גבורות ה'/פרק כד
פרק כד[עריכה]
ויקרא אליו משה משה. דקדקו עוד שם למה אצל אברהם אברהם ואצל שמואל שמואל תמיד יש הפסק בטעם בין שני שמות, ופרשו בזה משל לאדם שיש משא עליו ויקרא במהירות פלוני פלוני פרק מעלי המשא הזה וכך שעבוד של ישראל משא על הקדוש ברוך הוא כביכול וקרא משה משה פרוק המשא הזה דרך מהירות בלי הפסק. פירוש כל נבואה שבאה לנביא לפי מה שהיתה הכרחית, היתה באה בחזקה ומהירות, ונבואה זאת מפני שקשה לפני השם יתברך השעבוד היתה באה הנבואה בחזקה ובמהירות שהדבר הוא מוכרח, וזה נכון:
ועוד אמרו שם עם כל הנביאים הפסיק מלדבר עמהם אבל ממשה לא הפסיק הדבור כל ימיו. בארו בזה כי נבדל נבואת משה מנבואת שאר הנביאים, כי כל הנביאים לא היה להם התדבקות גמור ולפיכך היה לנבואתם הפסק, אבל משה רבינו עליו השלום היה לו התדבקות גמור בנבואתו לכך לא היה הפסק בנבואתו. ולפיכך כתיב משה משה בלי הפסק מורה על הדבוק הגמור שמורה לך כפל השם זה אחר זה בלי הפסק על דבוק היותר גדול וחזק. ויש עוד מדרש דורש, כל הנביאים לא היו מוכנים לנבואה מתחלת תולדתם ואחר כך קבלו הנבואה ולפיכך יש הפסק בין שם לשם, כלומר בלידתו נקרא אברהם בלא נבואה ואחר כך היה נביא, ומשה מתחלת תולדתו היה מוכן להיות נביא. וענין זה גם כן פירושו כמו שאמרנו למעלה כי כפל השם מורה לך הדבוק היותר לנבואה, ולפיכך אצל משה מתחלת תולדתו היה מוכן לנבואה, אבל נביאים אחרים שיש הפסק בין השמות אין כל כך דבוק שלהם בנבואה שכל כפל השם מורה על חזוק הקריאה ומהירותה, וזה יותר דבוק בודאי ומורה לך שלא נסתלקה הנבואה או שמורה לך שהיה מתחלת תולדתו נביא וכל זה מפני חוזק הדבוק. ועוד יש בזה דבר נפלא, שהשם מורה על המהות שהיא הצורה, וכאשר היא צורה לגמרי בלי נטות אל הגשמי השם שלו כפול מורה על צורה גמורה, כי השם של אדם מורה על מהותו שהיא הצורה, ואפשר שהצורה מוטבעת וכאשר השם כפול מורה מהות גמור צורה נבדלת, ומזה תבין כל מה שדרשו ז"ל על כפל השם שמפני שהיה משה צורה נבדלת לא היה שנוי לנבואתו, כי כל הדברים אשר הם צורה נבדלת יש להם קיום ואין להם שנוי כי כח חמרי הוא משתנה. וזה סוד מה שנאמר במשה (דברים, לד) לא כהתה עינו ולא נס ליחו, שמשה נפשו לא היה מוטבע בגוף, מפני זה לא היה מקבל חולשה שכל כח גוף מקבל חולשה במה שהוא מוטבע בגוף, אבל כחות שאינם מוטבעים בגוף אינם מקבלים חולשה, ועל ידי שיש לו כח בלתי מוטבע בגוף אף כחות הטבעיות עומדים בכחם:
ויאמר אנכי אלקי אברהם וגו' ויסתר משה את פניו על דעת ר' יהושע בן קרחה בשמות רבה (פרשה ג') כיון שעכשיו נגלה אליו הקדוש ברוך הוא, והיתה השעה הזאת מיוחדת להיות נגלה לו כבוד השם יתברך, לא היה לו להסתיר פניו, כי היה הקדוש ברוך הוא מגלה לו מה שאפשר לראות בזמן המיוחד והכשר לזה, והוא תחלת אשר נגלה לו הקדוש ברוך הוא, והתחלת הדבר יש לו הכנה יותר ממה שיש לו אחר כך, לכך לא היה ראוי למשה להסתיר פניו באשר תחלה נגלה אליו. וכאשר בקש אחר כך לראות הכבוד לא היתה השעה מוכנת לו אחר כך והשיב לו הקדוש ברוך הוא (שמות, לג) כי לא יראני האדם וחי. ור' אושעיא רבה סובר שיפה עשה שהסתיר פניו משום כבוד השכינה ולכך זכה לקלסתר פניו, והוא טעם נכון, שראוי למשה בשביל צניעות שלו להסתיר פניו, שזכה לקלסתר פנים שהיה האור האלקי שהוא כבוד אלקים על פניו, כאשר הוא נוהג בצניעות וכבוד, בא לו הכבוד הפנימי הוא אור אלקים על פניו, כי הכבוד הוא אור (יחזקאל, מג) והארץ האירה מכבודו והבן זה היטב מאוד:
ויאמר ראה ראיתי וגו' דרשו רז"ל בכפל לשון דלא הוה למכתב ראה ראיתי, ובארו שהודיע למשה כי הוא יתברך רואה שתי ראיות, האחת שבאים לסיני ומקבלים תורתי, ראיתי מעשה עגל. ורצו בזה שהקדוש ברוך הוא גלה קודם זה שהוא רואה שיחטאו לפניו, ולא יאמרו לא קבלם רק בשביל שיהיו צדיקים ועל תנאי הזה, ואם יחטאו אינו נזקק להם, ולפיכך הודיע למשה את דרכיו אף על גב שישראל חוטאים לפניו, אם הם קוראים אל הקדוש ברוך הוא באותה שעה הקדוש ברוך הוא מציל אותם, אמר ר' שמואל בר נחמן הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז אמר לפניו רבונו של עולם הבטחת את משה בין עושין רצונך ובין אין עושין רצונך אתה גואלן שנאמר ותהי עליו רוח אלקים וישפוט את ישראל. וכבר נתבאר בספר הנצח (פרק י"א) כי לכך לא זכר זכות אברהם וצדקתו קודם שבא אליו הדבור מן השם יתברך לך לך מארצך, לומר כי לא בחר הקדוש ברוך הוא באברהם בשביל צדקתו, אלא הבחירה שבחר באברהם אינו תולה בשום דבר, רק בעצם אברהם בחר כמו שנתבאר במקומו בספר הנצח (שם) וכן כאשר גאל אותם אמר הקדוש ברוך הוא אף על גב שבסוף יחטאו על כל פנים הוא גואל אותם, וזאת המדה הגדולה לישראל אשר יגאלם הקדוש ברוך הוא על כל פנים, ולא יביט אל צדקת ישראל רק מפני שהוא חפץ בישראל בצד עצמם, ובאותו ענין אשר היתה הגאולה ראשונה כך יהיו ישראל לעולם נגאלים, לכך נאמר ראה ראיתי. וזכר שלשה דברים, האחד ראה ראיתי את עני עמי, ואת צעקתם שמעתי, כי ידעתי את מכאוביו, אלו השלשה לפי שהראיה היא ראשונה שאין זה רק ראיה בלבד ואינו מקבל הענין, אבל השמיעה מקבל הדבר וזה יותר, והידיעה יותר שיודע הדבר כאשר הוא. אף כי למעלה אמרנו כי הראיה היא יותר מן השמיעה, זהו בבחינה אחרת, כי אצל התפלה השמיעה קודמת ואצל ראיית סבלותם קודם הראיה ואחר כך השמיעה, כי דבר זה ידוע כי לפעמים אדם רואה דבר ואין הדבר נכנס בלבו כלל ואחר כך נכנס בלבו:
והזכיר בארץ שלשה דברים, ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש וכנגדם תקנו רז"ל ארץ חמדה טובה ורחבה. יש מפרשים האהבות הם שלשה, אהבת הערב, ואהבת המועיל, ואהבת הטוב. אהבת הערב והוא הדבר שערב לו, אהבת המועיל כמו העושר שזה הדבר מועיל לו, ואהבת הטוב הוא דבר הטוב בעצמו. ולפיכך אמר ארץ חמדה נגד הערב, וארץ טובה נגד הטוב, ורחבה כמו שאמר (בראשית, לד) הארץ רחבת ידים רצה לומר לקנות קנינים והם אהבת המועיל. ויראה מה שאמר ורחבה שהוא מורה על דבר אלקי, שהארץ הזאת מסוגלת למעלת אלקית, וזה נרמז בלשון ורחבה שאין צרות בדברים הנבדלים רק הצרות בגשמים שהם בעלי דוחק שאין גשם נכנס בגשם ויש שם צרות, אבל הארץ היא אלקית ואין בה צרות. ורמז בזה כי הארץ טובה לעניני העולם הזה, וזה שנזכר בלשון טובה ורחבה נאמר, שהארץ טוב לעולם הבא, כמו שהפליגו חכמים ז"ל במעלת הארץ בעניני הגוף בשבח פירות ארץ ישראל וכל הדברים אשר בארץ, ויש בארץ ענין אלקי, והפליגו בזה (גיטין דף נז.) שנקראת ארץ צבי שכאשר יושביה עליה היא רחבה לכולם כמו עור הצבי שמחזיק לבשרו ואם אין יושביה עליה צרה, וזהו מעלה אלקית שכאשר יושביה עליה יש בה ענין אלקי מה שראוי לה והיא רחבה, ואם אין יושביה עליה אין בה מעלה אלקית והיא צרה. וכאשר תבין אלו שלשה דברים ארץ חמדה טובה ורחבה תבין עוד דברים נפלאים מאוד כי הם הם שלש מעלות זו למעלה מזו, החמדה אינו רק חמדת העין ואין זה מעלה עצמית, שהרי דבר הנחמד אינו רק למראה בלבד ואין זה טובה עצמית דבר שהוא למראה והוא התחלת מעלה בלבד, אבל טובה היא טובה עצמית שהיא טובה בעצמה, והוסיף עוד ורחבה היא מעלה אלקית, כמו שביארנו למעלה. וכאשר תבין עוד תדע כי לכל הנמצאים יש חומר וצורה, ויש בנמצא דברים נמשכים אחר החומר ויש בנמצא דברים נמשכים אחר הצורה. ועל זה אמר ארץ חמדה טובה, רצה לומר כי כל הדברים אשר הם בארץ יש בהם החמדה רצה לומר כי מצד החומר שבהם החמדה, וזה מורה על מעלת החומר של הנמצאים שהם בארץ שאין בהם מן הרע, וטובה רצה לומר כי מצד הצורה הם טובים, וזה מורה על מעלת הצורה. כי חמדה שייך על מעלת החומר שאין זה טוב גמור וטובה על מעלת הצורה שהוא טוב גמור, ורחבה הוא מעלה אלקית יותר עליונה שיש בה מעלה נבדלת שהארץ מוכנת אל דברים האלקיים, וזה הפירוש על דרך אמת אין ספק בו. והנה ג' מעלות זו על זו ידוע לחכמים ולנבונים אלו מדריגות והכל דרך אחד למבין. ולפי זה מה שאנו אומרים ארץ חמדה אינו ארץ זבת חלב ודבש כי חמדה אינו רק חמדת העין, ולפי זה קשיא למה לא זכר כאן ארץ חמדה. אבל הטעם הוא מפני שיש חמדה גם כן לשאר ארצות, ואמר שיעלה אותם אל ארץ טובה ורחבה שלא נמצא בשום ארץ, אבל בברכות המזון אנו אומרים כל הברכות שיש לארץ כי אנו אומרים שהארץ לא חסירה דבר. אבל מה שאמר אל ארץ זבת חלב ודבש הוא ענין אחר, כי החלב במה שטבעו קר והדבש חם בטבעו הם הפכים, לומר כי לא תחסר כל בה שאף דברים שהם הפכים נמצא בארץ ברבוי מאוד, וכדכתיב זבת חלב ודבש שהוא ברבוי. ושאר ארצות אם הוא מוכן לדבר אחד אינו מוכן להפכו, ובארץ אינו כך רק הכל הוא ברבוי ואף כי הם הפכים. ומפני כי מעלה זאת מעלה מיוחדת כתב עוד אל ארץ זבת חלב ודבש ולא כתב ארץ טובה ורחבה זבת חלב וגו':