ברטנורא על מקואות ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

אלו חוצצין - חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות. שהבנות מקלעות בהן שער שבראשן, והן מהודקות בשער שבראש ומונעות המים מליכנס בשער:

של צמר ושל שער אין חוצצים - ואין הלכה כר' יהודה בשל צמר, אבל בחוטין של שער מודים לו חכמים, לפי שהמים נכנסים בהן. ודוקא חוטים שבראש, חוצצין. אבל של צואר, אין חוצצים, שאין אשה חונקת את עצמה .


(ב)

קלקי הלב. שער שבחזה כנגד הלב שנסתבך ונעשה כעין שרשרות, והן נמאסות מן הזיעה:

ובית הסתרים באשה - מפני שהשער נאחז ומסתבך באותו מקום מחמת הזיעה והטינוף והלכלוך. ודוקא באשה נשואה שמקפדת על עצמה שלא תתגנה על בעלה הוא דבית הסתרים הוי חציצה, אבל בפנויה דאינה מקפדת, לא הוי בית הסתרים חציצה:

לפלוף - צואת העין:

גליד - ריר היוצא מן המכה שמתיבש ונעשה גליד:

ושרף היבש - אם היה על בשרה מן השרף הנוטף מהאילנות או מן הפירות, ונתיבש שם:

גלדי צואה שעל בשרו - שנתיבשה ונעשית גליד:

והמלמולין - כשידיו של אדם מלוכלכות בטיט או בבצק או בזיעה ומולל ידו אחת על חברתה נעשה על ידו כמין גרגירים של שעורים:

בשל מרקה - טיט השרוי בלובן ביצה, עשוי לתקן בו הכלים שנסדקו, שאין המים ממחין אותו. מרקה, לשון תמרוקי נשים. ואין הלכה כר' יוסי :

יתדות דרכים - טיט שנתמעך על ידי הלוך בני אדם שמהלכים עליו. וכשהוא לח נקרא גץ יוני, וכשהוא יבש, נקרא יתד הדרכים, שקשה להלך עליהן ונראה כמהלך על גבי יתדות:

שאין טובלין בהם - אם היה במקוה טיט כזה:

ולא מטבילין אותן - אם היה על בשרו. ויש מפרשים, ולא מטבילין אותם אם נטמאו מימיו, דלא סלקא השקה במקום הטיט:

הקומקום - כלי נחושת שמחממים בו המים, ומחמת העשן והשלהבת שעולה על גביו נעשה סביביו פחמין:

אלא אם כן ישפשף - הפחמין שעל גביו:


(ג)

ובית הסתרים באיש. דאיש אינו מקפיד. ואפילו אשה אין מקפדת אלא נשואה כדפרישית:

ושאינו מקפיד עליו אינו חוצץ - והוא שלא יהיה על רוב גופו. ופסק ההלכה לענין חציצה, רובו ומקפיד עליו, חוצץ דבר תורה. מיעוטו, כלומר אם הדבר החוצץ הוא במיעוט הגוך, אע"פ שמקפיד עליו, אינו חוצץ מן התורה, אבל חכמים גזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד נמי משום רובו המקפיד. ולא גזרו על מיעוטו שאינו מקפיד אטו מיעוטו המקפיד, דהיא גופא גזירה, ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה:

(ד)

לפלוף שבעין - בלח אינו חוצץ , ביבש , חוצץ. ושחוץ לעין דלעיל, בין בלח בין ביבש, חוצץ. וטעמא הוי, דחוץ לעין אדם מקפיד בין בלח בין ביבש. בתוך העין, ביבש מקפיד, בלח אינו מקפיד:

כשות של קטן - כמין שער נולד בבשר הקטנים, כעין שער הנולד בקשואין שקורין פאקו"ס בערבי, ואותו שער קרוי בלשון משנה כשות של קישות, כך שער של קטן הדומה לו קרוי כשות של קטן, והנשים קוראות לו שער שוטה:

לא טמא - אם נגע טומאה באותו שער לא נטמא הקטן:

ולא מטמא - אם היה הקטן טמא באחת מאבות הטומאות, ונגע אדם באותו שער ולא נגע בבשרו, לא נטמא הנוגע, דלא חשיב שער זה יד להכניס טומאה ולהוציא:

(ה)

והמור - מוסקו בלע"ז. ויש ספרים גורסים וחמר:

דרגש - מטה קטנה. תרגום וישבת על מטה כבודה (יחזקאל כג) דרגשין:

על הנקיים חוצצין - משום דקפדי עליהן:

בלוסין - מלוכלכים. ודומה לו בגמרא בפרק כלל גדול [שבת דף ע"ו] עיסה בלוסה:

אינן חוצצין - דלא קפדי עליה. והיינו טעמא דמטות בעל הבית ועני:

איכוף - כמו אוכף. והוא של עור שמשימין על החמור כשנושא המשא:

זקקים - נושאי הנודות של עור. לשון זיקא בין מליא בין חסרה שריא, במסכת עבודה זרה (דף ( ) ):

אינו חוצץ - שאין מקפידין על הלכלוך:

עד כאיסר האיטלקי - שהוא רוחב כארבעה גרגרי שעורה, חוצץ. פחות מכאן, אינו חוצץ. ות"ק לא יהיב ביה שיעורא, אלא אפילו פחות מכאיסר חוצץ. והלכה כתנא קמא:

(ו)

משני צדדים - שעובר משני עברי הבגד:

של בנאים - תלמידי חכמים שעוסקים בבנינו של עולם. וקפדי על רבב שבבגדיהם, דאמר ר' יוחנן כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חייב מיתה:

ושל בור - גרוע מעם הארץ . ולא קפיד על לכלוך שבבגדיו אלא א"כ יוצא מעבר לעבר. ומרדעת דאמרן לעיל דחוצץ, היינו שעובר משני צדדין. דלא תהא מרדעת חשובה מבגדו של עם הארץ. והלכה כרבי יוסי:

(ז)

זפתין - זופתי חביות. אי נמי, עושי הזפת:

מפסלי אילנות - שנוטלים הפסולת מן האילנות. פירוש אחר, כורתי האילנות. לשון פסל לך, שכורת הענפים מן האילן כדי שיתעבה ויגדיל גופו של אילן:

של קייצין - השוטחים לחמה ליבש פירות של קיץ. פירוש אחר, מלקטי קוצין. וכל הני לא קפדי אלכלוך המטפחות שלהם. ואין הלכה כרבי יהודה: