גבורות ה'/פרק מו
פרק מו[עריכה]
הזמנים המקודשים בתורה, מצאנו שלש מהם חבר הכתוב אותם ביחד הם חג המצות וחג השבועות וחג הסכות והם נקראים שלש רגלים, ומאחר שהתורה חברה אלו שלש רגלים יחד חוץ מראש השנה ויום הכפורים, מזה נדע כי אלו שלש רגלים בפרט מתיחסים ביחד. גם מצאנו אלו שלש רגלים קבעה התורה זמנם בתבואת הארץ, בפסח כתיב (שמות, כג) למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים, וחג הקציר בכורי מעשיך, וחג האסיף בצאת השנה, הרי לך שלשה זמנים האביב והקציר והאסיף שאוסף התבואה לבית, ודבר זה צריך תלמוד מה ענין המועדים אל תבואה. דע כי הזמן יש לו יחוס אל הגשם ודבר זה מבורר למי שעיין בחכמה כי ההמשך והחלוק אשר יש לזמן הוא דומה להמשך וחלוק הגשם, שכל גשם יש לו משך והוא נחלק. ועוד כי הזמן נתלה בגשם כי הזמן מתחדש מן התנועה והתנועה היא לגשם, והמעיין ידע כי הזמן והתנועה והגשם משתתפים מתיחסים בכל דבר. וכאשר תעיין ותמצא שהגשם יש לו חלופי ו' צדדין והם המעלה והמטה ימין ושמאל פנים ואחור, וכל שש צדדין אלו מתיחסים אל הגשמית בעבור שכל צד יש לו רחוק וזהו גדר הגשם. אמנם יש בו שביעי והוא האמצעי שאינו נוטה לשום צד ומפני שאינו מתיחס לשום צד דומה לדבר שהוא בלתי גשמי שאין לו רוחק, ולפיכך יש גם כן לזמן המתיחס ומשתתף עם הגשם ששה ימים והם ימי חול, אבל השביעי קדוש, ונמצא כי שבעה ימי שבוע הם דומים לגשם הפשוט שיש לו ששה קצות והאמצעי שבשניהם זהו ענין ששת ימי חול והשביעי הוא קדש. אמנם השנה משוער מן השמש שהוא המלך בצבא השמים וראוי למנות למלך, כמו שמונין כל מנין למלך מפני שהמלך מסדר ומקיים המשך המציאות וכן החמה שהוא המלך מפני שעל ידה סדר המשך המציאות שהוא הזמן ולכך מונין השנה לחמה, וכן הירח שהוא גם כן מלך והמלך מסדר סדר המשך המציאות ולכך מונין לה גם כן. ודע כי כל שנה ושנה בפני עצמו יש בה הויה מיוחדת כאלו בכל שנה ושנה יש בה בריאה בפני עצמה, ולכך השנה מתיחסת ומתדמה אל העולם, וזה כמו שיש לעולם התחלה שנמצא נברא כך יש בשנה התחלה וזאת ההתחלה היא בזמן האביב שבו התחלת הוית הנבראים. וכמו שיש לעולם שלימות הויה ודבר זה זולת התחלת ההויה כי התחלת הויה התחלה בלבד והשלימה מצד שהוא שלם, וכך יש לשנה שלימות הויה וזהו בזמן הקציר שהתבואה היא בשלימות ראויה אל הקציר. ויש לעולם חזרה ואסיפה שאחר תכלית הכל העולם נאסף אל המקיים שאין עמידה לעולם בעצמו ונאסף אל המקיים שבו נתלה, וכן יש בשנה בצאת השנה הוא תקופת השנה אין להוית השנה עמידה ויש זמן אסיפה שנאסף אל המקיים כמו שיתבאר. ומצד שלש בחינות אלו יש לעולם מדריגה אלקית, כי במה שהוא נמצא מושפע מאתו יתברך יש לו הצטרפות אל השם יתברך, והשני הוא הפך זה שהעולם הוא חוזר ונאסף אל סבתו המקיים אותו, במה שהעולם נתלה בו יתברך ואין לו קיום זולתו יתברך ובזה כל המציאות שב אל השם יתברך. וכמו שהענין הראשון במה שהנמצאים הם מושפעים נמצאים מאתו יש לעולם דביקות בו, כן דבר זה במה שהם שבים אליו תלוים בו יש לעולם דביקות בו יתברך. השלישי שיש לעולם דביקות והצטרפות אל השם יתברך בשביל הנמצאים עצמם שיש בהם השלימות ובשביל שלימותם יש להם דביקות בו יתברך. וזהו ששנינו (אבות פ"א) על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. פירוש כי העולם עומד במה שיש לעולם דביקות בו יתברך והדביקות בו יתברך בשלשה דברים והם העמודים שהעולם עומד עליהם, והעמוד האחד במה שיש לעולם דביקות בו יתברך שהוא נמצא מאתו יתברך ומציאותו הוא בחסד שהוא יתברך השפיע העולם מטובו כמו שאמר (תהלים, ט) אמרתי עולם חסד יבנה, ולפיכך אמר שהעולם עומד על גמילות חסד שזהו עמוד אחד מעמודי העולם שהוא מקושר אל השם יתברך מצד שבא הכל מאתו על צד החסד. ואם תשאל הרי אין זה גמילות חסד שבני אדם עושין כי זהו החסד שהשם יתברך עושה, כי אין זה קושיא למבין, כי כאשר חסד בארץ אז השם יתברך מתחסד עם העולם ומשפיע לעולם חסד, שהרי כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא לעשות חסד עם העושה חסד ודבר זה ידוע, ואל תאמר כי חסד זה לא היה כי אם בעת הבריאה שהשפיע את הנבראים, כי השם יתברך בכל יום מחדש מעשה בראשית משפיע לעולם מציאותו. כנגד השלישי אמר על התורה, שכבר אמרנו לך כי יש לעולם קשור ודבוק בו יתברך על ידי התורה כי בה יושלם הכל, וכנגד השני הוא העבודה, כי במה שאנו עובדים לו מורה שהנמצאים נתלים בו יתברך כמו העבד שנתלה באדון שלו ולפיכך העבודה מורה על שהנמצאים נתלים בו. ועוד כי העבודה בעצמה מורה על שהנמצאים הם שבים אל השם יתברך כאשר מקריבים אליו הקרבן שזהו בעצמה השבת הנמצאים אליו, ודבר זה יתבאר באריכות בסוף הספר איך הקרבן הוא השבת הנמצאים אל השם יתברך והתבאר למעלה גם כן בפרק מ'. וכאשר התבאר זה יש לך לדעת כי כאשר אמרנו כי השנה מתיחסת אל העולם בכללו, ויש בשנה התחלת הויה וזהו בחדש ראשון שהוא חדש האביב שבו יתחדשו הנבראים בכל שנה, ויש זמן האסיף והחזרה וזהו בתקופת השנה שהוא זמן האסיף, ויש זמן שהעולם הוא בשלימות ההויה וזה בזמן הקציר, וזה שבשול התבואה הוא השפע מאתו יתברך שהוא יתברך מניע השמים והשמים מגדלים על ידי השמש את התבואה עד תכלית בשול שלה, וכל זמן שהיא מחוברת בארץ נחשב זה השפעה שנמצא מאתו יתברך, אבל הקצירה שהוא כאשר נשלם הפרי ונקצר וזה כאשר כבר נשלם על תכלית שלימותו זהו שלימות הויה, ומפני זה ראוי שיהיו הזמנים האלו קודש לה', כי אף שהאביב הוא דבר טבעי הרי גבוה מעל גבוה שומר כי יש עוד הויה על הויה יותר כמו שיתבאר והוא הדביקות בו יתברך וכן זמן הקציר שיש בו שלימות הויית העולם הטבעי, עוד יש שלימות יותר עליון במעלה והוא שלימות האחרון ועל ידי אותה שלימות הדביקות בו יתברך וזמן האסיף שיש להויה אסיפה, עוד יש אסיפה למעלה מאסיפה עד שהכל נאסף אל הסבה הראשונה, ולפיכך ראוי בעצמו שיהיו הזמנים האלו מקודשים אליו יתברך. וזה כי ההויה שהיא למעלה מן הויה שהוא מהשם יתברך הוא הויית ישראל שנעשו לעם, כי זאת הויה היא הויה למעלה מן הטבע ודבר זה הויה עליונה. וכבר ביארנו זה באריכות למעלה כי דבר זה הויה נקרא, וכמו שאמרו במדרש רבה בפרשת בא (פ' י"ט) שכשם שנאמר זכור את יום השבת כך נאמר זכור היום הזה אשר יצאת כמו שמבואר למעלה. וכן יש עוד שלימות יותר עליון והשלימות העליון שהוא שלימות האחרון הוא קבלת ישראל התורה, ובזה נשלם הכל שהתורה היא שלימות הכל כמו שיתבאר בסמוך, ואסיפה האחרונה עליונה הם גם כן ישראל תחת כנפי השכינה. ולכך בחג המצות בו יצאו ישראל ממצרים שאז היו ישראל כאלו נולדו ונתהוו לעם כאשר התבאר בכמה מקומות בספר הזה ועוד יתבאר, חג השבועות בו נתנה התורה לישראל, וחג הסוכות הושיב אותם בענני הכבוד וזהו נראה שישראל נאספים אליו יתברך ותחת כנפיו יחסו. לפיכך מצות סוכה לצאת מביתו של אדם שהוא מקומו לשבת בצל סוכה כי צריך האדם להסתופפות ולפיכך צריך לישב בסוכה שהסוכה היא הסתופפות גם כן והבן זה היטב, אמנם מה שתמצא בחג השבועות מה שלא תמצא בשני החגים, ששני החגים הוקבע להם זמן בחדש אך חג השבועות לא הוקבע לו יום בחדש רק הכתוב תלאו בחג המצות לספור חמשים יום, דבר זה הוא כי חג השבועות וחג המצות מתיחסים זה לזה שייכים זה לזה. כי כבר אמרנו לך כי חג המצות הוא התחלת הויה והוא דומה לימי בראשית, ותכלית שלימות הויה הוא בתורה כי התורה השלמת הנמצאים שכן דרשו ז"ל במסכת עבודה זרה בפרק קמא (ג' ע"א) הוסיף ה' בששי לומר יום הששי מלמד שכל מעשה בראשית היו תלוים ועומדים עד ששה בסיון אם יקבלו התורה מוטב ואם לאו יחזור העולם לתוהו ובוהו. פירוש כי תכלית שלימות העולם בתורה ואם אין תורה אין כאן שלימות, ולפיכך אם לא יקבלו ישראל התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו, מזה הטעם תולה חג השבועות בחג המצות כי בחג המצות יצאו ישראל ממצרים וזהו הויה חדשה של ישראל ותכלית הויה הזאת לא נשלמה רק בקבלת התורה שאז הויה שלימה ולא קודם. וכן הקציר נתלה באביב שידוע שאחר זמן של האביב הוא הקציר, והאביב מביא הקציר ואין לו זמן מיוחד, ולא כן האסיף שאינו תולה בקציר ולא באביב אלא כאשר מתחילין ימי גשמים, ועוד יתבאר טעם לזה. והספירה היא מיום ששה עשר של ניסן כי בחמשה עשר בניסן הוא חג המצות על שם האביב ובששה עשר הוא זמן התחלת קציר שעורים עד קציר חטים שהוא בחג השבועות, ולפיכך בששה עשר הוא הבאת העומר מן השעורים ובחג השבועות שתי הלחם מן החטים. ואלו שלשה מועדים נקראים זמני שמחה, כי כל הויה גורם שמחה וכל הפסד גורם צער כדכתיב (תהלים, קו) ישמח ה' במעשיו והפך זה (בראשית, ו) ויתעצב ה' אל לבו, לכך השמחה הוא באלו הזמנים שכלם הויית העולם, שבכל רגל ורגל יש דבר הויה בעולם, בפסח הוא הויית האביב ובשבועות הוא הקציר ובחג האסיף אסיפתה הוא גם כן תקון התבואה מביא אותה לבית שלא יהיה הפסד לה, לכן ראוי שיהיה בהם השמחה כי הזמן שהוא להויה נקרא זמן של שמחה. וכאשר עוד תבין תדע כי המועדים הם בחדש ניסן ובחדש תשרי, וזה כי שני אלו הזמנים שהם חדש ניסן ותשרי הוא זמן ממוצע זמן שוה שהרי היום והלילה שוים הקרירות והחמימות בשוה ואין זמן הזה יוצא לשום קצה מן הקצוות, ובשביל שאין הזמן יוצא לשום קצה ראוי שיהיה מוכן לקבלת הקדושה ביותר, אבל זמן אשר הוא יוצא לקצה מן הקצוות אינו מיוחד לקדושה האלקית אבל הוא מוכן להיות הפך הקדושה כמו ט' באב וי' בטבת שאלו החדשים מיוחדים להתנגד לקדושה האלקית. כי כבר אמרנו לך פעמים הרבה כי הזמן והגשם משתתפים בכל דבר, וכמו שהתפשטות הגשם הוא מורה על הגשמות והאמצעי מורה על הקדושה, וכך הוא בודאי בזמן כי הזמן שהוא בשווי דהיינו בניסן ובתשרי הוא מיוחד להיות בהם זמן קדוש והיוצא מן השווי הפך זה. אמנם שבועות אשר אינו בזמן שוה היה זה קשיא אילו היה לזמן שבועות יום קבוע בחדש, אבל אין לחג השבועות יום קבוע רק תלה הכתוב אותו בפסח כאלו חג הזה קדושתו תלה בעלוי ובמספר הימים, ולא שהוא יוצא לקצה הזמן, שאם כן היה קשיא שראוי לכל זמן קדוש שלא יהיה רק בזמן השוה, אבל חג השבועות קדושתו שהימים מתעלים עד חמשים כי בפסח קנו ישראל מעלתם בעצמם היא המעלה אלקית שנקראת מצה כמו שהתבאר למעלה בפרק מ"א אצל רבי פנחס בן יאיר. ולפיכך צוה באכילת מצה ולהרחיק החמץ ובחג השבועות קנו המעלה הנבדלת השכלית בחדש זיו שהוא מוכן לקבל אור התורה לכך היה ביום החמשים כדי שיהיה מספר ז' שבועות ויום החמשים הוא עוד שבת לשבתות, וזהו קדש קדשים כי שבעה ימים יש בהם שבת וכאשר ימנה שבעה פעמים שבעה ואחר כך יום החמשים, הנה יום החמשים הוא שבת לשבתות והוא קודש קדשים מאחר שהוא שבת לשבתות ואז קנו ישראל מעלת התורה מעלת השכל שקנו ביום זה, נמצא כי חג השבועות אינו נמנה להיות בחדש השלישי שאז היה יוצא החג הזה חוץ לשווי הזמן, אבל הוא נמנה למספר ימי העלוי שהיום של חג השבועות בא אחר עלוי הימים ביום החמשים, ואין העלוי במה שהוא עלוי יוצא מן שווי הזמן כלל אדרבה הימים האלו עד יום החמשים התעלות, ואין כאן יציאה המתיחסת אל הגשם שיש לו יציאת הרוחק לצד אחד, לכך חג השבועות הוא יותר במעלה ובעלוי שקדושת יום זה שקנו ישראל מעלת השכל. והתבאר לך כי בפסח יש להם שלימות אלקי נבדל, ולפיכך אסור בחמץ ושאור ובחג השבועות קנו מעלת השכל שהיא התורה, וכמו שקנו ישראל מעלת השכל בחג השבועות קנו עוד מעלה עליונה בחג הסוכות הוא רוח הקודש השורה עליהם, ולכך היו ענני כבוד עליהם שהשכינה חופף עליהם וכל מקום שהשכינה נמצאת שם ענני כבוד כמבואר בכתוב, וזהו אמרם (ירושל' סוכה פ"ה ה"א) למה נקרא שמחת בית השואבה שהיה בחג הסוכות שמשם היו שואבים רוח הקודש, ואלו שלשה דברים הם נרמזים בארון שהארון של עץ והוא זהב טהור מבית ומבחוץ ואין הזהב מחובר בעץ, רמז על הנפש האלקית הנבדלת מן הגוף והוא זהב טהור כמו שאמרו (ברכות דף ס:) נשמה שנתת בי טהורה, ובו מונחים הלוחות שהיא התורה, ועל הארון הכרובים למקבלים כבוד השכינה, וכנגד אלו ג' דברים הם מועדי ה' המקודשים:
אמנם ענין ראש השנה ויום הכפורים כמו שאמרנו לך לפני זה כי המועדים הג' נגד שלש בחינות שיש לעולם בכללו כמו שהתבאר הבחינה האחת מצד שיש לעולם התחלה מאת ה' וזהו חג המצות, וכנגד בחינה שנית מצד שהעולם הוא שב וחוזר אליו ואינו מקוים רק בו יתברך, וחג השבועות בחינה שלישית מה שיש בעולם השלימות יש לו דביקות בו יתברך וכמו שהתבאר למעלה. אמנם ראש השנה ויום הכפורים הוא במה שהוא יתברך מלך ואדון העולם שיש לעולם מעלה יתירה מאוד מאוד שאינה בכלל הענינים הראשונים שהוא יתברך מלך ואדון העולם והכל תחת רשותו, ולפיכך מזכירים באלו ימים מלכותו יותר, וראש השנה הוא יום הדין כי במה שהוא מלך העולם הוא בעצמו הדין על העולם, כי המלכות הוא הממשלה על העולם וממשלתו הוא מדת דינו, כי אין הוא יתברך צריך לדון בעדים ובראיה אבל הוא עד ודיין ולפיכך במלכותו היא מדת משפטו והוא בחדש השביעי כי מלכותו שהוא מלך העולם מצד הקדושה שיש לעולם, ומפני כך מולך עליהם המלך הקדוש. ועוד כבר בארנו למעלה אצל קריעת ים סוף באמרם (מכילתא בשלח) מי שהמליכני תחלה על הים הוא יהיה מלך, ושם מבואר כי הקדושה היא המלכות עיין שם בפרק ארבעים, והקדושה היא תמיד בשביעי כמו שנתבאר למעלה אצל ולכהן מדין שבע בנות, ולפיכך נבחר חדש השביעי להיות בו מלכותו. וכמו שהוא יתברך מלך העולם שענינו שהוא מושל עליהם כמו האדון על העבד שהוא מושל עליו, שאף על גב שהוא ממשלה על העבד ואין הדבר חירות לו, מכל מקום יש לעבד בזה מעלה במה שאדון הגדול הוא אדון לו, ולפיכך ראש השנה אף על גב שאין כאן שמחה ואינו בכלל זמני שמחה, מכל מקום היום קדוש כי מלכות זה הוא למעלת העולם שהשם יתברך הוא מלכו ואין העולם חסר מלכותו, הנה ראש השנה בצד אשר הוא יתברך מושל על העולם. אבל יום הכפורים מצד בחינה אחרת מצד שהעולם הוא אל המלך הוא השם יתברך כמו העבד שהוא לאדון והוא שלו ובזה הקדוש ברוך הוא מכפר להם החטאים מאחר שהם שלו. ולפיכך ראש השנה יום הדין כי במה שהוא יתברך מלך מושל על העולם יש כאן שתי בחינות, האחת הוא המשפט עליהם, ומצד בחינה אחרת הוא מוחל וסולח, כי במה שהם עמו והוא מלכם אינם ראוים להיות ברשות אחר ולא יתן להיות מושל עליהם מלך זקן היצר הרע, וכאשר בני אדם חוטאים לפניו והם נכנסים ברשות אחר הוא היצר הרע שנקרא מלך גדול כדכתיב בספר קהלת (קהלת, ט) עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ה' וגו' שהענין הזה נאמר על היצר הרע שמושל על גוף, ומצד שהוא יתברך מלך העולם וכל הנמצאים הם שלו תחת רשותו ואינם לאחר, יצאו ביום הכפורים מרשות המלך היצר הרע שכבר נסתבכו בו כל השנה ונכנסים אל רשות הקדוש ברוך הוא כי שם מלך ה' צבאות נקרא עליהם. ומזה הטעם עצמו גם כן צוה בתורה ביובל (ויקרא, כה) והעברת שופר תרועה בכל ארצכם ביום הכפורים לקרא חפשי לעבדים שהם נרצעים ואיש אל משפחתו תשובו, מפני כי שם מלך ה' צבאות יש עליהם ואין ראוי למשול עליהם אחר אותו שנמכר לו, וכן החוטא נמכר ביד היצר הרע על ידי חטאיו עד שהוא ברשות אחר וביום הכפורים יצא. נמצא כי הוא שופט עליהם במה שהוא מלכם וגם מוציא אותם מרשות אחרת במה שהוא מלכם, אבל תחלה הוא שופט עליהם, כי זה יותר ראשון במה שהוא מלך להיות שופט, אבל בחינה זאת שהוא מוצא אותם מרשות אחר הוא אחר כך, כי זה הוא מצד שהוא מלך יחיד שאין אתו עוד, ובשביל שהוא מלך יחיד אין הנמצאים ברשות אחר. ולפיכך ראש השנה הוא למלכות סתם שהוא מלך, ויום הכפורים בשביל שהוא מלך יחיד בעולמו, ולכך קודם שופט עליהם ואחר כך הוא מכפר ומוציא אותם מרשות אחר, כי בחינה זאת שהוא יתברך מלך הוא קודם ואשר הוא מלך יחיד הוא מדריגה יותר עליונה היא אחר כך והוא ביום העשירי. ולעולם תמצא העשירי מיוחד לקבל הקדושה שהרי העשירי קודם בכל מקום כי עד העשירי הוא מנין אב"ג עד עשרה ומן עשר ואילך יש מנין אחר מספר עשרות, ומפני שהוא מדריגה אחרת לכך יתחדש שם מדריגה אחרת, וביום הכפורים יתחדש ענין אחר כי עד יום הכפורים היו ברשות אחר ומעתה חוזרים לרשות הקדוש ברוך הוא, ולפיכך הוא ביום העשירי כי אז יתחדש מדריגה אחרת. וכן היובל במה שהוא דבר חדש לשוב לאחוזה ולמקומו הראשון הוא ביום העשירי מטעם כי העשירי הוא חדוש מעלה אחרת ודבר זה ידוע למבינים, ולפיכך נקרא יום הכפורים ראש השנה בספר יחזקאל (יחזקאל, מ) בראש השנה בעשור לחודש והוא יום הכפורים של יובל כדאיתא במסכת ערכין (דף יב:):