ברק השחר/איכה
| ברק השחר: |
ביאור על איזה פסוקי איכה ע"ד הרמז
מגילה זו על פטירת האדם ועונשו, קובלת הגוף על עניה ומחמדיה אשר היה לה בהיות הנשמה בה כי הגוף נקבה נגד הנשמה ואשה כמ"ש במדה"נ פ' לך לך ושאר מקומות. (וגם על ה"א אחרונה שנפרדה מהשם ע"י חטאיו).
איכה -- גימטרי' ל"ו כריתות שעברה כמו שאמר במדרש איכה.
וכן מה שדרשו: א' -- אחד, י' -- עשרה[1], כ' -- מילה שנתנה לכ' דורות, ה׳ -- חמשה חומשי תורה. שעברה על הכל. וכן שאר דרשות כולן יכולין לפרשו על הגוף:
ישבה לשון נקבה כנ"ל:
בדד ידוע שג' חלקי הנשמה הן נפש רוח נשמה. ובכל אחד יש כמה חלקים ונקראו כחות. בנפש - כח המגדל והזן והמוליד, וברוח כח המתאוה והמתעורר. ובמתעורר כמה כחות וכן בשאר כחות. וכן בנשמה והן ידועים. וכן בכל אבר ואבר וכן בכל גיד ועצם ונתיב ושביל ועורקין ודופקין ומיתרים לכל אחד וא' בפני עצמו. ושבעין אנפין לנשמה, ועכשיו בפטירתו בדד מכולם.
ועוד כי בהיותה טמאה בטומאת צרעת העונות, כידוע שעל עון הוא נגע צרעת, ונאמר בתורה בדד ישב מחוץ למחנה שמרמז שאינו זוכה לכנס למחנה עד שירפא הצרעת מן הצרוע, ובגדיו פרומים - דאזלין ערטילאין. וכן כל הפרשה - וטמא טמא יקרא כמ"ש בעירובין שהרשעים אומרים יפה דנת וכנ"ל ואמרו שהרשעים מתוודין בפיהם מה שעשו, וזה בדד:
העיר כנ"ל עיר זה הגוף כמ"ש בגמרא עיר קטנה זה הגוף:
רבתי עם כנ"ל שרוב הכחות והנפש קובלית על הגוף כמ"ש ונפשו עליו תאבל והנפש שוכבת על הגוף בקבר ולכן נאמר העיר בה"א הידוע ולכן נאמר בתוספת יו"ד, ר"ל שהיתה רבתי מן הנפש שהיה בה וכוחותיה כנ"ל:
היתה כאלמנה שמת בעלה והלך הנפש ממנה ולזה אמרו בגמ׳ כאלמנה ולא אלמנה ממש כאשה שהלך בעלה למדה"י ועתיד לחזור רמזו בזה על תחית המתים:
שרתי במדינות, ידוע שטבעו של עולם במערכת הכוכבים בכל מדינה יש ככבים בפני עצמן המנהיגים אותה ולכן משתנים הענינים של המדינה בטבעה ובמדותיה ובתואריה כידוע. והככבים משתנים לשבעים חלקים כמ"ש "אשר חלק להם". והנשמה מושלת על הכוככים כמ"ש אין מזל לישראל וכמ"ש ע"פ ויוצא אותו החוצה:
היתה למס עכשיו הוא למס עובד, עבד לעבדים, שמשתעבדים בה החיצונים כמ"ש משל לאחד שהיה לו בע"ח הרבה ובא לקבול למלך ואמר להם לכו חלקו ביניכם, זה עובד בו ואח"כ האחר עד שיעור גבייתם. וכן בנשמה כמ"ש מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון, ולפי פשוטו הוא שר עליו כמ"ש המפרשים:
בכה תבכה בלילה. כמ"ש שמורידין דמעות כנחל של שיתין ואמר בכה תבכה לרבות שגם הנפש בוכה עמה. ואמר בלילה ר"ל בגיהנם כמ"ש מפחד בלילות מפחדה של גיהנם שדומה ללילה ואמרו הרשעים במחשך מעשיהם ונידונין בחושך ומכסין עליהן את החושך כמו גיגית שכסויה וכו׳ ואמרו כוכבים ומזלות בוכים עמו וכן מלאכי השרת שנאמר הן אראלם צעקו חוצה לפי שפגמה בכולם ועשתה חושך בכולן ומנעה מהם אור כידוע ולפיכך ג"כ בלילה בחושך כנ"ל. וזהו שהקשו למה בלילה ר"ל למה הרשעים נידונים בחושך ובלילה. ע"ז תירצו שכוכבים ומזלות וכו׳ כמ"ש שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נגהם בשביל עונותיהם ועוד שכולם מצטערין לפי שהנשמה ניטלה מכולם וכולם לוקים עמה שהם אמה כמ"ש משל לאשה שהיתה בכעס עם בתה והיתה בתה יושבת על המשבר וצועקת ועלתה אמה לעליה וצעקה כנגדה ואמרו לה שכניה זכי את יולדת אמרה להם אעפ"כ שאני בכעס עמה אני מרגשת צערה וכן אמרו בזמן שהרשע מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי וכו׳ וכן המלאכים המנוין את האדם מתאבלין עליו ובוכין כמ"ש דרכיו ראיתי וכו׳ לו ולאבליו ואמרו שאביליו הם המלאכים שמלוין אח האדם וכו' והנפש ג"כ בוכה כמ"ש גוף ונשמה נדונין יחד שנאמר יקרא אל השמים וכו׳ וכן כל ברואיו שנאמר הקב"ה מצטערים שמכולן ניטלת כמ"ש ע"פ נעשה אדם בצלמנו וכו׳ וז"ש כל השומע קולו בוכה עמו והוא עד שורש נשמתה שעד שם בוכים עמה:
ודמעתה על לחיה. כידוע שכל צער שהנשמה מצטערת בגיהנם הגוף מצטער ובוכה בקבר ואינה יכולה לקנח הדמעות. וכן הנשמה בגיהנם אסורים ידי׳ כמ"ש ומוצא אני מר ממות וכו׳ אסורים ידיה וכו׳:
אין לה מנחם מכל אוהביה. כמ"ש במדרש שלשה אוהבים לאדם אחד אינו אוהבו ביותר רק לפנים והוא תורה ומצות ושני אוהבים גדולים שמוסר נפשו עליהם. א׳ הוא הממון והשני אשתו ובניו ובמותו בוגדים בו זה אינו זז מביתו וזה מלויהו עד השער וחוזר כמ"ש לא יועיל הון ביום עברה וכו׳. אח לא פדה וכו'.
כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים. כמ"ש בזוהר כי סטרא דקדושה כשהאדם נדבק עצמו לה היא אוהבתו ומגינה עליו בעוה"ז ובעוה"ב אבל סטרא דמסאבא כשמדבק בה מתחילה נעשית לו כאוהב ומחבקתו ואח"כ מהדרת לגביה חרבא משננא ולוחמת בו כמ"ש חלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה שהיא טפה מרה וחדה כחרב פיות חרבא דמה"מ כנ"ל כמ"ש אל תאמינו ברע אם יאמר לך יצה"ר חטוא אל תאמין. ומה שאמר אצל האוהבים אין לה מנחם כי בו אין טוב ואין רע משא"כ כאן.
ואקדים לך כאן שבהמ"ק וציון וירושלים באדם -- ג׳ חללי מוח גולגלתא. בהמ"ק נגד מוח ימין שהוא חכמה שנקרא מקדש כידוע; ציון נגד מוח שני שהיא בינה כי שם נתנה תורה ימא דאורייתא וכתיב כי מציון תצא תורה; ומוח השלישי הוא ירושלים נגד דעת שהוא נקרא דבר ה׳ כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וכתיב ודבר ה' בירושלים.
וג׳ ארצות -- יהודה וגליל ועבר הירדן -- הן גולגלחא דמוחא, וליבא, וכבדא; ששם שורין נפש רוח ונשמה של האדם. יהודה בדרום ימין, גליל בשמאל.
וכן מוח מימין ולב משמאל כמ"ש מוח ולב הוא חו"ב. מוח רומז למנורה ע"כ בה שבע נרות נגד שבעה נקבים בראש יוצאים מהמוח. ונר מערבי הוא הפה והוא נר אמצעי שממנה מתחיל ומסיים כמ"ש ודברת בם וכו' בשבתך וכו' ובשכבך ובקומך (עי' בביאורי הגר"א ריש פ׳ תרומה שמסדר שם באופן אחר כי הלב הוא נגד מזבח הזהב וקנה כנגד מנורה וושט כנגד השולחן) ושולחן בצפון רומז ללב שמסתעפים ממנה י"ב אברים הפנימים וי"ב חושים כמ"ש בספר יצירה וכן הוא סידורם בגלגל ז' כוכבי לכת נגד המנורה וי"ב מזלות נגד י"ב לחם הפנים שמזונו מגלגל המזלות כידוע וכן הלב:
והכבד הוא רמז לעבר הירדן שהטרפש מפסיק ביניהם לפיכך אינה קדושה כמוהן כמ"ש והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים. שהמוח והלב כולם לה׳, וכבד - בו אחיזה במאכלים לחיצונים.
וכהן לוי ישראל הוא נר"נ שבאדם.
ובזה יתפרש כל מקום שתמצא במגילה זו ממלות הנ"ל. ודו"ק היטב:
- ^ אולי היה צריך להיכתב עשר"ה והכוונה אל עשרת הדברות.. - ויקיעורך