות הזה, גם כן התחיל ברוך שומר הבטחתו, להודיע כי אותה הבטחה שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם לעשות הקץ גרם שלא יוכלו שונאינו לנו כמו לבן ומצרים אשר עמדו עלינו תמיד לכלותנו, וברית הבטחה הזאת היא שעמדה לא לבד לאבותינו אלא אף לנו, שבאותה הבטחה הקדוש ברוך הוא הבטיח גם כן על שאר מלכיות וכמו שדרשו (ב"ר פ' מ"ד) וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי וגם שאר מלכיות. וכמו שברית בין הבתרים הבטחה לגלות מצרים, היה גם כן הבטחה לכל המלכיות וכמו שהתבאר באריכות בפ' ברית בין הבתרים ואין צריך לכפול הדברים רק עיין שם למעלה, ולפיכך אותה הבטחה שעמדה לאבותינו ולנו גם כן. וכל זה הוא מקושר שמתחיל בגנות, וקאמר אחריו ואם תאמר למה לא נאבדו חס ושלום ישראל כאשר היו עבדים לפרעה אחר שכל כך היו בשעבוד הקשה ומי הוא השומר אותם, וקאמר ברוך שומר הבטחתו לישראל שהקדוש ברוך הוא מחשב הקץ לעשות ובזה היו נשמרים שהקדוש ברוך הוא חישב הקץ לגאול אותנו, ואם היו נאבדים ח"ו לא היתה הגאולה שהקדוש ברוך הוא היה מחשב תמיד לעשות, וכן לנו גם כן עומדת זאת ההבטחה כמו שאמרנו למעלה, כי בברית בין הבתרים הראה לו הקדוש ברוך הוא כל המלכיות עד הגאולה האחרונה:

ואח"כ אמר צא ולמד כלומר ראה ולמד כמה גדולה ההבטחה והברית בין הבתרים, שתמיד היו עומדין לכלותנו והקב"ה הוא לא נתן להם לכלותנו, ומה שכפל הדברים לומר ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא להיות ברכה לפני הזכרתו יתברך ולאחריו:

ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. פירוש הכתוב שהקדוש ברוך הוא גזר על זרע אברהם גירות ועבדות ועינוי, הגירות במה שהם ברשות אחר, וזה בודאי אינו טוב שיהיו זרעו ברשות אחר, והעבודה שיהיו עובדים לאחרים, וזה בודאי תוספת יותר אחר שהיו ברשות אחרים והיו משועבדים לאחרים גם כן בכל השעבוד כדרך העבד שהוא משועבד לאדון שלו, ואח"כ נתוסף עליהם הענוי שהוא יוצא מן גדר המשועבדים, כי סתם אדם אינו משעבד עבדו בענוי. נמצא כי נגזר על זרע אברהם שלש גזירות זו אחר זו גירות עבודה ענוי, ובשלשה הוחזק גלותם, ומן לידת יצחק עד שמתו השבטים היה גירות, ומן מיתת השבטים היה שעבוד עד שנולדה מרים והתחיל הענוי וזה היה פ"ו שנים קודם צאתם, לכך נקראת מרים על שם המרירות. והנה היה מתחזק גלותם בשלשה דברים, וכבר הארכנו למעלה בנתינת הסבה בגלות ישראל בשביל מה נגזר על זרעו של אברהם והרי מבואר שם, וכאן אין צריך להביא, גם למה היה הגלות זמן הזה משוער ארבע מאות שנה, ויהיו עיניך פקוחות על דברי הפרקים כי מבוארים לך אמתת דעת חכמים והוא אמתת דעת תורתנו הקדושה:

צא ולמד, יש לך להתבונן איך הניח מה שרצה עשו לעשות ליעקב, והתחיל בלבן הארמי, ומה שרצה עשו לעשות ליעקב הוא מבואר בכתוב ואצל לבן לא נתבאר בכתוב, שאין הדעת נותן שיהיה שונא לבן אל יעקב מבלי סבה כלל והיו הבנים בניו והבנות בנותיו, ויאמר כי לבן בקש לעקור את הכל, ויותר אמרו עליו ממה שאמרו על פרעה, שפרעה לא היה כוונתו רק על הזכרים וזה אף על הבנות, ומה ראו רבותינו ז"ל על ככה להגדיל מחשבת לבן ולהניח את עשו שלא דברו ממנו, ועוד שאמר פרעה לא רצה לעקור רק הזכרים בלבד, והכתוב אומר אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל ורצה לאבד את הכל לא את הזכרים בלבד. דע כי במאמר הזה גלו דברים הרבה מאוד, כי יש לישראל מתנגדים לא כמו שאר מתנגדים שבאו בשביל סבה, אבל יש להם לישראל שונאים ואויבים מבלי סבה, וזה דוקא בישראל שאיזה אומות שונאיהם מבלי שעשו להם דבר ויבא התנגדות להם. ובבראשית רבה בפרשת תולדות (פרשה ס"ג) שני גוים שונאיהם דגוים בבטנך הכל שונאיהם של ישראל, והכל שונאיהם של עשו, ומי שהיה מתנגד לישראל ביותר מבלי סבה היה לבן ופרעה, כי לא עשו מאומה לפרעה וגזר על הזכרים, וזהו התנגדות מבלי סבה שעשו להם דבר, אבל מה שאמר פרעה אריק חרבי וכו', זה לא היה מבלי סבה כי חשב ישראל בורחים ורצה להחזירם ואם לא יחזרו הרי יעשה עמהם מלחמה ואין זה מבלי סבה, וכן השנאה ללבן היה גם כן מבלי סבה כי לא עשה לו יעקב רק טובות גדולות ורדף אחריו, ומה שאמר לבן הבנים בני והבנות בנותי, כאשר הפך הקדוש ברוך הוא מחשבתו בחלום הלילה ואמר השמר לך וגו', ואם לא הזהיר אותו לא היו הבנים בניו ולא הבנות בנותיו ומזה תלמוד שרצה לעקור את הכל זכרים ונקיבות, ודבר זה היה בלי סבה כלל, ומה שאין כן בעשו שחשב להרוג את יעקב היה זה בשביל סבה שלקח ברכתו, אבל אלו שנים מבלי סבה היה זה, ולפיכך זכר אלו שנים בלבד ולא אחרים. ואם תאמר מה היה הסבה שלבן היה רוצה לעקור הכל, והסברא נותן הפך זה שיהיה אוהבו שהיה חתנו, וכאשר תעמיק בדבר הזה תמצא ענין עמוק מאוד, ויש לך לדעת השתלשלות קדושת יעקב במדריגתו והשתלשלות לבן שבשביל זה רצה לבן לעקור את הכל, ומבלי סבה היה רוצה לבן לעקור הכל תמיד, וכל זמן שהיה יעקב בביתו היה הטבע גובר שסוף סוף היו בניו ובנותיו והיה מכסה את השנאה שהיתה בלבו, עד שברח יעקב והפך לבן לשנוא ונגלה השנאה שהיתה בעצם לבן אל יעקב, וכל הדברים האלו הם דברים גדולים מאוד, ולולא שראוי לקצר היינו מביאים ראיות עצומות על זה. כלל הדבר רז"ל בחכמתם ידעו ענין לבן הארמי, ובמה שהיה דבק ושהיה הפך אל יעקב, ומצד שהיו הפכים ביחד לגמרי היה רוצה לאבד את הכל וזהו שדרשו ז"ל ארמי אובד וגו'. ובספרי (פ' תבא) ארמי אובד אבי מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא לאבדם ומעלה עליו כאלו אבדו, פירוש כי ארמי אובד אבי יש לפרש אותו ארמי היה אובד אבי ויש לפרש אותו גם כן אבי אובד ארמי, ודרשינן כי יעקב לא ירד לארם אלא לאבדם כי יעקב היה הפך לארם וארם היה הפך ליעקב, לפיכך היה ירידתו של יעקב לשם לאבדן, כאשר יבא לשם יהיו נדחין ונאבדין מן יעקב שראוי שיעקב שהוא עיקר לדחות את ארם הפחות, ומעלה הכתוב על לבן כאלו אבדו ליעקב והוא דבר נסתר מאוד, כי מאחר שהיה לבן מתנגד אל יעקב בעצם והוא הפך לו אין מעשה יותר מזה, ולפיכך מעלה הכתוב על ארם כאלו אבדו רק שהקדוש ברוך לא נתן ליעקב לאבדו חס ושלום:

והנה הראב"ע כאשר הגיע לפירוש זאת המלה מפני שבדעתו היה רחוק שיהיה נקרא לבן הארמי אובד אבי, כי אין טעם לומר ארמי אובד אבי וירד מצרימה ואין הדברים נקשרים ביחד, ועוד כי אובד פועל עומד, ובשביל זה היה נוטה מדברי האמת הוא פירוש רז"ל וחתר לו דרך אחרת. והנה מצאנו (דברים, לב) כי גוי אובד עצות המה תרגום אונקלוס מאבדי עצות וכן ותאבדו דרך (תהלים, ב) תרגום יונתן ותהובדון אורחא, הנה שניהם פעלים עומדים ועשה המפרש הנכבד אותם יוצאים, ויהיה זה כאחד מהם אף על גב שהוא פועל עומד יתפרש יוצא. וכאן יש טעם שלא יאמר ארמי מאבד אבי כי מאבד נאמר על הפעולה שיפעל שהוא מאבד, וכאן מפני שלא היה רק מחשבה בלבד ולא יצא הפעל כתב לך אובד אבי, כי היה זה הפעל שפעל כמו פועל עומד שהרי פועל עומד אינו יוצא הפעל לזולתו, וגם כן כאן לא יצא הפעל אל זולתו. ועוד כי נוכל לפרש כי אובד הוא שם כמו (במדבר, כו) ואחריתו עדי אובד, ונקרא לבן בשם אובד לפי שהוא אובד של יעקב כלומר גורם ומסבב ליעקב אובד, כמו שיקרא האבן מכשול מפני שהוא מביא מכשול לאחר כך היה לבן נקרא אובד אבי כלומר גורם ליעקב אבוד, כי במקומות הרבה נקרא הדבר על מה שהוא גורם ומסבב, ולא כתב לך מאבד אבי כי לא אבדו חס ושלום, רק נקרא אובד שלשון זה אף על גב שלא פעל כלל נקרא אובד, כמו שיקרא האבן מכשול אף על גב שלא נכשל בו אדם רק מוכן הוא למכשול, כך מוכן לבן היה לאבוד של יעקב אם לא שעזרו הקדוש ברוך הוא. ועוד כי אם כתיב מאבד אבי היה משמע פעם אחד כי הפעל הוא לפי שעה ואלו שם דבר לא יסור ממנו, ולכך מפני כי תמיד רצה לאבד אותו לא בשעה אחת נקרא אובד שם דבר שלא יוסר. ומה שהקשה כי אין הכתוב מחובר שהיה לו להזכיר תחלה שהצילו הקדוש ברוך הוא מלבן ואחר כך וירד מצרימה, אין זה קשיא שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, לפיכך לא רצה להזכיר השבח עד ויוציאנו ה' ממצרים וגו', ואין להזכיר שבח ואחר כך יחזור להזכיר גנות אלא מתחיל בגנות ומסיים בשבח וכך יהיה נשאר אצל השבח, וממילא כאשר אמר וירד מצרימה מלמד שהצילו מלבן. ודבר פשוט הוא וכדי שלא תמצא ספק עד שתבין עיקר הדבר ותדע באמתת אלו דברים, כי המצרים לא היו מבקשים רק לעקור הזכרים, ותדע כי מצרים נחשב כמו חומר כמו שהתבאר בפרקים הקודמים ועיין שם. לפיכך לא היו המצרים מתנגדים לישראל רק בצורה, כי הזכרים הם הצורה בלבד ומצרים הם כמו החומר לא היו מתנגדים לענין החמרי כלל רק לענין הצורה כי בדבר זה הם הפכים, כי ידוע כי החומר מתנגד לצורה בעבור שזה חומרי וזה צורה ובשביל כך היה כאן התנגדות בעצמן, ויש לדעת כי דבר עצמי למצרים מה שהם מתיחסים אל החמרי, וישראל צורה נבדלת כמו שהתבאר למעלה במקומות הרבה מאוד, ולכך לא היה כאן רק התנגדות חומר לצורה ורצו לאבד הזכרים, אמנם כאשר בא יעקב אל ארם היה ארם מתנגד לו לגמרי ורצה לעקור את הכל, כי ארמי הזה אינו בכלל המציאות כלל ואינו נכלל בו ואינו מתיחס אל המציאות כלל אבל הוא עם שאין שם מציאות עליו, לכך התנגדות הזה כאשר יתנגד ההעדר אל המציאות שזהו התנגדות גמור, לא כמו מצרים כי החומר והצורה שניהם משותפים שהם נחשבים מן המציאות, אבל התנגדות ארם נחשב התנגדות העדר ומציאות שהוא מבקש להעדיר הכל. וזהו אמרם ז"ל בפרק החליל (סוכה דף נב:) ארבע הקדוש ברוך הוא מתחרט עליהם שבראם ואלו הם כשדים ישמעאלים יצר הרע גלות, וביאור זה כי כשדים אין מציאותם נחשבים, כי לפחיתותם אין שם מציאות עליהם והם דומים לבריאה שהיא טפלה ונמשכת אחר בריאה אחרת כמו התולעים, שאל יחשוב כי יש בהם בריאה בפני עצמו רק שהם נמשכים אחר בריות אחרים ומצד עצמם אין ראוי להם הבריאה, וכן יצר הרע אין בריאה לעצמו כלל והוא נמשך אחר החומר בודאי שאין יצר הרע נחשב דבר עצמי, וכן הגלות אין מציאות לו בעצמו, ולכך הקדוש ברוך הוא שהוא משפיע המציאות בודאי מתחרט עליהם מצד עצמו, וכן ישמעאל גם כן מצד שהוא יושב אוהלים במדברות תמיד אינו נכנס בכלל עיקר מציאות, וכל הדברים האלו יש להם טעם מופלג יתבאר בספר הנצח בעזרת השם יתברך. כלל הדבר כשדים אין להם מציאות כלל בעצמם אבל הם נמשכים אחר מציאות אחרים, וכשדים הוא ארם בודאי וזהו ענין ברור, לא כמו שפירש הרמב"ן ז"ל בפרשת חיי שרה. וזהו אמרם בפרק קמא דשבת (דף יב:) אמר רבי יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקים לו שאין המלאכים מבינים בלשון ארמי, פירוש כי ארם הזה הוא יוצא מכלל מציאות העולם, ואינו נחשב בכלל שבעים לשון שהם סדר מציאות העולם, ואין הלשון של ארמי הוא בכלל שבעים לשונות אלו, ולפיכך המלאכים שהם כנגד שבעים לשונות אין מכירין ארמית. ומפני זה היה ארם הפך יעקב רוצה לאבד את יעקב מצד שהם הפכים, וזה כי יעקב הוא מציאות העולם בודאי כי ארם כאין נחשב ויעקב ובניו עיקר מציאות עולם, נמצא כי ארם היה רוצה לעקור את יעקב מכל וכל כי הם הפכים בודאי, ולפיכך היה התנגדות יעקב וארם כמו הפכים ההעדר אל המציאות, לכך היה רוצה לעקור הכל כי ההעדר הוא מתנגד למציאות לגמרי. והבן הדברים האלו כי הם יסודי החכמה, הארכתי בזה בשביל אותם אשר רוצים להתחכם על דברי חכמים, וגליתי כי הם היו יודעים מצפוני החכמה וכל רז לא אנס להם ועדיין יש כפלים לתושיה:

וירד מצרימה אנוס על פי הדבור, דע כי ענין יעקב היה כל דבריו שלא במקרה, שאלו היו דבריו של יעקב במקרה דהיינו הירידה למצרים היה אם כן הגאולה במקרה והיה עיקר סדר העולם במקרה, שהרי ידוע ומפורסם בודאי כי הגלות והגאולה הוא עיקר מענין העולם וסדר שלו, וכבר אמרנו זה שכל דבר מענין זה היה בעצם לא במקרה, עיין אצל והנה שני עברים נצים (לעיל פרק י"ט) ולפיכך אלו היה יורד יעקב מעצמו ואם לא רצה לא היה יורד, היה בא הגלות במקרה שקרה שירד ואם לא רצה לא היה יורד, ואין לומר כך כלל אלא היה אנוס על פי הדבור עד שהיה בא הגלות בהכרח ולפיכך לא היה בא במקרה אלא בעצם, לכך דרשו וירד מצרימה אנוס על פי הדבור:

ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע. פי' אלו ירד להשתקע חס ושלום היו מבטלים הגאולה, כי כל זמן שלא היו רק כמו גרים לא היו ראוים להיות נשארים כי הגר במה שהוא גר הוא כמו אורח נוטה ללון ולמחר יוצא, כך היו ישראל במצרים שלא ירד יעקב להשתקע ובשביל כך זכו לגאולה, וכבר הארכנו בזה, ואם לא כן כיון שדעתו להיותם עומדים שם היו נשארים שם כפי מחשבתן. וכדי שלא תאמר כי הם ירדו להשתקע, והא דכתיב ויגר שם שלא קבלו אותם מצרים רק כמו גרים, אבל ישראל מחשבתם דירת קבע, לכך מביא מקרא זה לגור בארץ באנו וגו' דמוכח מזה שגם הם לא היה מחשבתם רק להיות כמו גרים ולא ירדו להשתקע:

במתי מעט כמו שנאמר בשבעים נפש וגו'. רמז בזה כי דוקא בשבעים נפש היו ראוים לרדת אל מצרים, כמו שהארכנו בזה במקומו עיין שם ואין צריך להאריך. ולפיכך יוכבד נולדה בין החומות שאין ראוי לישראל להיות שבעים נפש קודם בואם למצרים, וגם אין ראוי שיהיו בלא שבעים נפש והם במצרים, לכך בין החומות נולדה יוכבד לא הקדים ולא איחר וכבר נתבאר למעלה:

ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינין שם. פי' כי לא היו בטלים ישראל אצל המצרים להיות נקראים בשם מצרים, אלא מצוינין ומסומנים כי ציון מלשון סימן, כי כל רואם היו מכירין ישראל בשם בפני עצמן, עד שהיו אומרים עליהם אלו עם ישראל, וזה אם היו ישראל בטלים אצל מצרים להיותם נקראים בשם מצרים חס ושלום, לא היו ראוים לגאולה שהרי נתחברו להם להיות שם מצרים נקרא עליהם, ומפני שהיו ישראל מסומנים בין המצרים והיו עם בפני עצמם, ראוים להוציא אותם מתוכם אחר שלא יתחברו עם המצרים והם מסומנים ונכרים לעצמם:

גדול עצום דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם, אף על גב שכתיב בפירוש בכתוב הזה גדול עצום, ואם כן מאי מביא ראיה יותר, יש לומר דמייתי ראיה במאוד מאוד דלא כתיב בקרא אלא גדול ועצום, ואלו שתי תוארים פירושן, גדול שהיו כלם גדולים בקומה ועצום שהיו עצומים בגבורה, וכאשר יש עם שהם מתוארים בקומה גדולה וגבורה נאמר עליהם עם זה גדול ועצום:

ורב כמשמעו ודרש מלת ורב כמו רבבה כצמח השדה נתתיך. פי' כמו שהצמח אינו יוצא צמח אחר צמח אלא נוצצים כאחד, כך היו מתרבים כאחד, כי ורב מגזירת הכפולים כמו רבבה שהוא גם כן מגזרת הכפולים. ונראה כי אלו שלשה דברים זכו ישראל עם גדול עצום ורב בזכות שלשת אבות, כי גדול הוא בשביל אברהם ועליו נאמר (בראשית, יב) ואעשה אותך לגוי גדול לפיכך זכו להיות בנים גדולים, ועצום הוא בזכות יצחק שנאמר לו (שם כ"ו) לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד וזהו ועצום, ורב בזכות יעקב שתראה כי הוליד י"ב שבטים תכופים שלא היה בכל האבות שנתברך ברבוי בנים כמו יעקב וכתיב (שם כ"ח) ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך. ומן האבות אשר הם כמו שורש נמשך אל הענפים שלשה דברים אלו, וזה מובן לחכמים איך אלו ג' דברים באו מן האבות אל ישראל והבין זה היטב מאוד:

ותירבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים וגו'. פירוש הכתוב ישראל באותו הדור אף על גב שהיו בשעבוד גדול מאוד ועושים לבנים, היו בעלי גוף נקי וטהור, וזה בעדי עדים כי העדי מקשט את הגוף לכך היו נקיים ומקושטים בגופם ויפים מאוד:

ושערך צמח וגו'. פי' כי ישראל באותו הדור היו דור שלם, כי כאשר הגיעו ישראל לששים רבוא היו אומה שלימה וכבר הארכנו בזה. וזהו שדים נכונו ושערך צמח, כי כאשר שדים נכונו והשער צמח כבר יצאה מקטנותה להיות עומדת על שלימות הגוף שלה, וכך עמדו ישראל על שלימותם אשר ראוים להיות נכנסים תחת כנפי השכינה:

ואת ערום ועריה. פי' שעדיין לא היה להם לא מצות ולא תורה שהם קשוט נפש אדם, כמו שהמלבוש כבוד הגוף וראויה הכלה להיות נכנסת תחת החופה על ידי קשוט מלבושים, וכך עשה הקדוש ברוך הוא לישראל כאשר היו ערום ועריה מתורה ומצות נתן להם הקדוש ברוך הוא תורה ומצות, ואח"כ היתה השכינה מתחברת לישראל בשכון שכינתו ביניהם כדכתיב אחר מתן תורה (שמות, כה) ועשו לי מקדש וגו' כך הוא פירוש הכתוב:

וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה וירעו אותנו המצרים כמו שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה וגו', ואף על גב דבהאי קרא לא כתיב שום רעה שעשו בפעל, רק הדבור והמחשבה שהיו אומרים הבה נתחכמה לו, מכל מקום דרש דבר זה על וירעו, מפני שההתחכמות לענות אותם מורה זה על שהיו המצרים מתנגדים להם חושבים עליהם רע, כמו מי שהוא מתנגד לאחר תמיד חושב עליו רע. אבל ויענונו הוא שנתנו עליהם עבודה, ויתנו עלינו עבודה קשה הוא דבר זולת זה והוא שהגדילו המלאכה יותר מכשיעור, לפיכך מביא קרא אל ויתנו עלינו עבודה קשה ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך מלאכה יותר מכחו של אדם. וכנגד שזכרו שלשה תארים בישראל האחד גדול, השני עצום, השלישי רב, נתנו עליהם שלשה דברים, כי מפני שכל דבר שיש לו התנגדות בלבד לא יתרבה, כי ההתנגדות לאחר הוא מעוט לאותו דבר שהוא מתנגד לו, ולפיכך מה שאמרו הבה נתחכמה לו הוא התנגדות, ובשביל זה היו סוברים מצרים ששוב לא יתרבו כאשר יראו ישראל כי המצרים הם שונאים להם, ובשביל כך יהיו ישראל מצירים ויראים מהם ולא יהיו בנחת רק בצער ובשביל כך לא יתרבו, ומפני שאמרו שהם עם גדול חשבו לענותם כי כל ענוי הוא שפלות מלשון עני הפך הגדלות, ומפני שאמרו שהם עצומים חשבו לתת עליהם עבודה קשה שבזה הם יחלשו מה שיש עליהם עבודה קשה המשבר כחם ואת רוחם. ויש להבין גם כן אלו שלשה דברים להתחכם עליהם ולענותם ולתת להם עבודה קשה, ויתבאר לך דברים אלו כאשר תבין אלו דברים על אמתתן:

ונצעק וגו'. הביא הפסוק ויהי בימים הרבים לבאר כי היתה הצעקה כאשר מת מלך מצרים והיו נאנחים מן העבודה ותעל שועתם אל האלקים. והרמב"ן ז"ל מפרש הכתוב הזה ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים שהיו יראים שמא יעמוד מלך אחר יותר רשע ובשביל כך היו נאנחים. וקשה וכי אפשר שיהיה מלך מרשיע יותר מזה בעבודת פרך שנתן עליהם והשליך ליאור את הזכרים, ויותר היה נראה שמת מלך מצרים והיו יראים שיהיה גם כן המלך האחר נוהג עמהם כך, ולפיכך היו נאנחים, אבל אצל מלך הראשון היו מתיאשים ובדבר שהאדם מתיאש לא שייך יראה ואין אנחה:

ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו וגו'. הנה תמצא שלשה לשונות ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים וישמע נאקתם, ויש לדקדק בלשונות האלו למה שנה הלשון. ויראה כי בא להגיד לך כי שלשה דברים גורמים שהתפלה והשועה נכנס לפני הקדוש ברוך הוא, הראשון שהצועק מצטער הרבה על זה ונחשב לו לצער, והשני שדבר שהוא צועק עליו הוא באמת קשה וראוי לזעוק עליו, כי לפעמים הצועק מצטער הרבה על דבר אחד ואין הדבר ההוא ראוי להצטער עליו ואין הצער שלו נחשב, ולפעמים להפך הדבר הוא קשה וראוי להצטער עליו מאוד אלא שאין האדם מצטער עליו, ולפעמים יש שניהם ואין הקדוש ברוך הוא פונה אליו בעבור שהוא מרוחק מן השם יתברך כי אם השם יתברך שונאו אף אם צועק בצרה גדולה אין הדבר נחשב בעיני השם יתברך, וכאשר יש שלשתן הצועק הוא מצטער על הדבר וצועק על זה, והדבר שהוא צועק עליו קשה, והוא אינו מרוחק מן השם ית' התפלה מקובלת ונעשה בקשתו, ולפיכך אמר נגד הראשון ויזעקו כי זעקה נאמר על הזועק מכח צער, וכנגד הדבר שהיו צועקים עליו שהיה דבר קשה מאוד נאמר ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, וכאן לא הוזכר בלשון פועל כמו ויזעקו שהזכיר בלשון פועל, רק ותעל שועתם לפי שהוא נאמר על הענין שהיו צועקים עליו לכך הזכיר הדבר שהיו צועקים עליו, ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, אמנם וישמע אלקים את נאקתם הוא מצד שהיה שומע את נאקתם שלא היה הצועק מרוחק מן השם יתברך, והיה כאן שלשה דברים אשר אמרנו, הן ישראל אשר היו נאנחים וצועקים מאוד והן מצד הדבר שהיו צועקים עליו היה קשה שראוי לזעוק והן מצד הקדוש ברוך הוא כדכתיב וישמע אלקים את נאקתם. ולפי שיש כאן שלשה דברים שאין האחד כמו השני הזכיר שלש שמות מחולקים זעקה שועה נאקה, אצל הזועקים לשון בפני עצמו, ואצל הדבר שהיו זועקין עליו לשון בפני עצמו, ואצל הקדוש ברוך הוא המקבל לשון בפני עצמו:

ועוד דע כי התפלה עד שתתקבל צריך שלשה דברים, האחד שצריך האדם לכוין דעתו בכל לבו, והשני לא יהיו המקטריגין דוחין את תפלתו שאם יש מקטריגים תפלתו נדחה, והשלישי עת רצון לפני הקדוש ברוך הוא שישמע התפלה, נגד הראשון אמר ויזעקו שהיו זועקין בכל לב, והשני שלא היו מקטריגים לתפלתו עד שנכנסה התפלה לפני הקדוש ברוך הוא וזהו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה שלא היו כאן דוחים את תפלתם שלא תעלה, והשלישי שהשם יתברך שומע את נאקתם שהיה עת רצון שהיה כאן כל שלשה סבות אשר הם ראוים להיות וזה נכון. אמנם על דעת רבותינו ז"ל אין פירוש וימת מלך מצרים רק שנצטרע כי מצינו לשון מיתה אצל מצורע כדכתיב אל נא תהי כמת ואומר בשנת מות המלך עוזיהו וגו', וכך אמרו ז"ל (שמו"ר פ"א) כיון שנצטרע אמרו לו החרטומים אין לו רפואה עד שיהיה שוחט מאה וחמשים ילדים בבוקר ומאה וחמשים ילדים בערב ורוחץ שני פעמים ביום בדמם כיון ששמעו ישראל גזירה זאת היו נאנחים ע"כ. ואחר דבריהם אנו הולכים כי לא מת המלך רק נצטרע, והיו אומרים החרטומים לשחוט את בניהם ולרחוץ בדמם, כדי שיגמרו בישראל מעשיהם מה שאפשר וזהו לרחוץ בדמיהם, אף על גב שהשליכו את קטניהם ליאור זה שהיו זורקים הקטנים ליאור לא היה להם עמהם עסק, וזהו היה רוחץ בדמיהם אין לך דבר כזה המורה על אכזריות לשחוט את בניהם וליקח הדם אליו ולרחוץ בו, ואף על גב דהדם אינו מרפא את המצורע החרטומים ברוח הטומאה שלהם נתנו לו זאת העצה, ולא היתה העצה מרופאים כי אם מעשה החרטומים, וכך אמרו לו החרטומים הנה בשביל זה צרעת בא עליך כי גזרנו על ישראל מה שאפשר לעשות משעבוד והשלכת בניהם אל היאור, אמנם עדיין אין הגזירה נגמרת כי חסר דבר שלא נהגו עמהם כל אכזריות מה שאפשר לעשות בהם, ולכך בא הצרעת כדי שתרחץ בדם שלהם, כי גדול הרחיצה בדם יותר מאלו היה שותה דמם כי השתיה אין עיניו רואות רק זמן אחד אבל זה היה רוחץ ומטייל בדמם של ישראל ולא נמצא דבר כזה וכאשר נעשה זה אז תהיה נרפא מצרעתך, כי כבר נגמר מישראל וכלו כל החצים שאפשר, ולפיכך היו נותנים העצה ליקח שלש מאות בכל יום ק"ן בבוקר וק"ן בערב. וזה מפני שהיו אומרים ליקח מכלל ישראל מספר נפשות כדי לרחוץ בדמם, ובשלשה אין די כי אין ראוי ליקח רק מספר כללי ממספר כללי, שאין האחד ושלשה נחשבים אצל האומה הכללית וצריך ליקח מספר שהוא גם כן כללי, ומפני כי המאה נחשב כמו אחד שהרי כשתגיע למאות ימנה האדם מאה אחת שתי מאות כמו שימנה א' ב' ג', ואין חלוק בין המספרים רק שאב"ג הוא פרטי ומספר מאות הוא כללי, וכיון שאמרנו שאין ליקח שנים ושלשה מספר פרטי ממספר שהוא כללי, ולא תוכל לומר שיקח שלשים או ארבעים שאין נחשב עשרה כמו אחד, שאם היה עשרה כמו אחד היה מונה האדם א' עשרה כמו שימנה האדם אב"ג אבל כשיאמר ב' עשרה יאמר עשרים ומן שלשה עשרה יאמר שלשים וכן כולם לכך אין זה דומה לאחד, אבל המאות ימנה כך מאה אחת שתי מאות וכן כולם, וכמו שתאמר שנים כך יאמר מאתים, ולא אמרו החרטומים ליקח מאה אחת מפני כי הא' אף על גב שהוא יסוד המספר אינו מספר רק הוא יסוד המספר, והם אמרו ליקח מספר כללי ממספר ישראל ואין זה מספר והשנים אף על גב שהוא מספר אינו מספר גמור שלא תמצא בו נפרד רק זוג, אבל התחלת מספר הוא מספר שלשה, לכך אמרו החרטומים ליקח ג' מאות ילדים ולרחוץ בדמם ואז היו נאנחים ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים כי אחר זה אינו כלום עוד. ויש בזה עוד בעצת רשעים אלו החרטומים עצה עמוקה מאוד שירחץ בדם קטני ישראל, והוא דבר מופלא נתבאר לך למעלה אצל ולכהן מדין שבע בנות, נתבאר שם כי הדם הוא מטהר את המצורע במה שהמצורע הוא כמו מת, והדם הוא חיי הבריה, ודוקא קטני ישראל ולא עכו"ם מה שנאמר עליהם (דברים, ד) חיים כלכם, ובדבר זה רצו לטהר ולהחיות אותו. ומספר שלש מאות הוא דבר מופלג בחכמה, שיש בו חיות בעבור שיש בו שלישי שהוא אינו קצה, כי השנים כל אחד קצה ומה שיש בו קצה יש בו סוף שהוא המיתה, אבל האמצעי הוא שאין לו קצה, והוא סוד יעקב אבינו לא מת (תענית דף ה:) במה שהוא שלישי לאבות והוא אמצעי כאשר ידוע למבינים, ונתבאר בספר גור אריה בפרשת ויחי, וכל זה כוונו החרטומים וכיון ששמעו ישראל גזירה זאת היו נאנחים ומקוננים ואין ויזעקו אלא לשון קינה שנאמר (יחזקאל, כא) זעק והילל בן אדם, ותעל שועתם כמו שנאמר (איוב, כד) ונפש חלל תשוע, וישמע אלקים את נאקתם נאקת חללים כדכתיב ונאקת חללים תשוע ועוד כתיב (שם) מעיר מתים ינאקו. ומה שכתוב ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה, אף על גב שעל דעת רז"ל פירושו שהיה שוחט בניהם וזאת השועה עלתה אל האלקים ואם כן מאי מן העבודה דקאמר, אלא כך פירושו כי השועה הזאת שהוא נאקת חלל עלה אל האלקים מן העבודה, ובשביל שני דברים יחד דהיינו שועת חלל והעבודה וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו, שאם לא כן שאף על גב שהיה שועת חלל לא היה גורם רק שיהיו נצולים מן הריגה ושחיטת בניהם, אבל עכשיו שעלתה מן העבודה היה גורם השועה שיהיו נצולים מן העבודה לזכור גם כן העבודה ולהושיע אותם מהם, ואם לא היה נאקת חלל לא היה גורם שנכנס צעקתם לפני האלקים, כי שועת חלל קרוב לכנוס לפני האלקים יותר מן העבודה ולפיכך כתיב ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. כך פירשו חז"ל פסוקים אלו והוא הנכון וכל איש משכיל מודה לפירוש דברי חכמים כי הם לפי החכמה:

וישמע ה' אל קולנו כמו שנאמר. הוצרך להביא מקרא זה וישמע את נאקתם, לומר כי השמיעה היתה בזכות אבות כדכתיב ויזכור אלקים את בריתו ולא היתה בזכותם של ישראל. וישמע ה' את קולנו הזכיר השם המיוחד ובפסוק וישמע וגו' נאקתם הזכיר שם אלקים, והטעם מפני שבקול שייך השם המיוחד כי השם המיוחד אלקי יעקב אשר נאמר עליו (בראשית, כז) הקול קול יעקב והבן זה מאוד, אבל שם אלקים נאמר אצל נאקתם כי נאקת חלל נשמע במדת הדין לכך נאמר אלקים, והנה למעלה הארכנו לבאר הכתובים עיין שם:

וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ כמו שנאמר כו'. דרשו המקרא הזה וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו על פרישת דרך ארץ ועל הבנים ועל הלחץ, ואף על גב שנראה לפי פשוטו רחוק להיות ענינו בא על פרישת דרך ארץ וכן עמלנו על הבנים, כי לפי פשוטו נראה עמלנו העמל והיגיעה שהיה להם במלאכה ולמה פרשו ענינו על פרישת דרך ארץ ועמלנו אלו הבנים. דע כי הפסוק וירא ענינו עמלנו לחצנו הם שלשה דברים, הענוי הוא העדר הטוב ואלו אמר ענותנו היה פירושו כמו ענותו בסבלותם, אבל ענינו פירשו עוני והעוני חסרון הטוב, ועמלנו פירושו דבר שהוא עמל בעינו ואין נפשו נחה בו והוא טורח ומשא עליו, ולחצנו הוא כמשמעו. לפיכך פירשו רז"ל כי העוני שהוא מורה על חסרון הטוב אי אפשר לפרש על המלאכה והעבודה שאין זה נחשב עוני רק צער וקושי, אבל העוני הוא מה שהוא חסר טובה, וזה שהיו פורשים מנשותיהן כי גזרו עליהם לעשות מלאכה בשדה כדכתיב (שמות, א) ובכל עבודה בשדה ולא היו לנין בבתיהם כדי להפריש אותם מנשותיהן ולא היו פרים ורבים, וזה נקרא ענוי בודאי מצד חסרון והוא פרישת דרך ארץ, ואת עמלנו אי אפשר לפרש על המלאכה כי המלאכה בודאי שעבוד שהוא יותר מעמל, ולכך דרשו ז"ל ואת עמלנו אלו הבנים פי' כאשר זרקו הבנים ליאור היה זה עמל בעיניהם, וזה נקרא עמל שכל דבר שהוא קשה על האדם ואינו נח בו נקרא זה עמל, אבל אין פירושו כמו שמפרשים מפני שתולדות הבנים נקרא זה עמלנו, שאין הדבר כך אלא פירושו כמשמעו מה שהיה עליהם לטורח ועמל בעיניהם נקרא זה עמל וכדכתיב (ישעי' א') חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח, כי הדבר שהוא קשה בעיני האדם הוא עליו לטורח ועמל, וזריקת בניהם ליאור הוא טורח עליהם שאין זה נקרא לחץ רק עמל והלחץ הוא כמשמעו. ועתה יהיה כאן שלשה דברים ענינו עמלנו ולחצנו, הראשון הוא חסרון דבר, השני יותר מחסרון שהוא עמל ויגע, השלישי הוא לחץ ודוחק גדול עד שהוא רוצה לדחות את מציאותו ולאבדו, וזה בודאי יותר, והעמל דבר ממוצע בין השנים. וכאשר תבין דברי חכמים תמצא כי התחיל במדריגה התחתונה שראה הקדוש ברוך הוא פרישות דרך ארץ ואח"כ הבנים ואח"כ לחיצת נפש לעקור את נפשם ממקום מדרגת הנפש והבן את זה, ולכך דרשו אלו שלש מלות ענינו עמלנו ולחצנו שלשה דברים אלו להגיד כי מתחיל במדה של פרישות דרך ארץ והוא ידוע ואח"כ בבנים ואח"כ בלחיצות נפשם והבן זה היטב. והביא ראיה לפרישות דרך ארץ מן וידע אלקים כי אין וירא את בני ישראל על הבנים שלא שייך בזה וירא את בני ישראל כי הוי למכתב וירא הריגת בניהם, ועל הלחץ לא שייך גם כן דהוי למכתב וירא לחציהם כדכתיב וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, אבל על הפרישה של דרך ארץ שייך וירא את בני ישראל, כי הפרישה אינו דבר רק שהוא חסר דבר שייך בזה וירא את בני ישראל מה שהיה חסר לבני ישראל, ועל זה שייך וירא את בני ישראל כלומר שראה את ישראל מה שהם חסרים בעצמם: