גבורות ה'/פרק כט
פרק כט[עריכה]
כה אמר ה' בני בכורי ישראל וגו'. קרא ישראל בנו בכורו, רצה לומר כמו שהבכור נקרא ראשית כי הוא ראשית אונו שהוא התחלת הראות כחו של אדם שנגלה בו כחו, כי הבן הוא כחו של אב, כך ישראל הם התחלת גלוי כחו של הקדוש ברוך הוא בעולם הזה, כי העלול מורה על העלה יתברך והם עלולים בראשונה, וכמו שהראשית מובדל מדבר שהוא ראשית לו, שהרי מה שהוא ראשית הוא ענין שאינו נמצא באחר, ומפני זה הבכור קדוש כי הוא נבדל מן השאר במה שהוא ראשית שלא נמצא זה בשאר, וכך ישראל שהם ראשית נבדלים מכל האומות והם גם כן קדושים מצד שהם ראשית, ואם תשכיל בענין מכירת עשו הבכורה ליעקב, אל תאמר שהיה דבר קטן, כי זה רמז על עיקר ענין יעקב. כי כאשר תבין ותדע כי באמת יעקב הוא בכור והוא עלול בראשון, רק לענין התגלות בעולם הטבעי לצאת לפעל עשו יותר ראשון, כי הדבר אשר הוא קרוב אל העלה הראשונה הוא רחוק מן התגלות בעולם הטבעי, ואשר הוא רחוק מן העלה הוא קרוב להתגלות בעולם הטבעי, ודבר זה ידוע, ולכך היה יוצא עשו להתגלות בעולם הטבעי תחלה. אבל באמת יעקב הוא הבכור שכך ראוי בסדר העולם, כי הוא העלול בראשונה, כאשר תתבונן בענין הבריאה תמצא כי יעקב הוא ראשית הבריאה מצד שהוא עלול הראשון, וכאשר גדלו ואז קבל יעקב מעלתו ועשו את פחיתותו, מכר עשו הבכורה ליעקב ומסרה לו, שכן ראוי מצד הדין הבכורה למי שהוא עיקר וראשית. נמצא כי יעקב וישראל שניהם הם בכורים שהם ראשונים בסדר הבריאה וזהו שאמר בני בכורי ישראל. וכמו שתמצא כי יעקב נולד אחרון ועשו ראשון לצאת לעולם הטבעי, ומי שהוא יותר במעלה מאוחר לצאת לפעל, כך תמצא בישראל שכל האומות נעשו לאומות גדולות, כמו אומות אדום עמון ומואב וישמעאל קודם ישראל, כי היותר במעלה יוצא אחרון לעולם הטבע, כמו שהיה ביעקב ועשו, עם שסדר ישראל שעלה מחשבתן של ישראל לפני הקדוש ברוך קודם שנברא העולם, ביאתן לעולם הטבע באחרונה היה. כלל הדבר כי בני בכורי רצה לומר כי ישראל הם עלולים מן השם יתברך, כמו שהבן הוא עלול מן האב, והם עלולים ראשונה אל השם יתברך לכך קראם בני בכורי:
ומה שאמר ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור בה' הידיעה, ועוד וכי לא היה לו גמל שישא את אשתו ואת בניו, כמו שהיה ליעקב דכתיב (בראשית, לא) ויקח את בניו ואת נשיו וישא אותם על הגמלים, אמרו בפרקי רבי אליעזר (פ' ל"א) ואמרו שם וירכיבם על החמור הוא החמור שרכב עליו אברהם אבינו דכתיב ויחבוש את חמורו והוא החמור שעתיד לרכוב עליו מלך המשיח דכתיב עני ורוכב על החמור והוא החמור שנברא בין השמשות בששת ימי בראשית ע"כ. ויש לתמוה מאוד בזה, מ"ש חמור זה משאר חמורים וכי הוא יותר חשוב, שאין ספק שבהמה היתה ובהמה אחת כמו אחרת, ועוד למה נברא בששת ימי בראשית ולא לקח שאר חמור. אבל רז"ל הפליגו מאוד בחכמתם לגלות מצפוני החמור, ולמה באלו שלשה דוקא שהם אברהם משה ומשיח כתיב שרכבו על חמור. דע כי כל רכיבה הוא מורה על שהרוכב נבדל מן אשר רוכב עליו ומתעלה עליו כי מאחר שהוא רוכב עליו מתנשא עליו ואינו מצורף עם אשר הוא רוכב עליו. וכאשר רצה הקב"ה להגדיל את אברהם ואת משה, לא התנשאות שהוא למלכים שהם מתנשאים בגבורתם או בעשרם, אבל התנשאות זה התנשאות מעלה קדושה ומעלה נבדלת שהיו קרובים אל מעלה אלקית, נתן להם הקדוש ברוך הוא להיות רוכבים על החמור, שזה מורה שהוא רוכב על החמרית, מתנשא עליו ורוכב עליו לפי שהוא נבדל מן החומר. אמנם אם היה רוכב על חמור סתם, אין זה דבר כי הקדוש ברוך הוא היה רוצה להגביהם על כל עולם הגשמי. ומנין אתה מוצא שהיו אלו שלשתן מתנשאין על העולם, שהרי דרשו רז"ל (עי' ב"ר פ' מ"ו) כן אצל אברהם ויוצא אותו החוצה שהוציא אותו חוץ מחללו של עולם, וכן דרשו בש"ר בפר' בא (עיין רש"י וארא) על משה נטה ידך על השמים מלמד שהגביה את משה למעלה משמים למדנו מזה שאלו שניהם היו מושלים על עולם הגשמי והיו נבדלים ממנו, וזהו היה עצם מעלתן. ולכך היו רוכבים על החמור שנברא בין השמשות, כי מאחר שהיו רוכבים על החמור שנברא בין השמשות, ובריאה בין השמשות היא על הטבע. וזה כי הנברא בששת ימי בראשית לפי שהם ימי החול הנברא בהם הוא טבע לגמרי, אבל בין השמשות מפני שבין השמשות קצת חול וקצת קודש, ברא בו דברים שהם אינם טבע לגמרי. ואף על גב שחמור זה הוא טבעי כמו שאר חמור, מפני שאלו צדיקים מתרוממים על העולם, היה סדר בריאה של בין השמשות מחייב להם החמור, כי היו רוכבים על הדברים הנבראים בין השמשות, ולפיכך מסדר בין השמשות בא להם החמור, כמו שהבריאה של ששת ימי בראשית לסתם רכיבה כך סדר בין השמשות לרכיבה המיוחדת הזאת, שהיא רכיבה שהיו מתרוממים על העולם, ומסדר בין השמשות מסודר להם החמור הזה ולא שהיה בו חשיבות כלל כמו שהתבאר והוא עיקר:
ועוד תעמיק בזה למה דוקא היו רוכבים על חמור ולא סוס שנברא בין השמשות. דע כי אין בריאה יותר פשוטה מן החמור שהוא כולו חומר, והחומר הוא הפשוט יותר שלא קבל צורה, וכן החמור בעבור שהחמור נוטה אל החומר, הוא בריאה יותר פשוטה מכל בריאה שיש בו צורה חשובה. כי שאר הנבראים שיש בהם צורה חשובה אין זה פשיטות, כי לקבל הצורה צריך הרכבה כדי שיקבל הצורה החשובה, ולפיכך נברא האדם אחרון יותר מכל הנבראים, כי לחשיבות צורתו צריך הרכבה יותר עד שיקבל הצורה, ולטעם זה חמור במה שהוא נוטה אל החומר, הוא ראשית הבעלי חיים מכל הבהמות שבעולם בעבור פשיטותו. ולזה הטעם חייב החמור שהוא בהמה טמאה בבכור, ולא שום בהמה טמאה בעולם, כי מצד שהוא פשוט יותר שייך בו בכורה וראשית, שכל אשר הוא פשוט הוא ראשית למורכבים שאחריו, והראשית שייך בו בכורה, כי לא היה ראוי שום בהמה טמאה למצות בכורה בשביל שאינה חלה הקדושה על דבר טמא, רק החמור מפני שהוא בעצמו ראשית מפני שהוא פשוט, וכאשר הוא בכור שהוא גם כן ראשית גמור ולכך דין בכור בחמור מה שלא תמצא בשום בהמה טמאה. לפיכך מיוחד החמור לענין שלשה צדיקים אלו, למעלתם שהיו נבדלים ומתנשאים על חומר העולם ראוים שיהיו רוכבים על דבר שהוא ראשית כמו החמור הזה שהוא ראשית, ובזה הרוכב עליו הוא נבדל לגמרי והבן דבר זה מאוד:
ומה שאמרו כי החמור שרכב עליו אברהם משה ומשיח שהיה חמור אחד ולא שלשה, כי הדברים אשר הם מחולקים, כל אחד יש לו מדריגה בפני עצמו, כמו שאמרו ז"ל (אבות פרק ד') אין לך דבר שאין לו מקום, כלומר שיש לו מדריגה בפני עצמו שבו נבדל מזולתו, שאין לך דבר שנוגע במה שהוא מוכן ועומד לחבירו. וכאשר יש שני דברים שיש להם ענין אחד ומדריגה אחת, על כרחך הם אחד, וכל אלו ג' רכיבות ענין אחד להתרומם על העולם אם כן יש להם ענין אחד שנברא בין השמשות, ובשביל כך כולם אחד. ומכל שכן שהרכיבה זאת התעלות על העולם, והעולם אחד לשלשה הצדיקים המחולקים, ולפיכך אף ע"ג שהצדיקים מחולקים החמור אחד, כי הרכיבה אחת על עולם אחד, והבן הדברים אלו הגדולים מאוד. ואין אתה צריך לומר כלל כי זה החמור היה חמור חשוב יותר, או שהיה בו חכמה ודעת מצד עצמו, שאין אתה צריך לומר שיש חשיבות כלל בחמור הזה, רק שכך ראוי לפי המציאות שיהיה מסודר להם מבין השמשות חמור זה שהוא לצדיק הנבדל רוכב על חומר העולם, ופירוש זה ברור. ואין הפירוש שנברא והיה חי כל כך מזמן שנברא העולם עד זמן אברהם ומשה ומשיח, שאין הדבר כך כלל, אבל טעמו ופירושו כי הזמן מסודר להיות נבראים בו הבריות, כמו שהיה כל יום ויום מששת ימי בראשית נברא בו מה שראוי להיות נברא בו, ומאחר שאלו ג' הצדיקים היו צריכים לחמור, מפני שהיו רוכבים על חומר העולם ומתנשאים עליו, היה התחלת בריאתו של חמור זה בין השמשות, ובין השמשות נברא מסודר סדר זה בכח להיות יוצא לפעל לגמרי בעת הצורך. והבן זה מאוד כי הם דברים ברורים כאשר תבין דברי חכמים. ותבין גם כן למה אלו שלשה מיוחדים להתנשאות על החמור. וזה כי יש שלשה כחות באדם הפרטי, המתנשאים על האדם הפרטי, והם נבדלים מן הגוף לא יתערבו עם הגוף כלל. ואלו השלש כחות יש להם מקומות מחולקים במוח האחד הוא בהתחלת המוח, והשני באמצע, והשלישי באחרית המוח. והראב"ע בפרשת כי תשא פירוש שאלו שלשה כוחות נקראו חכמה ובינה ודעת. ולפי זה יהיה חכמה מתיחס לאברהם מה שהיה אברהם משיג מדעתו ומחכמתו, כמו שדרשו רז"ל (ב"ר פ' ל"ט) אחות לנו קטנה ושדים אין לה שלא הניקהו תורה ומצות, ואמרו (ב"ר פ' ס"א) שהיו שתי כליותיו נעשים לו כשני רבנים והיו מלמדים לו תורה ומצות. בינה למלך המשיח שנאמר עליו (ישעי' י"א) ונחה עליו רוח חכמה ובינה רוח דעת ויראת ה', והדעת למשה, וזה ידוע ממה שאמר הכתוב (שמות, ו) ושמי ה' לא נודעתי להם כי משה היה לו ידיעה בשם המיוחד וזה ידוע. וכל אלו דברים ידוע למבינים כי לכל אחד ואחד שייך דבר מיוחד ולפיכך היו רוכבים על החמור. אמנם מצאתי כי באחרית המוח שם כח הזוכר, ובאמצע המוח כח המחשב, והוא נקרא כח השופט השופט על הדברים שמקבל הדמיון ומרכיבם ומפרידם זה מזה ושופט עליהם, ובמוקדם מן המוח שם כח המקבל החכמה, כך מצאתי. והנה תמצא כנגד אלו באדם הכללי, שהאדם הכללי הוא כלל בני אדם שהם כאיש אחד. ואברהם כנגד כח הזוכר וכן אמרו כי זכירה שייך באברהם, כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו (תהלים, קה). והוא דבר נעלה למה זכירה באברהם כי הוא מדתו. ואחר כך כח השופט הוא למלך המשיח שיהיה מלך ושייך לו המשפט שהוא יהיה שופט בחכמה כדכתיב (ישעיה, יא) ושפט בצדק דלים. ואחר כך החכמה שייך למשה שאליו נמסרו מ"ט שערי בינה. כלל הדבר כי באדם הפרטי תמצא ג' כחות נבדלים מתנשאים על הגוף ונבדלים ממנו, כך צריך שיהיה גם כן באדם הכללי שלשה אנשים מתנשאים על כל הנמצאים: