גבורות ה'/הלכות פסח בקצרה
הלכות פסח בקצרה[עריכה]
הפסח בזמן שבהמ"ק קיים בי"ד צריך לשחוט בין הערבים לשם פסח ושלא לשמו פסול ויהיה שה תמים בן שנה, זריקת דמו ואמוריו על המזבח ונאכל בלילה למי שנמנה עליו קודם שחיטה, ואינו נאכל כי אם צלי אש על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו ואסור לאכול ממנו נא ומבושל, ואסור לערל ומשומד, ואסור לשבור עצם ממנו, ואסור לאכול אותו בשתי בתים, ומצותו לאכול אותו על מצות ומרורים. והכתוב נתן טעם לפסח אשר פסח ה' על בתי בני ישראל במצרים (שמות, יב) ר"ל שהכה בכורי מצרים ובתינו הציל, וזה מורה כי ישראל הם להקדוש ברוך הוא שאין אחד מכה ומפסיד דבר שהוא שלו ובזה אנו עבדים לו ועובדים אל השם יתברך בעבודתו שהוא הקרבת הפסח כעבד שהוא עובד לרבו, והלקיחה שלקח השם יתברך ישראל היא מפני שהוא יתברך אחד בוחר בעם מיוחד ולא ברבוי האומות שכשם שהוא אחד בוחר בעם אחד ולכך הקרבת הקרבן הזה מעם אחד אל השם ית' שהוא אחד. ושחיטת קרבן זה בין הערבים הוא זמן מיוחד לעצמו כיון שהתחיל לערוב ויום של אחריו עדיין לא בא, והנה זה הזמן שהוא בין הערביים אינו שייך לגמרי ליום שלפניו, ואינו שייך לגמרי ליום של אחריו ולכך הזמן הוא מיוחד ובו ראוי שחיטת פסח אל מי שהוא אחד. ויהיה נשחט לשם פסח שצריך ליחד הקרבן אליו ולשחוט לשמו כי ראוי ליחדו לו ולא יצטרף עמו דבר אחר שהקרבן הזה הוא אל השם יתברך במה שהוא אחד. ואינו נאכל אלא למנויו שצריך האדם ליחד אליו הקרבן שיהיה עבודתו ביחוד שהוא אל השם יתברך שהוא מיוחד מן עם אשר הם מיוחדים בעבודתו, ואינו נאכל כי אם צלי אש, כי כאשר נצלה נעשה הבשר אחד שיצא הרוטב ונתקשר הבשר ונעשה אחד, ואסור לאכול הפסח נא ומבושל, שהמבושל וכן נא הפך זה שאינו אחד שאדרבה על ידי הרוטב מפרר ומתחלק הבשר. ודוקא שה תמים בן שנה, כי השה בפרט לדקותו היא יותר אחד שכל דבר דק הוא אחד ביותר ואם הוא בן שתים שניו הם מחולקים וגופו גם כן מחולק כי דוקא הדבר הדק אינו מתחלק. ואסור לאכול ממנו ערל ומשומד כי המשומד עובד עבודה זרה יוצא מן אחדותו יתברך וישראל הם עם אחד במילה ובפריעה והמילה ברית יחיד לכן לא יאכל ממנו הערל. ומצותו לאכול אותו על קרבו ועל כרעיו הכל כאחד שלא יתחלק כי עבודתו למי שהוא אחד, ואסור לשבור עצם בפסח שלא יהיה נחלק העצם שהוא יסוד בנינו שעליו נסמך לא יהיה מחולק כי דבר זה הוא חלוק גמור אשר אין ראוי בקרבן זה. ומצותו לאכול אותו בלילה, כי מצד עצמינו ההעדר והחושך רק כי הקיום לנו בו יתברך ולכך המצרים קבלו הפסד והעדר בלילה, ואנחנו מצד השם יתברך בא לנו הקיום ולא נתן המשחית לבא אל בתינו, ואינו נאכל רק בבית אחד, כל זה שתהיה העבודה מיוחדת ולא תהיה מחולקת. ונאכל על מצות ומרורים, גם זה מפני שאשר אליו העבודה הוא אחד לגמרי ומי שהוא אחד גמור יש בו כח על שני הפכים מפני שהוא כולל הכל, ולכך נאכל הפסח על מצה ומרור המצה הוא בשביל החירות המרור הוא בשביל השעבוד כמו שיתבאר בסמוך והם שני דברים הפכים, שמפני שהוא אחד גמור הוא המוחץ והוא הרופא וממנו שני הפכים דבר זה מצות פסח שנאכל על מצות ומרורים. מצוות מצה ואיסור חמץ בין בזמן שבית המקדש קיים ובין שלא בזמן שבהמ"ק קיים הוא מן התורה, שנאמר (שם) בערב תאכלו מצות לא תאכל עליו חמץ והכתוב נתן טעם באכילת מצה כי בחפזון יצאת וגו', ועוד כתיב זכור את היום אשר יצאתם ממצרים כי בחוזק יד הוציא אתכם מזה ולא יאכל חמץ, מוכח כי טעם איסור חמץ בשביל שהוציא אותם בחוזק, וזה כי המהירות מורה על חוזק שכל דבר שהוא במהירות הוא על ידי שפועל בחוזק והשם ית' היה מוציא אותם בידו החזקה ובזרוע הנטויה, כי להוציא מן שעבוד ומרשות אחר צריך חוזק ולפי חוזק הפעולה שהיה מוציא אותם הקדוש ברוך הוא היה הכל בחפזון, ולפיכך צוה על המצה שהיא נעשה במהירות ואין בה עכוב זמן מורה על פועל שהוא פועל בחוזק ויכול לגאול בחוזק, ולפיכך המצה מורה על הגאולה שהיא בחוזק, ואיסור חמץ בעכוב זמן וכל שנעשה בעכוב זמן אין בו חוזק וזהו הפך כח הגאולה שהיא בחוזק. מצות המרור בזמן בית המקדש מצותו עם הפסח והוא מן התורה וטעמו ידוע, כי המרור הוא מורה על השעבוד שהרי השעבוד הוא מרירות, ומן התורה מצותו עם הפסח דוקא שעם הפסח נטפל מטעם אשר התבאר כי מן אשר הוא אחד בכחו החירות והשעבוד והוא יתברך הגואל והמושיע בימינו בידו החזקה ועשה דין בשמאלו. וביד חמשה אצבעות, ולכך שנוים במשנה חמשה מיני דגן במצה ולעמת זה חמשה מיני מרור, אבל שלא עם הפסח אינו מן התורה, כי הלילה הזה זמן חירות ולא שעבוד רק מדרבנן לומר שהיתה הגאולה מן המרירות. ויש לטבול המרור בחרוסת כי המרירות שלהם היה עבודת הטיט שאין מרירות יותר מזה. מצות ארבע כוסות מדרבנן כי אחר שבשביל הגאולה המצוה לאכול פסח ומצה ומרור ואי אפשר שתהיה אכילה בלא שתיה על כרחך כמו שהאכילה עצמה בשביל הגאולה כמו כן באה השתיה גם כן על הגאולה שאם לא כן לא היה באה האכילה בשביל הגאולה, כיון שאין אכילה בלא שתיה ואין לשתיה עסק אל הגאולה. אבל בודאי יש לשתיה עסק אל הגאולה, וזה כי הגאולה עם שהיא בעולם הזה מדריגת הגאולה עוד יותר מעולם העליון ובשביל כך קנו ישראל מעלה עליונה עד שמגיע מדריגתה ומעלתה עד עולם העליון, ועל מדריגה העליונה האלקית הזה מצות חכמים לשתות ארבע כוסות, כי המשקה יותר דק מן האוכל שהוא גס, ולפיכך האכילה הוא יותר גשמית מן השתיה ובפרט כאשר המשקה הוא יין שיוצא מפנימות הענב, והוא בגמטריא סוד שזה מורה על מדריגה פנימית נסתרת יותר, ולכך כמו שהאכילה של פסח מצה ומרור מורה על הגאולה השתיה שהוא אל האכילה הזאת מורה גם כן על הגאולה ומורה על מדריגה נבדלת עליונה יותר כפי ערך השתייה שאין המשקה גשמי כמו האכילה. וכל דבר שבא מעולם העליון אל העולם הגשמי מתרבה ומתפשט לכל צד, והצדדין הם ארבע סימן לדבר ונהר יוצא מעדן להשקות הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים ולכך לשונות הגאולה שבאה מעולם העליון ד', והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. וכל דבר ודבר ענין מיוחד בגאולה, ולכך יש לשתות עם אכילה זאת שבאה על הגאולה יש לשתות ארבע כוסות גם כן על הגאולה שני כוסות לפני הסעודה ושנים לאחריה, מפני כי הכוסות יותר עליונים ולכך כוללים כל הסעודה עד שיהיו שנים לפניה ושנים לאחריה והסעודה בתוכם. אמנם כוס חמישי מפני שכל דבר שהוא בעולם הרבוי רבוי שלו מתאחד בעבור שיצא מכח אחד ומספר ארבע שהם מחולקים לד' צדדין מתאחד על ידי חמישי אשר הוא בתוכן וביניהם ועל ידו מתאחדים הארבע, ולכך כאשר הגאולה באה מעולם העליון מתפשט לארבע לשונות הגאולה שהם והוצאתי והצלתי וגומר, בא עוד ענין חמישי והוא דבר בפני עצמו כמו שהחמישי מיוחד בפני עצמו והחמישי הזה הוא הפרנסה שבאה מן השם יתברך, והשם ית' היה מפרנס אותם בכל צרכיהם. ולפיכך כוס חמישי יש לומר עליו הלל הגדול שבו נותן לחם לכל בשר וגומר ויראה כי הוא נגד והייתי לכם לאלקים שנאמר אחר ד' לשונות של גאולה כי הפרנסה היא מן האלקים בעצמו דכתיב (בראשית, מח) האלקים הרועה אותי מעודי וכמו שנתבאר בפרקים. והחמישי אינו חובה כמו אחרים, כי הלילה הזה מיוחד לגאולה לכך ד' כוסות שהם על הגאולה הם חובה אבל החמישי הוא מורה על דבר בפני עצמו רק שהוא נמשך אל הראשונים אינו חובה רק מצוה. התבאר לך מצות הפסח בקצור, אבל מי שרוצה לעמוד על עקרי הדברים יעיין בפרקים, שם נתבאר באורך: