בני מחשבה טובה

בני מחשבה טובה

מוהר"ר קלונימוס קלמיש שפירא

סדר מטרת החברה

מטרתנו אינה חדשה ואחרת מאשר מטרת ושאיפת כל איש ישראל. כי רצוננו ומטרתנו הם לעבוד את ד' אלקינו אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב. עבודה תמה עבודה שלימה בכל ‏ איברי גופינו ונפשותינו, ‏ וכל חוט מגופינו וכל ניצוץ מנפשינו לא יצאו מחוץ לקדושת ה' החופפת עלינו ומקיפה אותנו. אבל אבינו אב הרחמן רחם עלינו והעיר בלבנו ניצוץ רצון ודעת, שנדע שלא די לנו להיות רק כעבד בן שפחה, שעובד גם כן למלך רק שעבודתו היא אחר הרחיים הרחק מן המלך, את דבריו אינו שומע ומזיוו אינו נהנה ומתענג, עבודה שהיא בסגירת המוח וטמטום הלב. ורצוננו ותשוקתנו הם להיות בחינת בן "בנים אתם לד' אלקיכם". ובעבודתינו לד' הן בתורה ותפלה והן בשאר המצוות נרגיש את התקרבותינו לד', וכמו הבן ששמח לקראת אביו אחרי שלא ראהו כמה שנים ואחרי שנענה בגעגועים גדולים על אביו, כן גם אנחנו בשעת עבודתינו נרגיש את ריצת נפשינו לקראת אביה, שמתגעגעת עליו כל היום וכל הלילה. ריצה ונמיסה, נמיסת הנפש בהשתפכותה אל חיק אבינו שבשמים. ולא בתפילה ועבודה בלבד נרגיש את התקרבותינו אל ד' ונתענג מזיו כבודו יתברך, רק גם תמיד תהיה מחשבתינו כל כך ברה חזקה וקשורה בקדושתו, עד שתוכל להתגבר על חושינו, שלא די שלא יוכלו חושינו לבלבל ולפתות את מחשבותינו, ולומר לנו עולם אתה רואה, וגשם אתה מרגיש, רק גם חושינו יכנעו למחשבת לבבנו, וגם הם יראו את קדושת ד' פרוסה על כל הנמצא. ועין בעין יראה האדם אשר נמצא הוא בגן ד' בעדן לפני כסא כבודו יתברך, והיא היא מטרת חברתנו.

סדר תוכן החברה

אות א

חברתנו אינה חברה כדי להוסיף כח ולהתערב בעניני המדינה והקהילה, אם באופן אמצעי ואמתלא, או באופן בלתי אמצעי, כי תכליתנו היא לעלות עליה ופסיעה אחת שהיא למעלה מכל העולם, שאונו והמונו. לכן, אין חברתנו חברה לחלק כיבודים של מי בראש ומי אחריו וכו', כי יסוד חברתנו הוא שפלות והתרוממות. שפלות עצם הגוף והנפש והתרוממות קדושתם, ובמקום התגלות הקדושה אין מקום לכיבודים ולשררות.

אות ב

וכן אנו מתנים בתנאי כפול שלא תגרום ח"ו חברתנו שום התגבלות עצמית ופרוד שאר ישראל שאינם בחברתנו. אדרבא ראשית ויסוד חברתנו היא אהבת ישראל ואהבת חברים באופן היותר חזק, משל לשרפה בעיר ובאו חברי מכבי אש לכבות ולהציל באמצעים שמתאימים לדעתם ולרוחם, האם בשביל זה ישנאו ויתרחקו משאר בני העיר שגם כן מצילים ומכבים כל אחד כפי יכולתו? התכלית היא אחת לכולם, לכבות ולהציל הנפשות הנמצאות בלהבי אש, רק כל אחד מציל כפי אמצעיו, והחברה יותר מצליחה בזה ומה שיעלה ביד החברה לא יעלה בשום אופן ביד היחיד.
לכן גם אנו, כל אחד מאתנו דואג ומצטער תמיד על עצמו לאמר סוף כל סוף מה יהיה עמדי? יום ויום אני משתוקק להיות קרוב לד' בכל מחשבה דבור ומעשה (לבושי הנפש) ולכל הפחות שלא להיות מרוחק ממנו ומושלך ח"ו בתוך יון מצולה, ומכל מקום בכל יום ויום אני בידי שובר את הרצון הזה של עצמי ואין אני ממתין עד שישליך ד' אותי מעל פניו ח"ו, רק בעצמי משליך אני את עצמי אל מקומות לא ידועים תוהים ובוהים בין חמרא אתנא וכלבא. ומה תהיה תכליתנו, ימינו ושנותינו בתוך כך עוברים בעוני ויגון, והיה כי נקרב ליום האחרון רק אז נקיץ, נכה על לבבנו, ונצעק אוי לנו מה עשינו! למה זה בנפשנו וגופינו אנו נמצאים ברפש סחי ומאוס, כל החיים שחיינו בעולם הזה היתה רק חתיכה של נבילה וגועל נפש, רצוניות מחשבות ותאוות נמוכות שקוצה נפשי עתה בהם, וסתם שטויות והבלים מלאו את נפשי תמיד, ובידי הוצאתי את עצמי מן עולם הקדושה והטהרה, קדושת ד', והשלכתי אותי אל תהום הזוהמא וכיעור. וכיון שכל אחד מאתנו דאגה זו מכרסמת תמיד את ליבו ומנקרת את מוחו, הוא דואג ונאנח, ותרופה ללבו השבור אינו מוצא, לזאת התחברנו יחד למצוא אמצעים מתאימים לנמוכי רוח כמונו, וכולנו יחד נעבוד יחד באמצעים אלה את ד' אחד, וכולי האי ואולי יעזור ד' ולא נבלה את ימינו בשאול תחתית, ונזכה ליחד את לבבנו לאחד ולחסות בצל שד"י, גם בעודנו בעולם הזה.

אות ג

וכיון שכן, אנו מודיעים בזה שלחברתנו זו יתקבלו רק אנשים דואגים כאלו, ואלו האנשים שיודעים בנפשם שאינם נכנסים תחת הסוג הזה, באופנים הנ"ל, מבקשים אנו מהם אל תכנסו לחברתנו ולא תתעו את עצמכם ואותנו, ואל תקלקלו את שאר החברים טהורי הלב ונקיי הדעת, ולא עוד אלא שאין אנו שבעים רצון כל כך בקרוא איש כזה את הקונטרס הזה ג"כ, ואפשר נרמז גם זה בדברי המדרש על ישראל שלא גילו מסתורין שלהם במצרים (מדרש תנחומא פרשת בלק סימן כה). לא הסוד בלבד לא גילו, רק גם המיסתורין, לא את הסוד של ושאלה אשה משכנתה (שמות ג כב) בלבד לא גילו, רק בכלל כל דברי הנפש שצריכין להיות בסוד ובצניעות נשארו בהצנע, כי לא מן הראוי שיראו אחרים נשמות ערטילאיות בשעה שרוחצות עצמן מטומאתן, והבן.

אות ד

והגם שהלאה אי"ה נסדר תיקוני החברה, מכל מקום ראשית כל אנו צריכים למודעה זו לומר שרק אלה יוכלו להתקרב ולהכנס לחבריא הקדושה.

א) מי שמרגיש באמת בקרבו כאב ודאבון הנ"ל על שרחוק הוא מד', ולא שידע בדעתו לבד את מצבו הנמוך, כי ידיעה בשכל כל אחד יודע אם רק אינו משוגע או שיכור, אך שבאמת ירגיש כאב לב על שנפשו מרה לו ומרגיש הוא דאגה מזה לא פחות כמו מן דאגותיו הגופניות ח"ו, ולא עוד אלא שכל כך יציק לו הדבר עד שיבכה לפעמים על צרות נפשו, ועל שפלות עצמותו.

ב) שיהיה בן תורה אם מעט ואם הרבה.

ג) יהיה סוחר, בעל מלאכה וכו', רק שיפנה את עצמו על כל פנים ג' פעמים בשבוע למקום החברה, ויזהר בתיקוני החברה המבוארים הלאה אי"ה.

ד) אם אינו בטבעו הפכפך, שמה שמחליט היום בדעתו מגודל פחזותו, מבטל ורומס למחר כלאחר יד, ומהפך את הקערה על פיה.

ה) שלא יהיה שקרן ורמאי שקוע בשקריו, כי יש איש שמוציא לפעמים דבר שקר ח"ו, הגם שזה רע מאד ר"ל, מכל מקום יכול עוד לשוב ויכול גם להתקבל בחברתנו. מה שאין כן האיש שהוא בעצם רמאי ושקרן, מרמה את אחרים וגם את עצמו. על איש כזה שמעתי מכ"ק חותני מורי הרה"צ הק' זצללה"ה, שאמר בשם איזה צדיק זי"ע שאף לשוב אי אפשר לאיש כזה, מפני שגם תשובתו בשקר היא, כנ"ל שמרמה את עצמו, הוא יכול לדמות לו שבשעה אחת יעשה צדיק פועל ועושה, ובאמת לא צדיק ולא פעל ולא עשה מאומה.

סדר אמצעי ויסוד החברה

אות א

הפסוק מייסר את ישראל ואומר: ״ותשכח א-ל מחוללך״ (דברים לב, יח). זהו עיקר הסיבה שמרחקת את האדם מן אלוקיו, ובתפילתו של רבי ר' אלימלך (רבי אלימלך מליז׳נסק) זצללה״ה אמור: ״תהא מחשבתינו זכה צלולה וברורה וחזקה״ (תפילה קודם תפילה). וכל איש יודע, שבאם היה רואה בעיניו ממש איך הוא עומד לפני ד׳, לא היה לו שום יצה״ר, אדרבא, את כל נפשו וכל נשמתו היה מוציא בדיבורים קדושים לפני ד׳, עד שיתבטל כולו ויתכלל על ידיהם בו ית׳, ולא זו אף זו, שבשעה שרק דעתו ומחשבתו חזקה בד׳, גם כן מרגיש כל אחד בעצמו ביטול היצה״ר, וכל ארסו שמפעפע בחושי גופו בטלים אז לד׳. והאם אין כל אחד מישראל מרגיש, למשל ביום הכיפורים ובפרט בעת כל נדרי ונעילה, ביטול כל תאווה, הרהור ורצון לא טוב, מפני שמחשבתו ברה חזקה אז בד׳. כל עיקר חסרון של נפילת האדם הוא "ותשכח אל מחוללך", שנופל ממחשבתו ואינו זכה ברה וחזקה תמיד כמו ביום הכיפורים וכדומה, ואפילו אם ירצה האיש לחזק ולהגביר את דעתו ומחשבתו, לא יוכל להתמיד כך במחשבתו זמן יותר ארוך. וכיון שכן, כל עבודתנו צריכה להיות איך לחזק את מחשבותנו להרחיבה לחזקה ולשכללה ולקשרה לד' ית', שלא רק בזמנים אלו, בראש השנה בשעת התקיעות, יום הכיפורים וכדומה, רק גם תמיד תהיה ברה חזקה וקשורה בקדושה.

אות ב'

והנה לפי האמת, עבודת המחשבה צריכה להתחיל מלמטה למעלה, מתחילה יטהר את גופו, ואז מחשבתו ממילא תטהר ותתחזק, ולא שיתחיל האדם במחשבתו בראשונה. אבל בדורות הראשונים, שכיון שהתחילו בעבודת וטהרת הגוף גמרוה וטהרוה, ובאו גם לעבודת ושכלול המחשבה מתוך גוף כפוף לקדושה, היה זה הדרך היותר טוב למכוון. לא כן עתה בדור של עיקבתא דמשיחא, דור נמוך, דור של עקביים, וגם חולשת הגוף גורמת הרבה להעדר הממשלה שיוכל האיש למשול על עצמו ועל גופו, וכאשר מתחיל עתה את עבודתו בגופו לזככו ולקדשו, זו וזו לא עלתה בידו. לא שהגוף יטהר, ומכל שכן המחשבה שלא נגע ולא נסה לזכותה ולחזקה, שנשארה בנמיכותה, חשכה, מאוסה ומפוגלת, לכן צריכים להתחיל את העבודה במחשבה. ולתכלית זו קראנו את חברתנו "בני מחשבה טובה" כשמה כן היא, לחזק ולגלות מחשבה טובה בנו, לשכללה ולהרחיבה שלא תהיה דקה מן הדקה, הארה עוברת לניצוץ שמתכבה במהרה, רק זכה וחזקה עד שאת כל הגוף תכניע וכל חושיו תבטל תחתיה, היא תתראה והיא תמשול באדם. כי האם כל איש מתקדש כל גופו פתאום בראש השנה בתקיעות או ביום כיפור? וכיון שרואים שגם את הגוף שלא נתקדש יכולה המחשבה החזקה להכניעו ולהקדישו, למה זה נעזוב את המחשבה עם רוח גבורתה לישון ולרקב בעצלותה בקרבנו?

אות ג'

שכלול שטוח וחזוק המחשבה, זהו יסוד חברתנו וﬠיקר האמצﬠי שﬠל ידה נוכל להתקשר בﬠבודה. לא בבחינת בכור השפחה אשר אחר הרחיים אלא כבן שמרגיש את קרבותו של אביו. ואת השיח שבין אביו אליו. והנה כל ﬠיקר קושית וכובד המחשבה שקשה לו להאיש לחזקה לבלי להרפותה היא מב' סיבות:

א) הﬠדר התﬠוררות בין התלהבות של שמחה ובין של שבירת הלב, כי בכל שﬠה שאיש ישראל מטהר מתלהב, ואפילו במﬠט התﬠוררות כבר מחשבתו יותר חזקה היא טהורה ולﬠילא מציורי גופו ודמיונו היא, כמו שאמרנו לﬠיל מן יוהכ׳׳פ, רק כשלבו ומוחו מטומטמים חסרה לו מחשבה ﬠילאה שאינה גופנית, וביותר כשיש לו ﬠצבות ח"ו. שאין זאת שבירת ומרירת הלב רק מין הﬠדר וטמטום כמו שאיתא בשם הרב זצללה"ה וכמו שמרגיש האיש הישראלי שבליל יום הכיפורים שלבו נשבר אדרבא לבו ומוחו פתוחים, ובכל השנה שח"ו הוא בﬠצבות נופל הוא באין לב ובאין מחשבה.

ב) וﬠוד חסרון יש בו והוא מום טבﬠי שאין לו בכלל מחשבה חזקה, והרי זה כמו שנאמר לבעל שכל קטן חדש־דבר־חכמה שאי אפשר לו מפני מום טבﬠי זה ששכלו קטן, ומפני חסרון טבﬠי זה לא די שגם בשﬠת ההתﬠוררות אף שמחשבתו מתﬠוררת ומתחזקת אינה חזקה כמו שצריכה להיות, והיא רק כﬠין בעל שכל הקטן שג"כ מחזיק לפﬠמים את שכלו להבין איזה דבר חכמה כהבנתו המעוטה, אלא שכל מחשבתו הוא רק בשעת ההתﬠוררות לבד ואחר כך שוב נﬠדרת ממנו. כלומר האיש בﬠל מחשבה חזקה אז בשﬠה שמתﬠורר ומתלהב מחשבתו מתחזקת וברה ורואה במחשבתו ובדמיונו דמיון של ישראל בני נביאים, את ה' ית' וכסא כבודו, כל אחד לפי מצבו, ﬠד שאפילו אחר כך אחר התלהבותו יכול לאחוז במחשבתו הקדומה לבלי להרפותה, לצײר לו גם ﬠתה את כבודו ית' אשר לפניו, ומחשבה חזקה זו שאוחז יכול לﬠוררו שוב גם התלהבותו בכל ﬠת ובכל שעה שמכשיר את ﬠצמו. מה שאין כן בﬠל המום בלא מחשבה, כל מחשבתו גם בשﬠה שמתﬠורר ומתלהב הוא רק ניצוץ כמו שכל הטפש, ומכל שכן בﬠבור התלהבותו נﬠדרת ממנו כל מין מחשבה ﬠילאה, ורק מדברי הﬠולם כמו מלחם ותפוחי אדמה ומסחר וכו' יכול לחשוב ולא יותר, לכן כל התלהבותו הוא רק דבר שבא ממילא כשבא למשל יוהכ"פ או איזה זמן וﬠידן ﬠילאה מתﬠורר, אבל שיהיה בידו לﬠורר את התלהבותו במחשבתו ולהﬠלות את ﬠצמו אי אפשר לו.

אות ד

אבל למה באמת אין לו לאיש מחשבה חזקה, הלא מחשבה איננה שכל שנאמר עליו שאין לו מוח ושכל חד ולא פלפולים וחקירות אדרבא רק אמונה פשוטה בד' אנו דורשים ﬠתה, אלא שלא תהא אמונתו נﬠלמה בו, רק בחינת "והאמין בה' ויחשבה" שיהיה חושב באמונתו במחשבה רחבה שממלאה את כל הגוף, וכמו שנאמר ﬠוד מזה אי"ה לקמן. ולמה תעדר לו לאיש ישראל שהוא מבני נביאים מין דמיון זה ומחשבה זו, פשוט הוא מפני שלא השתמש וﬠבד בו כראוי, כן גם טבﬠו של כל כוח הגוף שבאם אינם משתמשים וﬠובדים ﬠמו יחלש, ולא ﬠוד אלא כיון שבגופו וחושיו הוא ﬠובד ועושה את צרכיו, וﬠם מחשבתו הרוחנית שלמﬠלה מציורי גופו אינו ﬠושה וﬠובד, אז ﬠבודת גופו מכחשת את מחשבתו. ובדבר כזה משתמשים גם הרופאים לחלוש הﬠצבים שנתקלקלה ונתפגלה מחשבתו, מיﬠצים אותו לשמש רק בכח גופו בלא מחשבה ואז גם מחשבתו הגופנית מכחישה ומטמטמת. וכיון שכן כשרוצים אנו לפסוﬠ פסיﬠה גסה זו מן נמיכות הגוף אל ﬠבודת המחשבה צריכים פשוט להוציא ולגלות בנו מחשבה חזקה מחדש ולהרגילה בﬠבודתה כמו שמוציאים כח ההליכה בהילד ﬠ"י ההרגל שמרגילים אותו ללכת, והיה שכרינו בזה כפול, כי לא די שהתגלה בנו מחשבה ﬠילאית שלא הרגשנוה מקודם, אלא שגם ארסי חושי הגוף יחלשו ﬠ"י זכות המחשבה וחיזוקה כמו שﬠבודת הגוף מחלשת את המחשבה כנ"ל וגם הם לחושי המחשבה יתהפכו.

אות ה

והנה לכאורה האיש הישראלי המתחיל הפשוט שלא טﬠם טﬠמה של מחשבה ודמיון ﬠילאה, ישאל שאלה חזקה לכאורה, מה כל החרדה חרדת הכבוד שאנו חרדים לקראת המחשבה והדימיון להוציאם ולשכללם בנו, איזה מחשבה בכלל יש בנו, ולאיזה דבר הם מוכשרים, רק לחשוב ולדמות צורת ﬠץ ואבן, רק צורת ומחשבות גופניות ומה יוﬠילו לנו מחשבה ודמיון כאלו, אפילו בשעה ששומרים להתפלל יש זמנים שאפילו אם מחשבתנו חזקה אז ורוצים אנו לחשוב מחשבה אלקית ג"כ חסרה לנו מה לחשוב, כי דבר גופני שנצײר את כבודו יתברך באיזה דמיון וגוף אסור, כדברי הרמב"ם ז"ל בהרבה מקומות, ובפרט בהלכות תשובה וביסודי התורה, ולדמות ולחשוב צורה רוחנית מופשטה מעולם הזה אין מחשבתנו מוכשרה ויכולה, ואם כן למה לנו לחזק להרחיב ולשכלל את מחשבתנו, האם מחשבה ודמיון שביכולתם רק לחשוב ולדמות מהרבה בתים, אנשים, ושאר דברים גופניים וכו', כשהם מתרחבים יועילו להעלות את האיש ולהﬠמידהו לפני כסא כבודו בעודנו בגופו בעולם הזה! ולפי שכל הפשוט יכולה התרחבות מחשבה כזו ﬠוד להשליך את האדם לידי הזיה ולﬠשותו לבﬠל דמיון שוא. אבל כאמור שאלה כזו מתאימה רק למי שמתחיל עתה בעבודת המחשבה כל עוד שלא שכללה וכל ﬠוד שלא טעם טﬠמה של מחשבה טהורה, ומכיון שהוא שקוﬠ רק בﬠבודות ופעולות גופו וגם מחשבתו הוא משתמש רק לפי צרכי גופו, איך יאכל, ישתה, ציורי דמיון סחורתו וכו' וﬠיקר מחשבתו עודנה טמונה בו ולא הוציאה את ראשה החוצה, לכן דומה לו שהתגלות מחשבה ודמיון שהוא ניצוץ נבואה שאנו מדברים עתה ממנה גם כן רק גידול והתרחבות מחשבה כגון אלו היא ושואל. ולמה הדבר דומה לﬠני המחזר על הפתחים ר"ל שחלם לו שיעשה מלך ויהי בבקר ותתפﬠם רוחו ויבך ויאמר מה אם לפרנסת בני ביתי לבד הוא מוכרח לסבב את כל ﬠירו עד שמוצא ביגיעה רבה, הנה עתה כשיתגדל למלך ויצטרך לפרנס את כל חילו וצבאיו לא יספיק לו אף אם יסובב את כל הﬠולם, ואם כח אבנים כוחו לחזור ﬠל כל פתחי העולם לפרנסתם, וכל זה הוא מפני שמודד את מלכותו במידה של עניות, שיפרנס את כל חילו רק על ידי שיסבב על הפתחים כמו שמפרנס את בני ביתו בﬠניותו רח"ל, ואינו יכול לרומם את ﬠצמו מﬠל אביונותו שיבין שאז כל אופן פרנסתו תהיה אחרת. אבל נניח את השואל במצבו ונענה לו כטעותו, המחשבה מוכשרה היא לפי דעתך לחשוב ולצייר רק גופניות והיא בעצמה לפי זה רק כח גופני לא יותר מן החושים, ולמה בחושיך כשרוצה אתה למשל להביט על מרחק פרסה מוכרח להיות שטח מגרש של פרסה, ובמחשבתך ובמוחך שגדלו רק ככף איש יכול אתה לצייר לך דמיון אף של ﬠשר פרסאות וכדומה, והנך רואה איפה שמחשבה כשהיא לﬠצמה אינה באמת חושית גופנית, רק שנושאה ﬠל פניה ציור גופני וכאשר ננסה אנו בשכלנו להפריש זה מזה, הדמיון ﬠם המחשבה, מן הצורה שחושבת ומצטײרת ﬠליהם ציור שקבלו מן החושים אז תשאר מחשבה רוחנית שאין אנו רואים ומרגישים אותה, ﬠד שנוכל לדﬠת ולאמר מהו.

אות ו

בכלל יש להתאונן ﬠל שהאדם כל כך שקוﬠ בהרגל שלו, עד שאינו יכול לﬠזבו, וכשהוא מורגל לראות רק דברים גופניים במחשבתו דומה לו שהמחשבה גם בﬠצמה גופנית וחושית היא, אבל לא בﬠנין הדמיון והמחשבה לבד טﬠית, רק גם בחושיך לא תהיה בטוח כל כך שהם גופניים מגושמים בהחלט כמו שאתה חושב, כי את חוש הראיה שמיﬠה וכו' בﬠצמו ﬠוד לא ראית, רק את הדברים שחוש הראיה רואה או שומﬠ, ובשﬠה שתסיר ממך דבר נראה או קול נשמﬠ גם חוש הראיה ושמיﬠה יﬠלמו בך מבלי שתרגישם ותראם, ומי יודﬠ איפא אם באמת חוש הראיה בﬠצמו גשמי ואי אפשר לו לראות רק דברים גופנײם, או שביכולתו לראות הכל גם דברים בלתי גופניים, וﬠתה כיון שהבאת לפניו רק דברים גופניים הרגלתיו רק בראיה גשמית. וכבר דברנו מזה למה חכמת אדם תאיר פניו, וכל איש מכיר לפי ﬠרכו בחבירו אם חכם או טפש אם איש זך או גס הוא, וראיה זו כבר אינה גופנית כי כחכם כטפש כזך כגס בשר אחד בפניהם. בכל ﬠנין ﬠלית האדם יש אבן נגף הזה שאי אפשר לו להתﬠלות מן הרגלו, וﬠד כמה שנרצה לבאר לו וﬠד כמה שנרצה להחכימו קשה לפﬠול אצלו שידﬠ שהאמת הוא היפך מן זה שﬠיניו רואות ולהיפך הוא מכל הרגלו, ﬠד שנולד מין ﬠקשנות מוסתרה בלבו שלא יניח לזוז את ﬠצמו כמלא נימא מידיעותיו הקודמות, ואיך נעלה את איש כזה ממעל לעולם ובשעה ששומע דברים כגון אלו שמכחישים את ההרגל שלו חושב הוא בלבו ומכריז מהו אומר שזה העולם אינו גשם, ועוד זאת שאת עצמי איני מכיר, משוגע איש הרוח. זה עיקר החסרון, שאי אפשר לו להגדיל את מחשבתו למחשבה טהורה בלי ציור ודמיון גופני, מפני שמכל מחשבה שעולה במוחך אתה דורש דמות ציור ודמיון גופני, יען שאתה מורגל רק במחשבות כגון אלו ואם לאו אין זה מחשבה אצלך, ובאמת לא שנאמר שאין עולה בך מחשבה בלתי בעלת ציור כלל, עולה היא, רק כיון שבדעתו של אדם יש בה מבקר שמבקר ומגיה את כל מחשבות האדם, ואותה שאינה דומה ומשתוה למציאות העולם נראית בעיניו למזויפה ורודפה ומשמידה מן מוחו, כמו שרואים שבמוחו של הילד עולות גם מחשבות אי אפשריות למשל שיעוף בכנפים וכו', והגדול שכח הביקור אשר במוחו נתגדל אין מחשבה כזו באה במוחו מפני שכח המבקר שנתגדל בו משרה את מחשבתו ומעריכה עם דברי העולם שרואה ושומע, וכל מחשבה מזויפה מגרש ומכחש עד שדומה לו להאיש שלא בא כלל וכלל בו, מפני שכל כך נתגדל בו כח המבקר וכל כך ממשלתו על מח האדם עד שהוא מונע ומפחיד את כל מחשבה מזויפת לדרוך על מפתן מחשבתו, והאיש אינו מרגיש את כח המבקר רק דומה לו שמעצמו אין מחשבות הללו באות בו. ועתה לענין דידן לא שאין בו מחשבה נקיה מן הציורים הגופניים, עולות הן בך, רק כיון שהמבקר שבמחך מורגל כל כך רק במחשבות עם ציורים, ורודף ומגרש הוא את כל מחשבה טהורה ממך, ואתה שאת כח המבקר אינך מרגיש כנ”ל דומה לך שאין שום מחשבה ודמיון בלתי מצויר ונאחז בצורה גופנית נמצא בך כלל. ובאמת האיש שנקבע בו כבר שמחשבה אמיתית אי אפשר לה להתדמות לצורת העולם, וגידל והרחיב בו את מחשבה הנקיה, אז בעת עלות בו מחשבה זו חושב ומדמה ורואה לפי מצבו את הקדושה ואת כסא הכבוד של שורש וחוצב נשמתו ואין צורה גופנית חסרה לו ומונעת את מחשבתו, ורק אם רוצה הוא לחקור אחרי מחשבתי מה אני חושב ורואה, חקירה זו נפילה היא, ואי אפשר לו להבין את עצמו ואת מחשבתו ודמיונו הקודם. כי מה היא חקירתו זו אחר מחשבתו אם לא שוב ביקור והתדמות המחשבה אל מחשבות וציורי העולם.

אות ז'

אבל אל נא נדלג בפעם אחת כל כך הרבה אל מי שיש בו זמני מחשבה טובה זו, כי רצוננו בזה להעלות בחברתנו את כל חברינו אל זמני קודש כאלו ולגלות גם בהם מחשבה טהורה. וכאמור, הביקור זה מה שרוצה ודורש מכל מחשבה התדמות אל כל מחשבות העולם זוהי מניעה גדולה שמונעת את האדם מכל מחשבה נקיה, אף ההתעוררות של קדושה ותפילה טהורה, והאם אין זאת עיקר סיבת פגם האמונה, יראה ואהבה גם כן.

כבר התנצל אברך לפני ואמר: "אם הייתי יכול לצייר לפני איזה דמות בשעה שאני עומד לפני השי"ת בתפילה הייתי מתעורר פשוט על כל פנים כמו מי שמבקש ומתחנן לפני הכל יכול שיש בידו להושיע לי, או שהייתי מזדעזע ומרתת מן המחשבה והציור בעצמו שאני עומד לפני כסא הכבוד, אבל כיון שאסור לי לצייר שום דמות וציור רק ידיעה שהיא בלא מחשבה, ובלא מחשבה אי אפשר לי להתעורר אם לא באה ההתעוררות מעצמה, ומכל שכן שאוכל עוד להתמיד בהרגשות התלהבות, זה אי אפשר לי כלל. ומי יודע אם לא הייתה זאת גם יסוד וסיבת חטא הערב רב, שאמרו עשה לנו אלהים שילכו לפנינו, ושנראהו, רק הם הרחיקו ללכת ולבקש לא ציור מחשבה בלבד רק גם דמות בפועל, ועוד התטפשו לרצות דמות אלהי מצרים רח"ל." וכיון שיסוד חברתנו הוא שלא לגעור ולגזור סתם על האיש עשה כך וכך כי או שלא ישמע לנו או שיראה את עצמו לאמור שיש לו מחשבה טובה והתעוררות ואין לו. כי באמת גם כולם רוצים להיות טהורי לב ובני עליה רק שאי אפשר להם להתעלות מן רפשם כנ"ל. וכל יסוד חברתנו הוא להרכין את הכתף למקום נמיכיות החברים עד כפות רגלי נפשם וגופם, ומשם להעלותם באמצעים מתאימים להם, לכן נראה נא גם להם תקנה ועצה איך להרגילם כפי מצבם. לכן במצב כזה בראשית גידול והתרחבות מחשבתו יסמוך עצמו על הראב"ד ז"ל שמשיב על הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות תשובה הלכה ז' וזה לשונו: "א"א ולמה קרא לזה מין כמה גדולים וטובים וכו' הלכו בזו המחשבה וכו'." ועל פי פשוט קשה להבין את דברי הראב"ד ז"ל הלא מקרא מלא הוא, "כי לא ראיתם כל תמונה" וכדומה. ועיין בכסף משנה שם קושייתו, ולפי הנ"ל לא שאמר הראב"ד ז"ל שיטעה האיש לאמור שיש ח"ו למעלה שום תמונה, חס מלהזכיר, אבל כנ"ל באמת ידע האיש שהשם יתברך אינו בעל שום תמונה ח"ו רק הוא הקרוץ מחומר איש מגושם בעל תמונה מצייר לו זאת, כדי שתוכל מחשבתו להאחז ולהתגדל ולהתרחב, וכאשר יעזור לו ד' ותתחזק מחשבתו ותוכל לחשוב בד' מחשבה חזקה ונקיה, ודמיון ניצוץ נבואה יתגלה לו, אז התמונה הציור גופני הזה ממילא יתבטלו, ויוכל לצייר לו בעת תפילתו שעומד לפני ד' ית' ולפני כסא כבודו ענין כדי לשבר את האוזן וכדי לשבר את המחשבה מה שיכולה לחשוב ולדמות. וגם אתה חבר בחברייא בשעת הדחק צייר לך שאתה עומד לפני כסא כבודו ואתה מתפלל ומבקש ממנו ית' פשוט כבן שעומד ומתחנן מאביו רחם נא עלי אבי, כבר אי אפשר לסבול נדודי הגוף ועזיבת הרוח, ומן העת אשר השלכתני ממך והסתרת פניך מאיתנו, מגור מסביב, ומי הוא האיש אף בלב אבן שלא ימס בשעה שמצייר במחשבתו את הדמות הזאת, איך הוא עומד לפני כסא כבודו אש אוכלה ומתחנן על עצמו ועל בני ביתו ועל כל ישראל.

אות ח

שני דברים נחוצים לנו ושניהם חסרים לנו, התרחבות ושכלול המחשבה, וגם התעוררות והתרגשות. באמת שניהם שהם אחד הם, כי בשעה שאחד עומד ח"ו מתוך צרה ומתפלל לד' אין דמיון ומחשבה חסר לו, האם בשעה שאיש ישראל מתלהב בימים נוראים מחשבה חסרה לו? לא, בשעה שמתלהב ומתעורר הוא בלא שום מחשבה, יש לו מחשבה הוא חושב ומרגיש לפי מצבו, ומצב התלהבותו, ורואה שכסא הכבוד נשתלשל אליו והוא עומד לפני ד' בהתרגשות יתירה ומפאר אותו, לא את המלך שנסתר ורחוק ממנו אלפי פרסאות מפאר ומשבח, רק את ד' אשר נגד עיניו ואומר: לך ד' הגדולה והגבורה וכו', וכן מתפלל: אבי אב הרחמן עשה לי כך וכך, ועוד זאת, ועוד זאת עשה לי, רק שמחשבה זו שיש בשעת התלהבות אי אפשר לו להשיגה ולתפשה אח"כ, א') מפני שמצערה היתה כקטנות התלהבותו, והב') כיון ששוב במחשבה גופנית הוא בא להבינה, ובמחשבה גופנית זו רק מחשבה בעלת ציור ודמיון יכול לחשוב ולא זולתה. כל התרגשות והתלהבות הישראלי מין התגלות הנפש חוץ מגופה היא, ולמה תיגע לריק להבין את פעולותיה במחשבה גופנית. מחשבה טהורה תלויה בהתעוררות והתלהבות, וההתלהבות במחשבה טהורה, כי אילמלי היה יכול האיש לרכך את לבו ולהתלהב תמיד היתה מחשבתו יותר נקיה, ואלמלי היתה לו מחשבה נקיה היה יכול להתלהב ולהתעורר יותר בכל עת וזמן שמכשיר את עצמו לו, לכן בשניהם צריך הישראלי, לעבוד, ולגדל את מחשבתו והתעוררות התלהבותו. אמור מעתה לא לבד בענין התרחבות המחשבה צריכים לדבר, רק גם איך לעורר את התלהבות הלב, נחפש עצות ותחבולות, וד' יאיר עינינו ויעזור לנו שנוכל סוף כל סוף להרים את עצמנו מעל גבול הזוהם שהשקענו בו עד צוארינו. והנה אם להתחיל בראשונה בהתעוררות של קדושה אין ביכולת האדם, נשוב נא אל דרכינו לרדת אל תחתית גופו של האדם ומשם להעלותו, ונתחיל נא בהתעוררות גופנית, כי כאמור כל התעוררות אפילו אם גופנית, היא מפתח לנפש, משל לאיש שהעלילו על בנו ונתנוהו במאסר ואי-אפשר לו לראותו בלתי כששר בית הסוהר פותח ונכנס אליו לחקור את משפטו, האב הפתי כיון שלצורך משפטו פתחו גם הוא אינו מדבר עמו רק מענין משפטו, והחכם אומר הן אמת ששר בית הסוהר פתח, אבל בין כך ובין כך הלא כבר פתוח, ובני לפני, אחבקהו ואנשקהו ואדבר עמו דברי אהובים כאב עם בנו. כל התרגשות דבר מדברי העולם פותחת ניצוץ מנפשו, אבל בין כך נתגלה הנפש מעט, לכן נשתדל ונוציאה יותר ונתרפק עליה בדברי אהבה ויראה ומחשבה טהורה לד', וכיון שכך שגם התרגשות גופנית פותחת ומגלה מעט את נפשינו, כבר יש בידנו במה להתחיל ובמה לדפוק על פתחי לבבנו לקרוא אותה מחוץ לשערי הברזל אשר אסורה שם, "פתחי לי אחותי רעיתי" , לכי עבדי את ד' עבודה טהורה התרגשי והתפעלי באמונה אהבה ויראה אליו ית'. למשל כל איש עבר עליו כבר דאגה של עצמו או זולתו שנוגעת לו כמו שלו ח"ו, אשר בכל עת שזוכר אותה ומצייר אותה בדמיון חזק כאלו היא לנגד עיניו לבו מתרכך ומתרגש אף בוכה. צייר אותן גם אתה לפניך והיה כאשר רק תתעורר בהתעוררות ושברון לב תעלה על לבך, ולמה לי לשבור את לבי ולבכות לריק הלא ד' לפני ואני עומד עתה לפני כסא כבודו ית', אבכה לפני ד' שומע קול בכיות, ובמחשבה ודמיון של עצת הראב"ד ז"ל הנ"ל תחזק יותר ויותר איך עלית עתה לפני כסא הכבוד לפניו ית' וזכות נתונה לך להתפלל ולהתחנן, ותראה איך תפלה מועילה תעלה לך על ידי זה. ואם אי אפשר לך להתעורר מדאגה שעברה, יעשה כעצת הגמרא "יזכיר לו יום המיתה" אבל לא ברעיון גרידא וכללי, הגמרא אומרת "יודעין הרשעין וכו'" וזה החסרון שרק יוחסין, ידיעה כללית שאינה שוברת את הלב בפרוטרוט. יצייר את הדבר שעובר על כל איש לאחר אריכת ימיו ושנותיו, איך יסתכל ברגע האחרון על כל העולם ועל בניו שמוכרח לפרוש את עצמו מהם וללכת בגופו אל תחתית העפר רמה ותולעה, ובנשמתו אל הדרך שאינה ידועה לו אנה יוליכו אותה, בניו יסובבוהו ויבכוהו ויצעקו הוי אבי אבי, אוהביו ומשפחתו יהמו ויקראוהו, והוא שומע ומבין הכל, ואי אפשר לו לעזור מאומה, רוצה ומתחנן הוא לחיות אבל הלב דוחק עד כדי להתפקע, והגרון מתכוץ עד כדי להחנק, ובחזקה קורעים את נשמתו מגרונו ולבו, וכן אח"כ כשמלוים אותו אל בית עולמו, בניו זה מטיח את ראשו בכותל צועק ובוכה אבי אבי איך עזבתנו הלעד נקרעת מאתנו, וזו משלכת את עצמה על הארץ ובקול מר צורח צועקת ומיללת אי אפשר לי לחיות בלעדיך אבי, מי יתן מותי תחתיך, דמעות וצעקה זורמות ממנה עד שנדמה שכולה ח"ו תתפקע מרוב היללה וצרה המתפרצות מקרבה, קולם מחריד גם את החיים וגם את המתים, גם כל העם גועים בבכי מרחמנות עליו ועליהם, צוחה מהומה ומבוכה בכל סביבותיו, וסוף כל סוף כולם שבים לביתם והוא איפה נשאר, ועם מי נשאר, ובפרט כשילמד ראשית חכמה, זהר ומדרשים ממה שעובר עליו ועל נשמתו אח"כ, אז בטח יתרכך גם לב האבן ומן מרירות והתרגשות זו יעלה אל תפלה רצויה כנ"ל, לא התעוררות לא מחשבה יחסרו אף לא אמונה אהבה ויראה לד'.

אות ט

חושבני שלכן כל כך נפש האדם טמונה וישנה שנת עולם ואי אפשר לה להתחזק במחשבה טהורה והתעוררות של קדושה היא, מפני שאין תפלתו והתעוררותו באות כאחת. הרבה פעמים מתפלל ואינו מוכשר להתעורר עתה, וכשיש לו זמן של התעוררות אינו מתפלל ואין זמן תפלה אז, לכן מורגל נפשו לישן ולנוח בטמטומה ואי אפשר לו לחשוב מחשבה טהורה, רק מחשבה גופנית, מה יאכל מה ישתה ולצייר לו ציור ודמיון גופני כנ"ל, לכן אמרנו בזה איך יעורר את עצמו בתפלה בתחבולות שונות, אבל גם את צד השני לא יעזוב, היינו כל מין התעוררות שעולה בקרבו בכל היום שלא בשעת התפלה ועבודה לא יעזוב אותה ג"כ, רק ישמשנה למפתח הנפש, כי כנ"ל כל מין התרגשות אפילו של מסחר ושאר עניני הגוף הן של שבירת הלב הן של שמחה יש בו צד גילוי הנפש, רק שמכוסה הוא בלבוש של צרכי עוה"ז. וצריך האיש להשתמש עם שעת הכושר הזו, וכשמרגיש איזה מין של שבירת הלב אפילו מצרכי גופו ילך תיכף הצידה ויעמיד עצמו אל הכותל ויאמר איזה קאפיטלאך תהילים, ויותר טוב לומר קאפיטיל שהוא מענין המאורע שלו ולפי דאגתו, למשל, אם דאגתו עתה מן שונאיו יתפלל הקאפיטיל "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי וכו'" ואם דאגה אחרת יתפלל "טבעתי ביון מצולה" , או "אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי" , ולא שיבא פתאום מן השוק וידבר דיבורים בלא לב ובלא מוח, רק יתבונן קודם בדאגותיו, דאגות אלו המונעים אותו ומצערים לו כ"כ הרבה, ואל מי ילך ומי יושיעהו, אם לא הקב"ה הכל יכול אב הרחמן, והוא מתקרב עתה לפני כסא כבודו ובמחשבתו מצייר את כבוד ד' שעומד הוא לפניו ית' ומתחנן, "ד' מה רבו צרי וכו' רבים אומרים אין ישועתה לו באלקים סלה", כך הם אומרים אבל "ואתה ד' מגן בעדי וכו'", ואחר שאומר את הקאפיטיל תהילים יתפלל בפיו בכל לשון שומע, כפי העולה על רוחה, ומן דבור לדבור ומן תיבה לתיבה, ירגיש שמוחו ומחשבתו מתחזקים ועולים, ומעט מעט הוא עוזב את צרכי גופו, וצעקה מתפרצת מעומק לבו, רבש"ע קרבני אליך, טהר אותי, העלה אותי מכל דאגות אלו, כדי שאוכל להיות קרוב אליך, בלב ונפש טהור, ובסוף תפלתו טוב שיאמר חד פסוקא של התחזקות כמו "ד' רועי לא אחסר וכו' לא אירא רע כי רבש"ע אתה עמדי" , ועכשיו ישמח על כי ד' עמו, כי באמת ד' עמו. ובפרט בשעה זו ששפך לבו לד', שהיא שעה של התרוממות והתקרבות, ובכל היום ירגיש אחר תפלה זו מין עונג רוחני, עונג של טהרה, נפשו היתה בגן עדן היום ומי ידמה לה ולשמחתה. וכן בשעה שמרגיש בקרבו שמחה, אף אם היא שמחה מן ישועה גופנית לא יעזוב את שעת הכושר של ניצוץ התגלות נפשו, ויעמוד בזוית ויאמר איזה קאפיטל תהילים (טוב שלא להרבות עתה בתהילים) כמו קאפיטיל י"ח, "ד' חזקי וגו' צורי אחסה בו, מגיני וקרן ישעי משגבי וכו'" , וכשיגמור את התהילים ידבר כנ"ל בפיו, רבש"ע מודה אני לך על גודל חסדך שאתה משגיח עלי ועוזר לי ברחמיך הרבים, ותמיד אתה מנהיג אותי לטובתי ובפרט עתה שהושעתני בישועה זו, ושוב ירגיש עלי' כנ"ל מן שמחה גופנית, לשמוח בד'. ובדרך הזה לא יעזוב אפילו אנחה היוצאת ממנו, כי אפילו מן אנחה פשוטה קטנה וקלה גופנית שיוצאת מקרב הלב לב ישראל, יכולים לפעול התגלות גדולה בנפש ולקרבה ע"י אל ד', דומה הנפש אל מקור מים שנסתם, אשר צריכים לחפש אותו ולחפור חורים וסדקים אליו, ומכל חור אשר נפתח יכולים להוציא מים רבים ולהשקות את כל שדותיו שלו, אף של חבריו. וחוץ מזה שתפלות והתרחבות ההתרגשויות הללו בעצמן טובות הן, ומיני מקוואות מטהרות את נפש הישראל מכל תאוה זוהמה הן, ומקרבות אותה לד', מעלה גם זו להם שאינן מניחות את הנפש לרדום תרדמת עצלה ולגווע בהתעלפותה, מרגילות הן את הנפש להתגלות וללכת ושתיהן מתחזקות ההתלהבות והמחשבה, ויקל לו לעורר את נפשו הערה והחמה בכל עת ובכל שעה.

אות י

אבל אל נא ישכח חבר החברייא את עיקר כוונתנו בחברתנו "בני מחשבה טובה", שלא די לנו במחשבה כגון זו בלבד, שבין כך וכך עודן מחשבות שיש בהן ציור גופני, כי במחשבה אתה מוכרח לצייר לך דמיון כמעט גופני בסמכך על הראב"ד ז"ל וכשאתה בא להתעורר מוכרח אתה לצייר לך דאגות גופניות ויום המיתה. והלזה יקרא איש הרוח ובן המחשבה, רצוננו אנו הוא, לקרוע בקריעה אחת את כל המסך הפרוס על כל החיים, ופתאום תראה אח עצמך עומד לפני כבודו ית' בתוך מחנה גדולה של מלאכים ושרפים, ואתה אחד מהם. כל העצות שדברנו עד כה הן רק אמצעים לבא ע"י לתכליתנו האמיתית ולהעלות אותך מדרגה אחר מדרגה, עד שתתגלינה בך התלהבות ומחשבה בלא ציור, רק התפשטות מחשבה חזקה ונקיה כ"כ עד שבכל דבר תראה את ד' ית', כלומר לא שהחושים יחישו כפי רצונם ויכריחו גם את המחשבה לחשוב ולצייר רק כדמותם וכצלמם דמות חושית, אך להיפך המחשבה תהיה חושבת מחשבה נקיה עצם המחשבה בלא דמות וציור, ומתגברת על החושים וחודרת ומתגלה על ידיהם בעולם, עד שכל המשא ומתן וכל הנגיעה שלה עם העולם בלא אמצעות לבוש החושים רק ישר מחשבתית תהיה, העין האוזן וכו' כולם מביאים רק דברים מחשבתיים, לא שחושבים אנו לבטל בכלל את חושי הגוף שלא יראה האדם עולם לפניו, עולם יראה, רק גם את קדושת השי"ת יראה עליו, בין שיסתכל על העולם ובין לא, ולא שיתבונן בדעתו בלבד שהשי"ת שוכן על העולם ומלכותו בכל משלה, כי כבר דברנו איך שהדעת בלבד אינה מקרבת באמת, ומה יועיל לו לאיש שיעצום את עיניו ויתבונן בעבים האם ירדו העבים אליו עי"ז, רק שיתגלה בקרבך מין מחשבה חדשה שלא ידעת מקודם שהיא נמצאת בך ובה תראה הכל. לא דברי הזיה אנו מדברים אליך ולא דברים שלמעלה מן העולם והטבע אשר רק בני עליה יכולים להגיע אליה, דברים בטוחים וודאים אשר כל איש ישראל יכול לבוא אליהם במעט התאמצות אבל תמידית דברים שאינם נגד חוקי הטבע ג"כ. ואם קשה לך להבין עתה איך אפשר לך להגיע לידי מצב אשר לא שערוהו לא אתה ולא חבריך, לא תתיאש ממנה כי הכלל הזה תדע, כל מדרגה גדולה וכל מדה עילאה אשר תשמע לא תתיאש ממנה, רק תחמוד אותן בלבך ותתאמץ להגיע אליהן, כי הרבה אנשים כבר נאבדו ולא עלו אל המצב שהיו מוכשרים אליו רק מפני יאוש הזה, שיסודו עצלות, התרשלות ויצה"ר, ולו רצו לנסות להעפיל ולעלות לאט לאט פסיעה אחרי פסיעה לא היו מבלים את כל ימיהם ברפש, ולא היו מאבדים את כל האור וכל הקודש שהי' מוכן להם, לכן את קונטרס החברייא קדושה שלנו, לא תפטר בקריאה גרידא בלבד רק תלמדהו בנחת, ולא בפעם אחת תעבור עליו, רק תתן ריוח בין פרשה לפרשה וכו', יותר טוב לחלקהו לאיזה ימים, מעט היום ומעט מחר וכו' ואם כבר גמרתיו תשנהו ותשלשהו וכו', ותשתדל להכיר את צורת הפנים שבכל הקונטרס, כי כמו האדם אי אפשר לכל חיותו להראות באבר אחד, רק ברמ"ח איברים וכו' ורק בין כולם כשמצרפים בסקירה אחת את כל האברים, נכרת צורת אדם שלם, כן גם צורה האחת אשר בכל הקונטרס הנה נפרדת למאמרים, לעצות ולאמצעים, ובשעה שמביטים על חלק אחד רק אבר אחד מתכליתו רואים, וצריכים לצרף בלבבינו ונפשינו את כל הנמצא בו, ואז תתראה צורת עבודה ותכלית אחת מיוחד בשבילנו, אבל כל אלו הם רק לאנשים שכבר נזכרו ונפרטו בראש דברינו בעניני תוכן החברה.

אות יא

הרבה הרגשות ישנן שפתיחתם בנו הן כפוטר מים, קלות וקלושות, והיה אם נרחיב אחת מהן ונוציאה אל הפועל תעשה לנהר גדול ולפלגי מים אשר לא יכזבו מימיו, ואם אין מרחיבים אותה תאבד בל תראה שמש, יש לפעמים שהאיש מרגיש למשל אי נעימות בקרבו, ואינו יודע אם צריך לאכול ולישן או לשתות יי"ש ונאספה הרגשה זו כלעומת שבה, ובאמת זאת היתה מין הושטת אבר מאברי הנשמה החוצה שרצתה להתפעל ולחשוב מחשבה טהורה, וכן לפעמים בהרגשת שמחה או כדומה, וכיון שלא נאחזה הרגשה זו בלבוש גופני כי אבר של הנשמה טהורה הושטה, לכן לא ידע האיש מה היא, ומהו מרגיש בקרבו, מין קשקוש ופרפור הנפש היתה, והוא שתה יי"ש, אכל או עשה דבר אחר משאר דברי העולם, לא שהשקיט בזה את פרכוסי הנפש רק הסית ושיסה את הרגשות גופו שירעישו וירעימו, וקול הנפש לא ישמע. משל לכומרי המלך שהכו בתופים למען לא ישמע האב המיית בנו המתחנן מבין להבי המולך. הרגשות גופניותו רועשות כל כך עד שרעידת הנפש עוברת לבטלה, והיא מין הפלת נפלים של הנשמה. לזאת מזהרת ומכרזה חברתנו לכל אחד מחברי', הוי יודע להסתכל, ובכל דבר אשר מתרחש בקרבך ומחוצה לך תדע איך להסתכל, ואין הסתכלות ראיה על דבר הנמצא בלבד, רק מין לידה שמולידים ומוציאים דבר שיהיה לנו להסתכל בו. צורת הדבר אנו מוציאים ומולידים עד שתהיה צורה שנסתכל בה, ומי שמרגיש איזה הרגשה, צריך הוא להסתכל, כלומר להוציא בה צורה ולהסתכל בצורת הרגשה. ולא הרגשות קטנות בלבד עוברות בו ונאבדות מתוך חוסר יכולת ההסכלות, רק גם מצוות, שלמות עוברות בו כלעומת שבאו, הרגיש מה בקרבו ואי אפשר לו להתרכז ולצייר ולדעת מה הרגיש ובמה שונה הרגשתו בליל יוהכ"פ מראש השנה ומליל פסח וכדומה, לכן אנו מזהירים למד את עצמך להסתכל, ובכלל תהיה לאיש שמחפש את ד' בכל מקום אולי ימצא את הא-ל מסתתר ואת קדושת כבודו וכאשר תבקשהו ותמצאהו, איפה תמצאהו? בך ובכל סביבותיך, אבל ולתכלית זו צריך אתה להתרחק מן המהירות הרחק, הרחק הרחק, כי אין המהיר מתבונן, אבל גם השמר בנפשך שלא תגיע במתינותך עד קצה גבולה, ולא תיגע בעצלות ועצבות. למשל אתה יושב בסעודה השלישית בשבת בחברת חסידים, האם אין אתה מרגיש מאומה אז, הצדיקים אמרו ששעת שלוש סעודות היא השעה של יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עולם הבא, ומכ"ק חותני הרה"ק זצ"ל שמעתי שהמגיד מקאזניץ זצ"ל אמר בשלש סעודות שהיה בבחי' צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ואתה האינך מרגיש מאומה, שעה שיותר טובה מכל חיי העוה"ב עוברת עליך ואיו אתה יודע ומרגישה, בטח עצלותך מפתה אותך שוב, ומי ידמה להמגיד ולשאר הצדיקים ז"ל, אבל כבר אמרתי לך שתשובה כזאת תשובת היצה"ר שבך היא. ד' ית' מלכותו בכל משלה, ואם הצדיקים זי"ע הרגישו והתענגו מקדושתו ית' בבחי' רישא, אתה עכ"פ את בחינת עקביים או עקביים דעקביים דקדושה תרגיש, אבל בטח גם אתה מרגיש בך את השלש סעודות, גם לבך ומוחך מתנענעים ומזדעזעים מקול רעם הגלגל, גלגלי המרכבה שעוברים דרך נפשך, רק שאין אתה יכול להתבונן ולהסתכל, והרעם והרעש אובדים ונפסדים בך עד שכמעט לא תדע שד' אלקיך בא וכל קדושיו עמו, כל איש צריך להסתכל כפי מצבו, וההסתכלות פשוטה בשלש סעודות למשל היא כך, עברה עליך השבת, יום כולו של קדושה, מן השמים קדשו אותך וגם אתה קדשת את עצמך ביום זה, לא עסקת במסחרך, לא טיילת בשוקים וברחובות, לא הקלת את ראשך, ישבת התבודדת בינך ובין קונך, או יחד עם חבריך עסקת בתורה ובשיח של קדושה וחסידות, כבסת את עצמך מכל אבק וכתם שעלו עליך בכל השבוע והשתדלת לבוא עד נפשך שעזבתה ורחקת ממנה בכל ימות החול, ובכל שעה ושעה הרגשת שאתה עולה ממצב אל מצב, ומן מדרגת קדושה אל מדרגה יותר קדושה עד שקרבת אל שלש סעודות מרום קצו של השבת, רעוא דרעוין, סעודה היא מג' סעודות, אבל מרגיש אתה שכבר אין המקום והמצב עתה לשבוע בבשר ודגים, רק לחפש את הא-ל מסתתר בשפריר חביון ולשבוע מזיוו, ויושב אתה עם חבריך ג"כ מבקשי פני ד', ובחושך אתם יושבים, מנהגי ישראל תורה הם, כי מתאימים הם את פעולת הגוף למצב הנפש באותה שעה, כי אית חושך ואית חושך, אצל ד' ית' כתוב "ישת חושך סתרו" , אור אמתי הוא, וחושך הוא מן העולם הזה, לא עולם ולא דברי העולם נראים כבר, וכיון שזה מעת לעת שלם שאתה מתרחק מן העולם הזה ומתקרב אתה פסיעה אחר פסיעה אל בחי' רעוא דרעוין, רצון העליון, במוחך ובלבך אף בחושי גופך, מוכרח גם גופך בפועל ממש לשבת בחושך, גם לבך וגם עיניך לא יראו כבר עולם ודברי העולם לפניהם, ד' מסתתר בחושך, ואחר חפוש ובדיקה שבכל השבת באת אל הערפל אשר שם האלקים, בקשת ומצאת את שאהבה נפשך, מתקרבת היא אליו ונמסת בקדושתו, כל החדר מלא מפמליא של מעלה, ואתה דוחק את עצמך דרך כל הפמליא הקדושה אל קודש הקדשים, משתוקקת נפשך להכנס לפני ולפנים ולבוא אל המקום אשר שם אלקים. אחזתיו ולא ארפנו. ולו ידעת כי תשאר כן גם תמיד כי אז היתה נפשך שמחה שמחת עולמים, אבל נזכרת שבעוד רגע ידליקו נרות, תבדיל, ושוב תיפול לימות החול, ונפשך מרה לך, איך תפול מן חושך שמים ערפלי טוהר, לחושך מצרים, חשכת הצרוף, צרת הגוף והנפש גם יחד, תרעד ותרגיש, את שתיהן אתה מרגיש עתה קץ הימין וקץ הימים מרום קצו של הקדושה וקץ נמיכות של החול, התרי גווני של חשוכא נאבקים עתה בך בשלש סעודות, משל לבן מלך שנגזר עליו להרחיקו מעל אביו ולהשליכו אל הסוהר, או ברגע האחרונה קודם שנפרד מאביו מקרב הוא את עצמו יותר אל אביו, דוחק ומתקרב, אוחז ומתחבק, מתענג ומתגעגע, ומתוך תענוגה ופחדה צועקה הנפש ממעמקים "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" , הידים כמעט רועדות ומחפשות, אתה עמדי אחזתיו ולא ארפנו. הסתכל והתבונן, כי כל זה עובר בנפשך רק אתה לא התבוננת ולא ידעת, והאם אפשר שבמצב רוח כזה לא ישאיר רשימה על כל השבוע, הן אמת שבאמצעי זה של התבוננות כבר די לך, ואם תתבונן ותסתכל בכל הרגשותיך שעוברות בך, זאת אומרת שתביט בפני כל מלאכי מעלה מדרגות ובחינות שעוברות דרך לבך ונפשך, כבר יהיה די לך להתעלות ולהעשות לאיש הרוח ובעל מחשבה טהורה, שיתגלה בך מחשבה עילאה לראות רק קדושה ורוחניות וכבוד ד' שמלא כל הארץ, אבל כיון שהרבה חושים ויכוליות ישנם עוד באיש ישראל, ואת כולם צריך הוא להוציא לד', ובכל אברי נפשו צריך הוא לחבק אותו ית', לכך נדבר גם הלאה אי"ה מחובות ואמצעי בני מחשבה טהורה.

אות יב

ידענו גם ידענו שעוד גם אתה לבך מסתפק, מאמין ואינו מאמין שאפשר לך לעלות למצב כזה שתראה בכל העולם רוחניות וקדושה, היינו לא שתבין בשכל בלבד רק שבאמת תראה קדושה, נשמות ושמות, באמרך: הלא עולם גופני אני רואה בעליל, ומי יכול להכחיש את הודאות של ראית ושמיעת חושי. אבל מאין אתה בטוח כל כך בראית חושיך שאמתיות הן, הגם שאין אנו רוצים להעמיק בפלפולים כאלו, אבל כדי להזיז את דעתך מן ודאות ובטיחות חושיך שבהם אתה בוטח ודוחה את כל יכולת ראיה עילאה להביט בראיה בלתי חושית על דברים מוחשים, לכן הנני שואלך שאלה פשוטה זו, מה זה מים? כלומר בטוח אתה שבשעה שאתה מביט וממשמש במים בעצם המים אתה רואה וממשמש, לא איזה צורה מהם בלבד, ואם כן למה המים הללו בעצמם מתהפכים לשלג לכפור לאד, ושוב למים. את הקש למשל גובלים ונעשה זבל ונותנים אותו בשדה ומשבחת היא את התבואה זאת אומרת שנתוספה על התבואה, והזבל נתהפך לתבואה והאדם אוכלה ומתהפכת לבשר ודם האדם, בצלמו ובדמותו, היינו שהקש נתהפך לזבל, לתבואה ולבשר האדם. ומה המה עצמם, עצם מים ועצם קש, עצם תבואה ועצם בשר, איך עצם אחד מתהפך לשני ולשלישי ושוב חוזר לעצמו, או האם אפשר שהרבה עצמיים נמצאים בעצם אחד, לא זה אפשר ולא זה אמת, הנך רואה איפה שכל אחד מהם, הוא דבר בלתי נראה לך, ורק גוונים וצורות מתחלפות אתה רואה בכל דבר. בשקר יפתוך חושיך לאמור את העולם אנו רואים וממשמשים, עצם כל דבר עומד בעינו, חושיך לא יגיעו אליו ורק כעור הם ממשמשים בגווני הדברים שמתראים על עצם הדברים, ולמה יקשה לך להבין שהמקובל רואה בכל דבר מדברי העולם את עצמם ואמתותם, שכולם שמות ונשמות, ובמה וכוחך גדול לדחות בחושיך המתעים את ראיתו, ולהקשות הלא עולם גופני אני רואה, אם באמת אין מים ואין קש, אין עולם ואין עצם לפניך. והנה כשאמרנו שהמקובל רואה את עצם העולם, שמות ונשמות, כונתנו רק על חסיד מקובל, וזה החילוק, החסיד כשנעשה בעל מחשבה, ומוציא מקרבו ראיה עילאה זו שיראה את כל עולם לנשמות ורוח, אז לומד הוא קבלה כדי לדעת את מצבי הנשמות ושמותיהן שבעולם בחינותיהן והשתלשלותיהן, כל אחד אחד למינו, את נשמות הלחם ראה מקודם, ועתה יודע שיסודו ג' הויו"ת כנודע, מה שאין כן מי שאינו חסיד, איש יבש בחושים יבשים ובא ללמוד קבלה, אז רק ערבוביא וסתירות מסבב בקרבו, הוא רואה לחם גשמי לאכול ולשבוע, ובקבלה נקרא ג' הויו"ת שנשתלשל מבחי' זו, כלומר בחינה זו עילאה השתלשלה והתרקמה לנגד עיניו, ומקשה הלא לחם גופני הוא, ואיך נתגשם, לכל היותר מתרץ לו לעצמו רק רמז רמזו בעלי הקבלה, ולמה רמזו דברים עליונים בדברים גופניים ולמה ציינו את שם המלך בדבר נמוך ובזוי, קושיא וסתירה לפניו.

אות יג

וזהו תכלית החברייא קדושה שלנו, שתתהפך אתה לאיש הרוח והמחשבה ולא מחשבה בלבד רק המחשבה טהורה החזקה, התגבר על חושיך וחוש חדש קדוש יתגלה בך, שכשתאמר, ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם, תראה את "האתה" ואת "מלך העולם", עיניך מעצמן יפתחו לרוחה לראות את מלך העולם שמקיף את כל העולם ואת עצמך, יחדרו ויביטו דרך כל העולם החוצה את "האתה המלך" המקיפו, יתעצמו עיניך ויסקרו ותראה את ד' שממלא את העולם והוא לנגדך, אתה מלך העולם, ותתענג ותתמוגג, ולמה תתקשה ותתפלא כ"כ אחר חוש הזה שיתגלה בך בטח בעזהשי"ת לחקרו ולהבינו, האם גם חוש גופני כחוש הריח אשר בך תוכל להבין, ולמה זה חברך אם נעדר חוש הריח הוא מתקשה עליך לאמר הלא אינו אוכל ואינו ממשש ומאין יודע הוא להבדיל בין בשמים לחרדל, ומה תענוגו מבשמים והדס, גם אתה אין לך תשובה נכוחת, רק חוש כזה יש לך וחוקה היא, שאי אפשר לך להרהר אחריה. ואל תתקשה שוב לשאול האם נביא רוצים אנו לעשות ממך שבטלה בעוה"ר, ע"ז כבר אמר הלל הזקן על כל איש ישראל, "אף על פי שאינם נביאים בני נביאים הם" , גם בנביאים רואים אנו שלמשה רבינו ענה ד' ית' כי לא יראני האדם, וישעי' ויחזקאל אמרו כל אחד ואראה את ד'. מדרגות ומדרגות ישנן, את אשר רצה משה רבינו לראות אי אפשר לאדם הי לראות, ומדרגה למטה מזו ראו ישעי' ויחזקאל, ומדרגה נמוכה הרבה, השתלשלות אחר השתלשלות הרבה נשארה גם לך איש ישראל בן הנביאים לראות. וכן אל יפול לבך בקרבך לאמר איש חוטא ונמוך אני ואיך אפשר לי לראות את האתה מלך העולם אפילו במדרגה נמוכה שבנמוכות, ידענו את מצבך גם ידענו, ועם כל זה בטוחים אנו בד' ובקדושת ישראל אשר בך שתראה, אם רק אתה מן האנשים שפירשנו בפרק תוכן החברה תנאי' א' ב' ג' ד' וה'. ואם לא תראה בראיה זו תמיד, עכ"פ זמנים הרבה יהיו לך שתסתכל בראיה זו, ואז תתעלה בפועל ממש גם מן התאוות וכיעור הגוף, תזדכך ותתקדש, ואפילו אם ח"ו שוב תפול לפעמים בגסותך שמכבר, שוב תקום ותתעלה בעזרת ה'.

אות יד

אבל אף גם טרם נתגלה בך ראיה עילאה זו בפועל ממש שתראה את כל העולם לאלקות שמות ונשמות, מכל מקום הוה מעמיק בדעתך בכל יום, אני איני רואה אבל הלא ד' ית' כבודו מלא עולם, מן אלהות בראו, וגם אתה מלא אלהות הנך, ואפילו גרגירי החול שאני דורך עליהם שמות הם, כל העולם כלול בקדושת אלקותו בביטול גמור, ורק אני ברצוני הפרטי הוצאתי את עצמי לדבר נמצא בפני עצמו הרחק ממנו ית' להיות נע ונד מחוץ לכל מחנה אלקים זה, וכשתרבה להתמיד ולקבוע מחשבה זו במוחך הרי אתה כופה את עצמך למחשבה זו, והרי זה כמו שאיתא ברמב"ם ז"ל כופין אותו עד שיאמר רוצה אני , שלכן מועלת אמירה שהיא בכפי' מפני שבאמת רצון נפשו של ישראל הוא לעשות כמצוות ד', רק שהחיצוניות גופו מונעו, וכשכופים את חיצוניות גופו אז נפשו יוצאת ממאסרו ואומרת רוצה אני, וגם את עצמו יכול האיש לכפות, וכשתחשוב כן ושוב תחשוב והקבע בלבך ומוחך שכל העולם מלא שמות כנ"ל אז אי אפשר שעל ידי כפיה זו לא תתגלה נפשך בראיה קדושה, כי נפשך כשהיא לעצמה רואה היא ראיה קדושה ורק הגוף מעצירה וכיון שאתה כופה את הגוף נפשך יוצאת ורואה, ואם לא תמיד על כל פנים שעות ורגעים טובים יהיו לך, "יפה שעה אחת וכו'." ואפילו בשעות שאינן מאירות, ואין ביכולת נפשך להתגבר ולהסתכל בראיה זו גם כן מועלת לך הרבה התמדת מחשבה זו, כי על ידי שתביט על העולם, ותחשוב שכל אלו מוקפים בקדושתו בטלים עם רצונם לד', שמות ונשמות, ורק אני בריה מחוצפת פרשתי את עצמי ויצאתי מן המחנה שכינה, תתעורר בך דאגה על עצמך, למה באמת אתה עומד חוץ לרשות, רשותו של ד' ית', וכפי שתתמיד לשקוע במחשבה זו ובאמונה שלימה שאין עוד זולתו, והכל אלקות חוץ ממך, במדה זו תתרבה דאגתך עד שהרבה פעמים תמאס בכל אופן חייך זה, וברוח העועים אשר מסוך עליו לשעמם ולהתעות, הדאגה תתפשט בלבך באיבריך במחשבתך אף במעשיך, ושבירת הלב וכבידות יעיקו אותך עד שתקנא תמיד במחנה אלקים זה, מן עולם תאצילות עד העשיה, אפילו הליכת ומשיכת הנהר גנאי עבודה ומחותל ברצון ד' הוא, ורק אני יצאתי ונתרחקתי, ובפרט בשעה שתרגיש בך ח"ו איזה מחשבה ורצון נמוך ותדע שזוהי שוב השלכה מגדר הקדושה אלפי פרסאות, אנחה תתפרץ ממך, "אוי רבש"ע, לאמיר פאָרט נישט זיין פארוואָרפען פון דיר, אין שאול תחתית", ורק אז תבין כמה צודקים דברי חז"ל שאמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, כי מה נשאר לו מזה שנברא ועובר בעוה"ז כאורח נוטה ללון וכצל עובר, רק השלכה ממחנה שכינה, ומי יודע אם יכול עוד לשוב ולהכנס לפנים ממחיצת ד', ומה טוב היה לו אם לא נברא, והיה נכלל ונעלם בקדושתו בביטול גמור אליו בעולם העליון, ממש תשוקה תאחזנו, נוח לו שלא נברא, וכשתבא לקריאת שמע ותצייר במחשבתך שאילו באת לידי נסיון, והיית מוכרח למסור את נפשך לד', היית מוסר את נפשך, מתעוררת שוב תשוקתך התמידית שמענה אותך תמיד בסתר לבך, מה טוב היה לי לו כבר הייתי מתפטר מעל אלו ושוב הייתי מתהפך לאבר מאברין דמלכא כביכול, וכל כך מתחזקת תשוקתך ומחשבתך זו עד שדומה לך שבאמת עובר עליך נסיון זה בפועל, ובשמחה אתה עושה קפיצה אחת דרך המוקד אל האין סוף, עד שלפעמים גופך נרתע (גיט זיך אַ שאָקעל) מן ההשלכה המחשבית זו. לא שמרים אנו את עצמנו לומר שנגיע תיכף למדרגת רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער בפסוק זה ובכל נפשך וכו' אמרתי מתי יבא לידי ואקימנו" . כי רבי עקיבא פשוט חשק להתענה ביסורים הוא הצטער על שאין שורפין וסורקין את בשרו למען שמו ית', ואנו הגם שלא הגענו עוד לזה, אבל על כל פנים משתוקקים לד' ודלדולנו בעולם הדמיון באופן נמוד ומרוחק כזה מאוס לנו, וכיון שכל איש ישראל מחויב להעלות במחשבתו שהוא יהודי ככל בית ישראל, או יהודי או קטול, ואלמלי בא לידי נסיון היה מוכן ומזומן למסור נפשו לד', וכיון שבדעתו הוא מצייר שבא עתה לידי נסיון, כמו שאיתא בצעטיל קטן מר' רבי אלימלך זצ"ל, אז תשוקתו ממילא באה, לאמור עתה היה נוח לי, כבר יכולתי לבוא למטרת חפצי מה טוב ומה נעים כטוב האמתי וכנועם העליון. וזאת היא מסירת נפש בקריאת שמע, לא מחשבה ריקנית לבדה, שאינה משביעה את הנפש כמו שאין מחשבה משביעה את הגוף אם לא יאכל רק יחשוב בה לבדה – מסירת נפש בפועל הוא. הוא משליך כבר עתה את נפשו עד שכל תשוקתו נתמלאה על ידו, כל גופו מתפעל מכוח ההשלכה ואת הנפש עם הגוף מטהרת.

אות טו

נמצא שזאת היא תכליתנו ותכלית חברתנו, לשכלל את המחשבה, ולהוציאה ולהרחיבה ולחזקה, ולא גלוי המחשבה לבד הוא זאת, רק גם גלוי הנפש היא. גלוי ושליטתה על הגוף, אשר אם תתחנך ותתמיד בזה תוכל לעלות מדרגא לדרגא אל מקומות אשר לא שערת ולא קוית, ומה יחסר לו להאיש בשעה שנפשו הולכת אצלו בראש, ומושכת את כל גופו אחריה אל מרום קצה וקנה, וכיון שמטרת עבודתנו ותקותנו גלוי הנפש, לכן צריכים אנו להתנהג בכל ענינינו הנהגות שמסגלות את הנפש להתגלות, ולהשמר מן הדברים שמרחיקים אותה ומטמינים אותה בנוקבא דתהום רבא, אשר באדם. תנהג את עצמך בפשיטות ותמימות בכל עניניך, כי תמימות היא ממשלת הנפש על האדם ומעשיו, וערמומיות היא חוסר הנפש, וממשלת השכל, ולא השכל שלו שבא מן הנפש, רק שכל העולם, כלומר מנהגי ומצבי העולם ואנשיו שהטפשים קוראים לזה שכל וכפיהם עושים מדברים חושבים ומתנהגים. את השם ערמומוית שאומרים אנו בזה, אין כוונתנו על דברי שקר בלבד, רק על ראשית השקר שבו, והסיבה שמביאתו לאדם לדבר ולחשוב דברי שקר, כלומר על מצב הנפש וקלקולה שעל ידו נעשה האיש לשקרן עד שמחשבותיו דיבוריו וכל עניניו מעוקלים, לא חיים לא נמצאים ולא אמתיים. חותמו של הקב"ה "אמת" ועל כל העולם יש חותם הזה, הצמח שהוא צומח יש בו מציאות חיות נפש הצומחת, היא אמת, והצמח המצויר, או שנעשה מן שעוה כדמות הצומח, הוא שקר, אמת היא המציאות, ושקר הוא האפס שאינו נמצא, אמת היא בחינת חיים, ושקר הוא מסטרא דמותא שאין כאן לא עצם לא הוה ולא נמצא. המציאות היא האמת, והאיש שבכל עניניו מעשיו ומחשבותיו יש מציאות שנפשו נמצאת בהם זהו אמת ותמימות. הצמח צומח בתמימות ופשטות, לא לשום כונה ופני' חיצונית, רק מפני המציאות שבקרבו, ומפני נפשו שדוחקת זאת להתפשט ולהתגדל, וגם הילד מתנהג בכל עניניו בפשיטות ותמימות כפי מציאות הנפש והתפשטותה, ואם גם האיש מתנהג בכל עניניו ומחשבותיו רק בנפשו, אז הוא תמים ואמתי, ואם אינו מתנהג בפשטות כפי שיוצא מלבו ונפשו אם כן אין מציאות בו ובכל מעשיו, וכבר הוא שקר, אף אם אינו אומר על עץ שהוא אבן, כי גם מי שהוא אומר על עץ שהוא אבן, יסוד וראשית השקר הזה שבפועל, מתחיל מזה שהוא מסטרא דמותא, ואין מציאות ואין נפש בכל מעשיו ומחשבותיו. כל חנו של הילד הוא, על שהוא תמים ופשוט, כשמדברים עמו מרגישים כאילו עם נפשו היינו מדברים, וכששואלים אותו דבר, השאלה חודרת עד לנפשו, וממנו בא לנו תשובה תמימה ופשוטה, את כל לבו נותן הוא בתשובתו, לא שתהיה בלא דעת כילד אנו מבקשים ממך, רק שתהיה תמים, ולמשל כאשר ישאלך אדם דבר לא תחשוב איך להשיבו, לפי נימוס העולם יפה להשיבו כך, ואם אשיבו באופן זה יחשבני לחכם, וכדי להטעותו ולרמותו טוב לענותו כך, נמצאת שתשובתך היא אוסף של רוח מארבע רוחות העולם אשר נחוצה לך לפי נימוס העולם כך תשיב וכדי שיחשבך לחכם וכו', ואתה עם נפשך חסרים, איו כאן לא מציאות ולא חיות, לא נפש ולא אמת, שקר, אפס ובוהו היא. ראשית כל תענה ברצינות (הערנסט) כאשר עם לבבך בתמימות ופשטות, ובשכלך תשמש רק להבחין אם אינך טועה בתשובה זו, אבל גם שכלך זה יהיה פשוט ורציני (הערנסט) מין כלי שמוש יהיה שכלך לשמש את רציניות ופשטות לבך לעזור לה ולהוציאה לפועל. ואם מצאת שתשובה זו תזיק לך, או מניעה אחרת בתשובתך, תאמר איני יודע כמצות חז"ל ולא תעקם ותעקל תשובה נפתולה בלא רצינות ובלא פשטות. הרבה מניעות ישנן לאיש שמונעות אותו מלהיות תמים ורציני. למשל יש מין עניוות מרומה שהאיש בטל לפני העולם ונימוסיו מעריך ומוקיר הוא הרבה את נמוסי העולם ודעות בני-האדם עד שהוא כורע כולו לפניהם, וכל עצמות לבו ונפשו בטלים ונמסים ואינם באים כלל לידי התגלות, וכל כך מנומס הוא מנמוסי העולם עד שנאבד ממנו כל החוש לדעת מה טוב ומה רע, מה עליו לעשות וממה להמנע, וכל הטוב והרע הוא מודד רק במדת העולם מה שטוב בעיני העולם טוב הוא, ואם יגנוהו בני דאדם קדמאה רע אצלו. אדרבא תצייר בדעתך אילו היית אתה יחידי בעולם, וכל מעשיך לא לשום איש ולא לשום פניה תהיינה, ומכל שכן שלא תתבטל אתה את עצמך לפני העולם, חוקות נימוסי ושטותי העולם, וכל מעשיך הם רק לפרוע חובך שעליך לעשות, ואפילו כשאתה מטיב לזולתך גם כן הכל כדי לפרוע חובך, שחוב עליך להטיב עם חבירך, לא לשם כוונה ותכלית חוץ ממך, מין דחיפה פנימית יש שדוחה אותך, ואומרת, כך אתה מצווה, וכן אתה צריך לעשות, ואם תרגיל את עצמך כן תמיד, אז תתגלה לבך ונפשך ורצון עצמי, והרגשת חוב שלה בכל דבר, וכל מעשיך ומחשבותיך ודבורך יהיו מלאים נפש וכחה המתפשט בקרבך, ואומר גדל ועשה ותמיד תהיה עבד ד' אלקיך בכל עניניך.

אות טז

עוד מניעה פשוטה וטבעית יש שמונעת את האדם מלהיות תמים, ופוגמת אותו שיהיה רמאי לא רציני, בלא לב ובלא נפש, מין מחלה היא ממחלות הדעת, שנתעקלה נפשו לבלתי ללכת ישרה רק בעקום פתול וסבוך. וכמו לחולה על מחלת עצבים, אי אפשר לו לחשוב באופן ישר, כן גם לו נתבטלה ונסתבכה דעתו מלחשוב כל דבר בתמימות, מין שגעון הוא זה רח"ל חלי ופצע מחשבה הוא, ועל פי רוב מכירים את הרמאי בפניו, ובעיניו, כמו שמכירים את חולי הרוח אם מעט או הרבה. סבת מחלה זו כבר אמרה הגמרא "שהבטלה מביאה לידי שעמום" , מדיוק הלשון שעמום ולא שגעון אחד ממיני שגעון הוא, שהוא מדבר בדעת רק שנעשה מסובך ומפותל דעה בדעה, סברא בסברא וכו', בלא יסוד ובלא אמת. לכן עפ"י רוב רק הולכי בטל הם הרמאים הכי גדולים, ומי שעובד במוחו עבודה המוטלת עליו, או מי שעובד עבודה קשה גם בגופו בלבד, אשר מכחשת גם את דעתו כפי שאמרנו כבר לעיל (אות ד') אינו רמאי, זאת אומרת שפצע זה של שעמום ופתול אין במוחו. רפואה אמתית היא שלא להיות מפותל רק תמים. הרחק את עצמך מן הבטלה הרחק כמטחוי קשת, ואל תדמה לך שדי לך בהזהרתך שתזהר שלא תבטל שלש וארבע שעות, כי גנב הוא היצה"ר ודי לו שיבטלך עשרה רגעים, ויכפול עוד עשרה ועוד עשרה ביום ונתבלבלו כל מחשבותיך גם בשאר היום. כמו רקב היא הבטלה שלא את מקומה בלבד היא מכלה, רק גם על ימין וגם על שמאל היא מתפרצת, גם את מקום הבריא מכלה ומפסידה.

אות יז

ידענו שכל כך מורגל האדם להוקיר את דעת ושכל האנושי עד שקשה לו להבין את דברינו אלו שאנו דורשים ממנו תמימות ופשטות כל כך, ודומה לו שרוצים ממנו שיטפש, אבל מי שמקשה קושיא זו לא הבין את עצם כוונת דברינו, ואפשר שארסו של חטא אדם הראשון גורם לזה שיחשוב את ידיעות העולם, ובכלל הידיעה של טוב ורע ידיעה שבאה מן הספק ופסוח על שתי הסעיפים של טוב ורע, לטוב, להוקירח ולכרוע לפני', ואת התימות יחשוב לבערות וטפשות, אבל שבחו של יעקב אבינו הוא איש תם, "תמים תהיה עם ה' אלקיך" , ד' יתברך הוא מקור החכמה ואחד מתאריו הוא חכם. אדרבא חכמה אמיתית, חכמה טהורה, חכמה שהיא בפשטות תמימות ודאית היא. ואפילו פשוט בשכל האנושי יכולים להבין מעט איך שלא להוקיר ולהתבטל כל כך הרבה לפני החכמה האנושית בכלל עם כל חדושיה שחדשה בעולם, יש רק להתפלא על המלאכותיות (קונסט) שבה, כמו על אוחזי עינים שזה עומד על ראשו וזה הולך על ידיו וכו', שמתפלאים עליהם בלא הוקרה ובלא בטול לפניהם, למשל האיש חוקר בשכלו אחרי פעולת קיבתו, לדעת אותה ולהבינה, הרבה שכליות כבר נתחדשו לפנים בשכל האדם ע"ז אשר כבר נראה טעותם שבשקר יסודם, והרבה מהם שנחשבים עתה עוד לאמתיים גם עליהם יעבור הכוס, בעוד איזה זמן יתחדשו חדשים, ויצחקו גם על אותן ודאיות מדומות שבימינו אלה, והאם גם הקיבה יודעת לעבוד רק על ידי שכליים הללו, עובדת היא את עבודתה בלא רעש, ובלא כל אלו הפלפולים, בבטחון וידיעה ודאית, בלא השערות, בידיעה שאין ספק, ימין ושמאל, טוב ורע, קודמה, מפני שיש בה מציאות חיות שד' שם בה, ואינה צריכה למשש ולשער כאשר ימשש העור באפילה, ידיעה בלא פלפולים ראיה וחכמה טהורה, ידיעה של תמימות בלא סבך ובלא חקירה ופתול היא, ושכל האיש שכל הריק כיון שאין בו ראיה וידיעה זו, הוא מוכרח לפתל פתולים, לארוג אריגות, להסבך בסבך ולהאחז בהם, לפעמים פוגע ביסוד ואמיתות הדברים, ולפעמים נופל כסומא בארובה, ואף בשעה שיודע, רק מקרה ופגיעה ולא ראיה וידיעה אמתית היא, ואלמלי היו כל בני האדם בפשטות תמימות ואמונה שהיא התגלות הנפש, מציאות ואמת, כי אז את הכל ידעו וראו בודאות גמורה, לא על ידי גשוש בחושך שנקרא שכל. ודא עקא, שהשקר נמצא בכח באיש, אפילו אם אינו אומר שקר בפועל על עץ שהוא אבן, ותמימות אמת מציאות הנפש חסר לו. ומעתה, חבר מחברתנו תרגיל את עצמך, ותתמיד בהרגלך זה, להיות פשטן תם בתמימות בכל עניניך, הן בשעה שאתה מדבר עם חברך, והן בשעה שאתה חושב מחשבה בינך ובין עצמך, לא תתלוצץ, ולא תחקור אחרי חברך כדי למצוא בו דבר להתלוצץ בו, האם ראית עוד צומח ונפש תמימה מתלוצץ. במחשבה שכבר נתחזקה לך עד כה, צייר לך שאתה עומד לפני ה', ובכל מעשיך בבית ובשדה, במעשיך ומחשבותיך הם רק שילום חוב עבודתו אליו ית', ולך לדחוק ולהאיץ את עצמך כדי שתוכל לשלם את גודל חובך וכולי האי ואולי יעלה לך בכל ימי חייך לשלם עכ"פ חצי חובך אליו ית', ומעתה אפילו לנשימה בטלה לא ישאר לך פנאי, ובמדה שתוסיף לצייר ולקבוע זאת במוחך ולבך, תוסיף להיות תמים חכם ופשטן.

אות יח

איתא בספר ״בית אהרן״ על הפסוק תשורי מראש אמנה (שה״ש ד' ח׳) וזלה״ק: די גרעסטע אמונה וויפיל א ייד האט, איז זינגען דער ראש דערפון (תרגום), עכלה״ק. אין כוונתינו לברר את ענין הנגינה ועולם הנגינה בזה, כי דיברנו עתה רק איך ידלה כל איש באיזה מצב שהוא, מים חיים ממקור נשמתו, ויגלה את הקול החי אשר בקרבו.
אל יקשה לך הלא רואים אנו חזנים ומנגנים גדולים שלבם רחוק מד׳ אין אמונה ואין לב רח״ל, ואפילו בין העכו״ם יש מנגנים, כי הניגון הוא רק מין גילוי הנפש והרגשותיה, ומתגלה בדיבור שמדבר האיש אל חבירו את מחשבותיו והרגשותיו של צער ושל שמחה ועוד יותר בקולו. וכמו שאיתא בספה״ק ראיה על זה שכאשר תתגבר צערו של האדם ח״ו, אי אפשר לו כבר לדבר רק צועק ובוכה בקולו לבד. לכן הניגון שהוא קולות שמחים או מרירים מעורר את הרגשות האדם, שבהם ניצוצי ואברי הנפש מתגלים, אבל אין עוד הכרע מה יעשה האיש בשעה שמתרגש ומה יפעל בחלק נפשו שהתגלה, וכמו שישנם שני אנשים שמחים, זה מוסיף בשמחתו לעבוד את ד׳, וזה שמח בשמחה של הוללות, כן גם הניגון שהוא אחד מן מפתחות הנפש שמעורר אותה ואת הרגשותיה, יכול להיות איש שפותח את נפשו, וחלק ממנה יוצא לחוץ, ומ״מ לא לבד שאינו עושה בו מאומה אלא עוד פוגם בחלק נפשו זה, אם בשמחה של הוללות, או בשבירת הלב של עצבות ויאוש, עד שנופל מן בטחונו ואמונתו ועושה גם מעשים אשר לא יעשו רח״ל. וכיון שאנו חברתנו לשם ד׳ היא, ורוצים אנו להוציא את נפשותנו להמשילה על גופנו, לקשרה בקדושתו ולבטל אותה ואת עצמותנו בנשמת שד״י, לכן נרגיל את עצמנו ברינה ונגינה של עבודה לשמים, לא שנצטרך לחבר נגונים חדשים, כמו שלא נאמר שמי שרוצה לשמח את עצמו ביין צריך לעשות יין מגתו דוקא, ומי שרוצה לעורר את עצמו או זולתו בדבורים צריך לחדש שפה חדשה.
קח לך איזה תנועה של ניגון, הסב פניך אל הקיר, או רק תסגור את עיניך ותחשוב שוב, שאתה עומד לפני כסא הכבוד, ובשבירת לבך באת לשפוך את נפשך לד׳ בשירה וניגון היוצאים מקרב לבך, ואז מעצמך תרגיש שנפשך יוצאת ברננה. אם מתחילה היית אתה המנגן לפני נפשך לעוררה מתרדמתה, מעט מעט תרגיש שנפשך התחילה כבר לנגן בעצמה.
חידה היתה לך תמיד הנגינה, הקולות מה המה, עליות וירידות מה הן, ולמה זה פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה, ואת הכל אתה רואה כבר, בקולה בוקעת לך נפשך דרך עד למרום, ובשמים כאילו אחזו בהמייתה ומשכוה בלשונה. ליבה, מעיה וכל פנימיותה עם נגינתה יוצאים, ודרך הקולות עולים, ועליותיה נפילותיה וכל גלגולי דרכה בקולה נחקקים, ותנועא דמנגנא בו נחרתים, והניגון נתרקם, את נפשך נושא הניגון במעיו לשפכה ולקרבה לד׳.
ויש לפעמים שבלא ידיעתך תדבר גם דיבורים לפני המקום, אם בתחילתם עוד את רצון גופך יודיעו, אבל כל כמה שתתרגש, ויותר תצא נפשך מנרתיקה לעוף אל על, במדה זו תעזוב את העולם, ומעומק לבך תצעק נפשך בתפילה טהורה תפילה לה׳ כגון אלה: ״רבונו של עולם אין הימעל האב רחמנות אויף מיר, און העלף מיר אין אלע ענינים, אוי געוואלד און געשריגן ווי ליג איך עפיס, רבונו של עולם ראטעווע מיך ארויס״. מתחיל בישועה בכל עניינים שלו ומסיים בצעקה להצילו ממקום נפילתו, וכן כיוצא באלו, ואל יקטנו בעיניך דיבורים כגון אלו כי מחצב הנפש הם.
ויש לפעמים שלא יתעוררו בך דיבורים ולא תרגיש שום בקשה, ומ״מ תרגיש איזה הרגשה שאי אפשר לך לצייר מה אתה מרגיש, מן התרפקות היא, כילד שמתחטא (פיעשטעט זיך) לפני אביו, אינו רוצה מאומה מאביו, הומה ומתאנח ״אבי, אבי״. האב שואל ״מה אתה רוצה בני?״. ״כלום״, הוא משיבו, ושוב הומה ומתאנח ״אבי, אבי״. כי דע לך שבענין דרכי התגלות הנפש יש הרבה פעמים ללמוד מן הילד, כל מעשיו אינם בכוונה, רק מעצמה נפשו מתגלה באופנים שונים ועושה תנועות ומעשים כפי תנועות נפשו, וגם חיטוי זה (פיעשטשען) השתפכות נפשו אל נפש אביו הוא. וגם אתה לפעמים תרגיש בניגונך מן המיה וחיטוי, באין אומר ובאין דברים ובלא שום בקשה, רק נפשך מרננת ומשתפכת ומפלטת רק, ״רבש״ע, רבש״ע״.
ולאו דוקא בניגון של שבירת הלב, רק גם בניגון של שמחה, בכולם תוכל להשתמש לגילוי הנפש וכך דרכו של החסיד, הוא בוכה לפעמים בניגון שמח, וגם בשעת רקידתו, ולפעמים רוקד גם בניגון של ״כל נדרי״.
לכן כשתהיה בחברת חסידים בשעה שמנגנים אם בתפילה, בסעודה, או באופן אחר, תרנן גם אתה עמהם, לא רק להשמיע קול בחינת "נתנה עלי בקולה" (ירמיהו יב ח) וכו׳ רק כדי להוציא את נפשך ולהעלותה בחינת ״ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ד׳״, מן ניגון החופה שמזווג את החתן והכלה וד״ל. ולאו דוקא בשעה שאתה בחברת חסידים בשעה שמנגנים, רק גם בביתך בכל עת שתרגיש את עצמך מוכשר לזה תוכל לרנן כנ״ל. ואין אתה צריך לצעוק בקולות, כי יש מי שמנגן רק המיה בלחש וקולו נשמע במרום.

אות יט

ישנם אנשים החושבים שרק הם אנשי אמת נקיי הדעת, ורק הם אינם מרמים את עצמם ולא זולתם, והיה כאשר ירגישו בקרבם איזה מן התעוררות לקדושה חוקרים ודורשים אחריה, אם אמת הוא ולא דמיון גרידא, או אפשר רק מאיזה סיבה גופנית באה ההתעוררות, אפשר באה מאיזה דאגה או שמחה גופנית וכדומה, ועליהם ועל כיוצא בהם נאמר הוי חכמים בעיניהם, ונגד פניהם נבונים. כי כבר דברנו לעיל איך שכל מן התעוררות מאיזה סיבה שתהיה, פותחת את מפתחי הנפש אשר ע״י נוכל להוציאה, ולהטותה לקדושה, ואפילו אם מרמה האיש את עצמו בהתעוררותו והתרגשותו, אם רק אינו מכוון בזדון להטעות את חברו או את עצמו גם כן טובה היא, כי בין עשרה התלהבויות רמיות תמצא אחת אמיתית, והמחקרים הנ״ל שאינם נותנים את הרגשותיהם לצאת ולהתפשט מפני חקירתם ישארו בחקירתם, וכל ימיהם רק ריקות ויבשות, טמטום הלב וחשכת המוח, ד׳ יצילנו מהם והמונם. וכן הבנתי גם מספרי רבותינו הקדושים זי״ע.
אבל אל תדמה שמותר לך לעבור את עולמך בלא נסיון ובחינה עצמית לגמרי, ולא תכיר את מקומך אם בקדושה אתה או ח״ו בסט״א רח״ל, הס מלהזכיר. זהו החילוק: החסיד העובד כשעולה בו התעוררות, מתעורר, או גם כשאינו עולה מעצמו, מעורר א״ע באופנים הנ״ל, או באופנים אחרים, ואחר זה מבחין ומנסה אם אמת היה הדבר, ומפריד את הפסולת מן הסולת, כדי שבפעם השניה תהא ההתרגשות יותר אמיתית, אבל בכל בחינתו ונסיונו מן התעוררותו אינו מניח את ידו, ומן התלהבותו אינו חדל, גם הנסיון עבודה היא אצלו, מתלהב ומנסה, ולא שעבודת הנסיון תדחה עבודת הקודש זו של ההתעוררות. מה שאין כן החוקרים היבשים הכפופים תחת יצרם הרע רח״ל, לפני כל ספק של נסיון כבר מדיחין את כל מין הרגשה טובה, פתחו נא עיניכם וראו כי יד היצר הרע הוא במעל הזה.הנסיון הפשוט הוא לנו שיתבונן כל אחד את עצמו, ויאמר הלא ראשית תכליתנו שהתחלנו בעבודת המחשבה היא כדי שנוכל לקפוץ קפיצה אחת ממעל לגופנו וחושינו ולמשול עליהם, לכן אנסה נא את עצמי ואראה אם פעלה עבודתי זו עלי, אם באמת מושל אני על עצמי עתה יותר מאשר לפנים, אם כן הוא, אז עבודתי והתלהבותי שעברו עלי אמיתיות הן, ואם לאו ח"ו טעיתי ורימיתי את עצמי, אבל גם אז אל תתרפה ממלאכתך ועבודתך עבודת הקודש זו, שוב התחזק ושוב תתחיל בה, הפוך בה והפוך בה, ומינה לא תזיע, כי האם יעזוב החולה את תרופתיו אם לא פעלה בראשונה, מתחזק וכופל, משנה ומשלש הוא.
אבל גם בענין הממשלה על עצמו צריכים לדעת איך להתרגל בה, כי יכול להיות שעבודתך עד כה בדרכנו דרכי בני מחשבה טובה, טובה היתה, וחסרון אחר מעצור לך שתמשול על עצמך.
כל ממשלה צריכה לרוח המושל, וכמו כל שר ואיש הצבא, אם לא יגלה בקרבו רוח גבורה, א"א לו לעמוד בקשרי המלחמה, אף אם כוחו רב הרבה משונאיו, כמו שאמרה התורה איש הירא ורך הלבב ישוב לביתו, דוקא הירא ורך הלבב, ולא אמרה איש החלש, כי כל יכולת המלחמה להתגבר לכבוש ולמשול על השונא ברוח גבורה תלויה, כן הרבה פעמים נכשל האדם ח"ו בתאוות, לא מפני שתאוותו מרובה רק מפני שרך הלב הוא, לא רוח גבורה ולא רוח המושל עלה בקרבו, שיוכל להתגבר ללחום ולמשול בו על תאוותו גם החלשה. ומעתה כמה ערבים לנו דברי חז"ל שדרשו על הירא ורך הלבב הירא מעבירות שבידו, העבירות בידו הן, ואל כל אשר יחפוץ יטה אותם אף יבטלם, והחסרון הוא שהוא ירא ורך הלבב ורוח הממשלה לא גלה בקרבו, אבל איש הצבא אם ימתין עד אשר יבוא למלחמה נגד שונאי נפשו ואז ירצה להתחזק ולגלות בקרבו רוח גבורה לא יועיל ולא יפעל מאומה, כי השונא יתגבר עליו טרם ינסה הוא להושיט את ידו למלחמה, ורע ומר לו אז, עבד הוא כבר ולא שר ומושל, ורק טרם עוד יריב עם שונאיו בשעה שעודנו בבית ושלום לו בבית ובחוץ, לומד הוא א"ע מגרה ומגלה בקרבו רוח גבורה. וכן הוא בענין עבודה, אל תחכה עד אשר תבוא ח"ו לידי עבירה או אפילו תאוה של היתר רק קיים את דברי כ"ק אא"מ הה"צ זצלה"ה לחבר את המדות למחשבה בכל דבריך אפילו בדברי היתר ולא רק שתתחשב מקודם אם לעשות בלבד רק תתגור בהם מלחמה. הרבה פעמים תמנע מהם, אף אם אין דברים של איסור ואף תאווה חזקה אין לך להם, רק כדי לעורר בך אומץ הלב ורוח ממשלה על עצמך יגלה בך. תנסה כפעם בפעם בדברים קלי ערך, למשל לשתות לפעמים קאווע בלא צוקער וכדומה, ואף שכמו שחוק דברים הללו בעיניך, אבל בקלי ערך אלו תוכל לעמוד גם בקשרי מלחמה גדולה שהוא נגד נפשך ונשמתך. את הכלל הזה תשמור, לחם אכול לשובע, אבל דברים הערבים לחך לבד, תשב בדין על כל לעיסה ולעיסה, אם יש לפניך ב' מיני בשר למשל ומין אחד ערב לך יותר ואפילו שאין אתה מרגיש בקרבך כ"כ תאוה אליו, רק כשהביאו את הקערה נפל מבטך תחילה על מין בשר הזה, תדע כבר כי חרב חדה מונחת על בשר הזה, השמר והרחיקו. וכן אם בכלל אוהב בשר אתה, איני אומר לך שלא תאכל בשר לגמרי, רק הרבה פעמים אמור לך בעצמך, מושל אני על עצמי ואני מצוה אותי שלא לאכול היום בשר, אין כ"כ אחריות אם לא תאכל עתה, ובמקומו תאכל לחם, לא תגווע ח"ו אם תמנע עתה ממנו.
תבין את הדברים הללו והשמר בהם, יותר ממה שכתוב כאן, כי אתה וכל חיי נפשך תלויים בהם.

אות כ

כל תכליתנו היא שנתהפך מבן שפחה לבן מלך ונתקרב בעבודתנו, מן אחר הרחיים אל היכל המלך וכסא הכבוד, זאת אומרת, שלא בלבד שנעבוד את ד' רק שנעשה עובדי ד' ולא בלבד שנפעל בקדושה רק שנעשה בעצמנו קדושים, לכן יכול כל איש לנסות את עצמו בזה, אחר כל עבודה יסתכל בקרבו, התפללתי, למדתי, וכו', האם הנני מרגיש בקרבי איזו רוח טהורה, תהיה אפילו דקה מן הדקה, האם מחשבותי רצוני והרגשותי עתה אחר עבודתי משונות מעט מרצוני ומחשבתי אחר דלדולי בעולם ופחזותיו, האם אני מרגיש עתה געגועים למצבי הקודם שהייתי בעת תפלתי ועבודתי, האם מרגיש אני מין כאב לב על שנתרחקתי מן הטהרה ויופי העליון שהצצתי בו בשעת תפילתי, אם את כל זה אתה רואה וסובל, סימן הוא שעבודתך רצויה היא לפני המקום וגם גופך מתקדש בעבודתך, ואם לאו, טעית בכל מדרגותיך ח"ו, אבל גם אז אל יפול לבך, התרופה לא פעלה שנס את מתניך והחזק בעבודתך ביתר שאת ויתר עז כנ"ל.

סדר הדרכה וכללים

אשר קצתם כבר נכללו בדברינו לעיל

אות א

דברינו אלה מאחר שעברת עליהם כבר, תתחיל מעתה לקראם מחדש, לא כאדם שקורא ומדבר מחשבות רעיונות וכל הרפתקאות הנפש של זולתו, רק כאדם שקורא את דברי עצמו, משל לשני בני אדם שאומרים תהלים, לאחד לא חסר כל טוב, והשני טבוע בצרות ר"ל, זה קורא רק את הדברים שדבר דוד המלך כאלו מספר מעשה שהיה, והמדוכא ביסורים צועק, טבעתי ביון מצולה צעקה של עצמו כאילו דוד המלך נתן לו רק דיבורים בפיו להוציא צעקתו מלבו, "תפלה לעני כי יעטוף" , העני מתעטף כולו בתפלתו ותפלתו בו, כן גם בזה, כשאחד קורא ושונה למשל הנ"ל (בסדר תוכן החברה אות ב') איך ידאג האיש על עצמו שימיו עוברים בדלות ושפלות הנפש, לא מאיש זולתו שומע דאגה זו, רק הוא מרגיש עתה את דאגת נפשו, דאגה שהיתה נעלמה בו עד עכשיו, וכשאתה קורא בענין יזכיר לו יום המיתה לא מעשה אתה קורא, איך פלוני צייר לעצמו וכו' ואתה מתרגש רק ברחמנות על חברך, רק אתה בעצמך מצייר לך כן, וכן בכל עניני התעוררות, התלהבות והתחזקות המחשבה, לכן אי אפשר לך לקרוא הרבה בקונטרס הזה בפעם אחת, כי אי אפשר לך להתרגש בשפלות, שמחה, שבירת הלב ועליה בפעם אחת, ואם קורא אתה בפעם אחת שוב רק מעשה תקרא, למוד את הקונטרה מעט מעט, לא במחשבה לבד רק גם בפיך ובאופן שבכל חודש תעבור עליו.

אות ב

הוי זהיר בכל שנרשם בקונטרס הזה. והדבר שקראת תעבוד בכל היום, או שנים ושלשה ימים, לקבוע בנפשך שכן תהיה כולך, ואם לא עלה בידך בפעם הא' אל יפול לבך,כי "לא עליך המלאכה לגמור" בפעם אחת.

אות ג

כשיעזור ד' לך ויעלה לך זמנים קדושים של התרגשות אף התלהבות והשתפכות הנפש ויפלטו גם דיבורים ממך מגודל התרגשות, כגון הא שנרשם ביידיש בסדר אמצעי ויסוד החברה אות י"ד ואות י"ח, או דיבורים אחרים כגון אלו יפלטו ממך, תעריך ותוקיר אותם, ובכל פעם שתרצה לעורר את עצמך מתרדמתך הדבר את הדיבורים האלה ותחנן בהם את ד', כי דיבורים אלו ניצוצי נפשך הם, ממנה נחצבו, ובצורות אלו נזרקו.

אות ד

בתפלתך תעמוד במקום אחד, אצל הקיר או בסגירת עינים, ותתפלל בקול, לא רק לצעוק בלא שום כוונה, רק בכוונה ובתקוה שע"י זה תתעורר נפשך מתרדמתה, ותתגלה ממחבואיה לצאת לקראת מלכה וקונה העומד לנגדה. תזהר מאד לכוון פי' המלות, אבל יש אופנים בכונת פי' המילות יש מי שרק מתרגם לו במחשבה, למשל, "הללו" (שבחו), "את ד'" (להקב"ה), "מן השמים" (המלאכים מן השמים) וכו', וכוונה של פי' המלות זו לא תעורר אותו מאומה, עיקר פי' המלות צריכה להיות שכשהוא אומר "הללו את ד' וכו'" יכוון שהוא מדבר עתה אל העולם ומצוה אותה להלל את ד', הוא הקרוץ מחומר כיון שישראל הוא, שר העולם הוא, ובכוחו להכריז ולצוות לכל העולם, לעליונים ותחתונים, מן מלאכי מעלה עד רמש ועד עשב הארץ לאמור להם "הללו את ד' מן השמים וכו'... והללוהו כל כוכבי אור" וכן כל כוונת פי' המלות וכו', ואז מזה בעצמו יתעורר ויתלהב.

אות ה

כל דבר טוב, מדרגה ומדה טובה שתשמע או תראה באיזה ספר, שהיה באיש צדיק, אל תתיאש לאמור אין זה לפי ערכי, רק אדרבא, תחמוד אליו ותאמר, הלא גם הוא היה ילוד אשה כמוני, ואם היה הולך בטל כמוני ג"כ לא היה מגיע אליו, ולמה זה לא אגיע גם אני לו, ואפילו אם תשמע פשט על איזה פסוק או גמרא והדבר יפה בעיניך, תצטער, ולמה לא אמרתי גם אני כמותו, הלא גם הוא היה ילוד אשה כמונו כנ"ל, וממ"נ טובה החמדה זו, כי אם תזכה לבא אלי' ישמח אביך שבשמים ותגל נשמתך בקרבך, ואם לאו, גם כן לא עברה החמדה לבטלה, והכלל הזה תדע, שכל רעיון ורצון בין טובים ובין רעים ח"ו שעוברים באיש אינם חוזרים ריקנים, אחד לאחד נתקבץ ואחת לאחת נקבע בנפש, ובנין מהם נבנה. יש לפעמים שעולה באיש מדה רעה רח"ל רעה הרבה מערכו, והוא משתאה בעצמו, מאין בא אלי כל כך נמיכיות, אבל כנ"ל רעיונות ורצונות דקות כשערות נקלטו בו, לא ידעם ולא הרגישם מגודל דקותם, ובקרבו נתעבו ונתגדלו, ואז מתראים ומתגלים בו בצורת מדה מגונה וגוש עכור ר"ל, וכן להיפך כל מחשבה ורצון טוב שתעלה בקרבך אפילו אם לא תגיע אליהם, יתעבו ויתגדלו ויתראו בך במדה ומחשבה קדושה.

אות ו

אם יעלה לך מחשבה רעה, אז רק מחשבה בטלה שמבלבלת אותך בתפלתך ותורתך, הבט השמימה, או סגור את עיניך, וכוון "ד' ד' א-ל רחום וחנון..." (דוקא במחשבה ולא בדיבור) ובטח תעבור' מעליך בעזרת ה'.

אות ז

הרבה פעמים בין בביתך ובין ברחוב תכוון מתוך שבירת הלב, כל העולם אלקות הוא, גרגיר חול אשר תחת רגלי, האויר שאני נושם בקרבי, וכל המציאות מציאות אלקות המה, ולמה זה נתרחקתי אני מכל מחנה השכינה זו להיות רשות לעצמי ברצון ודעת בגוף אף נפש מגושמים ח"ו, רבש"ע קרבני אליך מתוך כ"ט ומתוך תשובה שלימה,(עיין סדר אמצעי הסוד החברה אות י"ד).

אות ח

תזהר מאד בתיקון מדותיך, וכל מדה שתדע בעצמך שיותר פגומה בך תכפול עבודתך בה, ובתחבולות תעשה לך מלחמה, היינו תחקור למצוא לך עצות איך לתקנה, ובעיקר תחקור על המניעה שמונעת אותך מלתקן את המדה הפגומה, ואת המניעה תעביר, ואם לא עלה בפעם הא' תנסה עוד פעם, ואם לא בעצה זו תנסה בעצה אחרת, ואם לא תסור משדה המלחמה תתמיד תתחזק ותעבוד, בטח יעזור לך ד' ותוכל לה. ובכלל העיון בעצמו מועיל הרבה, ובפרט והעיון במדותיו, כי יש שני בני אדם במדה גרועה אחת, של כעס למשל, ואם לא יחקרו אחר עצמותם קשה להם לשבר את המדה הגרועה, ואם יחקרו יחדרו במדתם, ויבואו עד הגרעין שברעתם, יקל להם לרפאות פצעם עד מהרה, כי יכול להיות שאחד מהם אין לו כלל פגם במדת כעסו רק פגם של גאות, וכיון שכל בני אדם נראים בעיניו כקופים, כועס עליהם מחרף ומגדף אותם, ויכול הוא לעבוד כל שנותיו להיטיב רעת הכעס ולא יועיל, כי האם מי שאינו בעל כעסן לא יצעק אף יכה לפעמים את הקוף והחמור, ואם יחקור ויבוא עד לגרעין כעסו ויראה שרק גאות לבו סבת כעסו, ויתקן את מדת גאותו ושב ורפא לו. וכן במדת גאוה, יש מי שהוא בעל גאוה באמת, ויש מי שסיבת גאותו היא, שאינו נמצא בין אנשים גדולים ממנו ואף אם נמצא ביניהם אינו יודע את גדלותם, לכן דומה לו שהוא כיון שיכול ללמוד מעט, למדן גדול הוא, ושכמו למעלה מכל העם, ותקנתו פשוטה וקלה, שיתחבר עם אנשים גדולים ממנו, וידבר עמהם, ויעיין בספרים ממדות ומעלות גדולים וקדושים, ויראה פחיתותו ויתבייש בעצמו על גאוותו הקודמת.

אות ט

לא יעבור עליך יום בלא תורה, טוב שתקבע שעת לימודיך בבוקר, הקב"ה אוהב את הראשית, כדאיתא במדרש, ואם אי אפשר לך בבוקר יהיה בערב. תעשה לך קצבה, כמה גמרא מדרש וכו' תלמד בכל שבוע ובכל יום חוק ולא יעבור. וכל כך תתרגל בהם ותקבע אותם עד שלהבטל מהם יהיה אצלך כמו ח"ו להתבטל יום מלהניח תפילין, ואז כבר ימצא לך פנאי על כל אלה, כי אף להניח תפילין ולהתפלל, אם לא היה הדבר חוק ולא יעבור עליך, גם כן היית דומה שאין לך פנאי להם.

אות י

הקשב ושמע, זכור ושמור, כל דבר טוב והנהגה טובה שאתה יודע שצריך אתה לעשותה, הן בתלמוד תורה ותפילה, והן בהתנהגות של עצמך, למשל אם יודע אתה שצריך אתה לקום באשמורת בשעה זו, ונכשלת ולא קמת אז, או אם קבלת על עצמך שלא לאכול מאכל זו איזה ימים מפני שחמדת אותו כנ"ל סדר הצעות אות י"ט, ונכשלת ועברת, ובן בשאר הדברים, יהא בעיניך כאלו נכשלת בעבירה חמורה ח"ו, ומי שאין כל כשלון בעיניו כעבירה להצטער ולדאוג עליו ח"ו, קל שבקלים הוא, כי הקלות הוא שאין עמידתו חזקה, כשער וכנוצה באויר הוא מתנועע, רגע עומד במזרח, ברגע השני רוח קל כבר משכהו למערב, והקל שבקלים יכול הוא לקבל על עצמו כל מדות טובות אבל לא בהם בלבד אינו בטוח, רק גם על כל עבירות שבתורה יכול לעבור ח"ו בקלות דעתו.

אות יא

תלמוד תנ"ך, משניות גמרא, זוה"ק ומדרש, בעיקר, אשר בכל אות מהם נמצא אש של מעלה לכלות את הסט"א הסובבת אותך ומתגרה בך. ומי שטרוד במדרגתו וביום אחד לא יוכל ללמוד את כל הנ"ל יחלקם לימי השבוע, למשל ד' ימים בשבוע ילמד גמרא, ב' ימים מדרש וכו'.

תלמד ספרי חסידות כגון של"ה, ספרי מהר"ל, ספרי חסידים הראשונים כגון של המגיד הגדול זצ"ל, ונועם אלימלך, ק"ל [קדושת לוי], המגיד מקוזניץ זצ"ל, אמרי ודברי אלימלך, בית אהרן וכו', ואפילו אם ישנם דברים שאין אתה מבינם גם כן אל תנח ידך מהם, כיון שעל כל פנים את דרכם דרך הקודש דרך החסידות שבהם, אתה מבין כפי יכלתך, וחוץ מזה דבריהם בעצמם ורוח קדשם שבהם ידבקו בך, ותטהר, תלמד גם מעט ספרי הקבלה שעכ"פ לא תהיה בהם בור ועם הארץ לגמרי, הספר שפע טל טוב לך.

אות יב

מאד מאד הוי זהיר שלא תלך בטל אף רגע, כפי שנרשם בסדר האמצעים אות ט"ז, עשרה רגעים של בטלה יהי' בעיניך כעבירה חמורה רח"ל, בעד בטלה אתה משלם בחייך, כי הזמן שבטלת חלק של שנות חייך היה חלף ועבר, ולא תחיה בו עוד, יזכיר לו יום המיתה היום והזמן מת ואי אפשר לך להשיבו. בטלת איזה זמן יהיה בעיניך שחתכת חתיכה מלבך והשלכתו לפני הכלבים. בשעה שאי אפשר לך ללמוד חשוב בתורה, הדרכה וחסידות, אף בשעת חזרת התפלה אם אין מחשבתך כולה שקועה בחזרת הש"ץ, תחשוב הנ"ל, אם לא תבטלך המחשבה מלשמוע ולענות בהוב"ש [ברוך הוא וברוך שמו] אמן, ומכש"ב בשעה שאתה הולך בשוק תהי' מחשבתך ולבך קבועים באיזה דבר תורה כנ"ל, כי חוץ מזה שתחזק בזה את מחשבתך לקדושה שהיא עיקר תכלית חברתנו הקדושה, אף תנצל בזה גם מכל דבר רע ח"ו.

אות יג

תקצב קצבה לכל מעשיך, באת לאכול תקצב מקודם חצי או רבע שעה אשהה באכילתי, הולך אתה לבית רעיך לשוח מעט (אם א"א עתה לעסוק בתורה) תקצב מקודם זמן כזה אשהה שם ולא יותר, אם אין זה שיח של חסידות. ובכלל תרגיש את עצמך כאיש הצבא שעול זולתו עליו וכל שעה דוחקת שעה וכל מעשה רודפת מעשה אחרת.

אות יד

לילות שבת ומוצאי שבת של ימות החורף לא יעברו עליה לבטלה, לא תקדם לשכב בהם קודם שעה י"א (אם לא שרוצה אתה להקדים לקום באשמורת הבוקר) וזכור בהם את בוראך ולהבדיל את בורך. בעניני אהבה ויראה לא דברנו בפרטיות, כי באמת כל נפש ישראל יראה ואוהבת את ד' היא, ורק כיון שקבורה במחצלת של קנים, וטמונה בגוף, גם אהבתה ויראתה טמונה, ומי שיתנהג כנ"ל לגלות את נשמתו, גם אהבתו גם יראתו לד', יראה טהורה תתגלה בעזרת ד'.

תיקונים בדבר החברה

אות א

תעשו פנקס שבו ירשמו שמות החברים וכל עניני החברה,וכל מי שרוצה להסתפח אליה יחתום בכתב ידו תחת הקבלה הנרשמת הלאה, הקבלה תהיה נכתבת בכתב אשורית, וחותם אחריה יעיד בזה שמקבל הוא ע"ע את הקבלה ותקנות החברה.

נוסח הקבלה

ברצון לבי ותשוקת נפשי רוחי ונשמתי, הנני מקבל עלי להתחבר עם בני החבריא קדושה, בני מחשבה טובה, כדי שאזכה על ידם לכבס ולטהר את גופי ונפשי, ולקדשם בקדושת הא-ל הקדוש, ולקשרם בעבודתו ית' ברצון מחשבה דבור ומעשה, כיתד שלא תמוט. ומעתה בכוח התורה שנתנה כח לאיש ישראל להקדיש גם בהמה אף קדושת הגוף, בכח הזה אני עומד עתה לפני ד' והנני מקדש את עצמי, גופי רוחי ונשמתי לו, וה' ית' שאינו מואס בהקדשת ישראל לא ימאס גם בי, וישרה את קדושתו עלי, ובכל מקום שאהיה ובכל עולם שאמצא, תהיה קדושת ד' חופפת עלי, ובז' ענני כבוד יקיפני, מעתה ועד עולם. ובכל לבי ונפשי אני מתחנן עתה לפני ד', שאפילו אם ח"ו יתגבר יצרי עלי באיזה זמן מן הזמנים, ויכשילני ויפילני על רגע כמימרא ח"ו, ברצון, או מחשבה, או דבור או מעשה, שהן היפך רצון ה', ג"כ ד' ברוב רחמיו לא ימאסני, ולא יוציאני מחוץ לפרוכת קה"ק, כמו שאין בהמת הקדש יוצאת לחולין בשביל בהמיותה, רק בידו הקדושה הפתוחה לקבל שבים, ישיבני אליו בתשובה שלימה, כאשר עם לבבי עתה, כי בלב תמים ובדעה ישרה אני יוצא מעתה מטורא דפרודא ומרשות הסט"א ומכל כת דילי' שמאסתים ובטלתים ביטול גמור כעפרא דארעא, ואני הולך ינכנס עם כל רמ"ח איברי ושס"ה גידי הגוף והנפש למחנה שכינה. והנני מקבל עלי מעתה, להשגיח על כל פרטיות מעשי מחשבותי ודיבורי כפי שראוי לאיש שנתקדש בקדושה עילאה, ולא שאהיה ח"ו הפקר, וד' ית' יתמכני בימין צדקו ויורני וידריכני בדרכו דרך הקודש מתוך כ"ט רוחני וגופני, ונזכה אני וכל ב"ב וכל חבירי וכל בית ישראל לאריכות ימים ושנים טובים שמחים מאושרים ומאירים באור של מעלה, אמן.

אות ב

ומעתה יביט על עצמו לא כעל איש נמוך איש בהמי שראוי לו לעשות כל המעשים ולהתנהג בכל התנהגות אף נמיכיות, רק כמו שרמזו חז"ל, לעולם יראה אדם א"ע כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, איש מרומם הוא, והדבר שכשר לפני איש אחר אסור לו, ועל כל מחשבה דיבור ומעשה לא יתבונן אם טובים הם בלבד, כי יכול להיות שטובים הם לאיש אחר ולא לו, רק יתבונן אם טובים הם לו ולערכו הרם, לא שיחשוב את עצמו לאיש מרומם ויתגאה ח"ו על ידי זה, רק אדרבא יתבטל לפני כל איש ישראל, וישבור לבו בקרבו לאמור הלא לפי ערכי ומצבי שהקדשתי את עצמי כל מעשה שאני עושה אינם ראוים, ומי יודע עד כמה פוגם אני בכל הנהגתי של מחשבה דבור ומעשה מאחר שהקדשתי את עצמי לשמים, ויתחזק ויתגבר להטיב את עצמו מעתה.

אות ג

חברי החבריא מוכרחים להתאסף בהבית שיחדו להם, לא פחות מג' פעמים בשבוע וכל המרבה הרי זה משובח.

אות ד

כשיתאספו לא ידברו דברים בטלים, רק ילמדו כ"א דבר שרוצה ללמוד, זה גמרא, זה משניות וכו'. אבל שיעור אחד יקבעו ללמוד כולם יחד, אם פעם אחת בשבוע או יותר פעמים, כפי שיתרצו רוב החברים, ובפרט עניני הדרכה וכן קונטרס הזה שכולם ילמדו יחד.

אות ה

כשילמדו יחד איזה ענין מעניני הדרכה, לא יעברו עליו כעל איזה סיפור המעשה רק ילמדו בנחת ובעיון, ויתאימו אותו הענין על עצמם, איך יקיימו הם את דברי הדרכה של ספר זה ואיך יקבעו את הדבר בקרבם, ואז יתגלה לפניהם ענינים שונים בספר, ובכלל כל מי מהחברייא שיפול במוחו איזה רעיון טוב, בין אם יפול לו בשעה שנמצא יחד עם החברים בין כשהוא בביתו ברחוב וכו', יאמרו לפני חבריו והחברים ישמעו לו, כי אפילו אם ט' פעמים לא יהיה ממש בדבריו, יכול להיות בפעם העשירי דבר טוב בו, וכמו שאיתא בזוה"ק, לפעמים גם בילקוטו של העני יכולים למצוא מרגלית. ובכלל, כל מחשבה טובה בענין עבודה שמתחדשת במוח ולב הישראל, מין הד של קול נפשו היא, אם הד של קול צעקה על נפילתה, או של קול שמחה בשעה שעולה היא. אבל לא יחפצו החברים המשמיעים את רעיונותיהם רק לבלות זמן, כדי להוסיף דיבורים ולהראות חכמתם בלבד.

אות ו

טוב שישתו מזמן לזמן משקה יחד, לא להשתכר ולהולל ח"ו, רק כדרכם של החסידים כדי להתחבר יותר יחד, ולעורר גם את נפש בהמיותה מעצלותה אפילו מי שאינו שותה משקה מפני חולשת בריאותו ח"ו, יערב מים במשקתו וישתה עמהם יחד.

אות ז

אחר שישתו משקה יזמרו איזה זמר של התעוררות כמו ידיד נפש, אדון עולם, "מזמר לדוד ד' רועי לא אחסר" וכדומה, ואם תתלהב נפשם וירצו לרקד יחד, ירקדו, ובלבד שלא יבלו את הזמן בשתיה זמרה ורקידה בלבד.

אות ח

מקום ועד החברייא יהיה אצל כ"א מהם מקום מקודש, מקומו של עולם, בית הרחצה לרחוץ בו ולטהר את הנשמות, וכניסתן למחנה שכינה שנמצאה במקום ההוא, ובשעה שהולך שמה יהיה בעיניו כאילו יוצא עתה מן רשותו של עוה"ז לסניף גן עדן התחתון שהוריד ד' לבית הועד שלהם, יגיל וישמח לבו בחרדת קודש על גודל אשרו שזוכה גם בעוה"ז להסתתר תחת כנפי השכינה. ומכ"ש בשעה שנמצא בבית הועד שישמח ויכוין, שכינה הקדושה בתוכינו, נפשי חולת אהבתך, אנא א-ל נא רפא נא לה בהראות לה נועם זיוך, ויעורר תשוקה בקרבו שיגלה ד' בלבו ניצוץ נועם זיוו ותפארת עוזו שנמצא כאן.

אות ט

על שלשה דברים החברייא הקדושה עומדת, על התחברות חברים, על אהבת חברים, ועל התדבקות חברים, לכן הגם שכולם יתחברו יחד באהבת חברים, וכולם יאהבו זל"ז אהבה רבה, מכל מקום יקח לו כל אחד מהם חבר לעצמו שלפניו יגלה את כל מצפוני לבבו, בין בדברים רוחניים ובין בדברים גופניים, דאגתו ושמחתו, נפילתו ועליתו, וחבירו השומע ינחמהו וייעצהו וישמחהו בכל האפשר לו, גם בדברים רוחניים ייעצהו וידריכהו כפי דעתו ומצבו, וכן זה לזה ואם נשאר אחד מן החברייא שאין אחד מהם רוצה להתחבר אליו לאוהב פרטי, מוכרחה החברייא ליתן לו אחד מהם.

אות י

בני החברייא לא יספרו ולא יפרסמו בשוקים וברחובות מן החברייא קדושה זו דרכיה ומעשיה, לא יתפארו בה לעיני זולתם, כי כמו שעל לוחות השניות הקיימות לנו, אמר ד' אין לך יפה מן הצניעות , וכמו שזוה"ק התגלה רק במערת רשב"י ובמדבריות בהצנע, וכל הקבלה נקראת סוד, כן כל עבודה שיש בה התגלות הנפש מתנגדת היא לשאון ופרסום, ונוח לה ההסתר, לא ברעש ד', ורק אם ירצה מי להסתפח להם בתור חבר חדש, יקבלו אותו בסבר פנים יפות, וימסרו לו דברי חברות אם רק יהיה ברור להם שכוונתו לשם שמים, וכן אם רואה אתה איש ישראל שהתחברותו אליכם תהיה טובה לו ולכם, רשאי אתה לדבר אתו שיתחבר אליכם אם אין כוונתך לשם ערמה.

אות יא

כל אחד מהחברייא אם טרוד הוא בכל היום במזונותיו, חוב עליו שיאמר באמצע טרדתו, זאת איזה פעמים ביום "רבש"ע נמצא אני עתה במקומות המסוכנים לנפשי וקדושתי, אתה אל תעזבני, תמוך ושמור אותי שומר ישראל", לא בלשון הזה דוקא צריך הוא לאמר, רק כעין זה בכל לשון שנוח לו.

אות יב

תסתכל על כל אחד מהחברייא כעל איש מבני עליה, ותכבדהו ותוקירהו בעיניך, כי הלא בן מבני הנביאים הוא, וגם הוא כבר מסר את עצמו לקדושה שישרה ד' עליו.

אות יג

חבר גם מעיר אחרת יתקבל להחברה, ואם ימצאו לו חברים בעירו יתנהגו כנ"ל, ואם לאו יתנהג הוא בעצמו ככל אשר אפשר לו, ובין כך ובין כך צריכים כל החברים להתאסף לא פחות מפעם אחת בשנה, על איזה ימים, לא לאסוף אסיפה בשאון ורעש, רק לבוא למקום אחד, והימים האלו ימי עבודה ופרישות יהיו וישיחו זה בזה וזה לזה איך מתנהגים הם בעניני עבודתם בכל השנה, ואיך מקדשים הם את כל מעשיהם לכבודו ית' ואיך יקבלו ויוסיפו להתחזק ולהשקיע בקדושת ד' מהיום והלאה. אם הגעת עד הלום בקריאתך את קונטרס הזה ורואה אתה שטעית למקום שלא רצית, אם מפני שחושב אתה אותנו לבעל הזיה או לבטלנים, עשה זאת אפוא, למענך ולמעננו ועזוב עד מהרה את חברתינו, חזור אתה להבצה שלך ואנחנו נלך לשם ד' אלקינו. אבל אם רואה אתה שדרכנו דרכך, ואת אשר חפשנו אנו גם אתה מחפש, רק שלבך נדכא בך על שגם אחר גמרך את הקונטרס ואחר ששניתו שלשתו וכו' עוד אינך מרגיש שבאת אל המקום אשר שם אלקים, לא ראיה ולא הרגשה, לא מחשבה ולא התלהבות, שאנו מדברים בזה מצאת, אל יפול רוחך בך, זכור נא כי מן הארץ ועד לרקיע מהלך חמש מאות שנה הוא, ולמה זה עתה כאשר לא הגעת שמה בקפיצה אחת, כבר נפלת, בטוחים אנו בד' שאחרי איזה זמן עבודה מתמדת כגון זו, תרגיש את זהרי אור העליון ואת קדושת ד' שנכנסו בנפשך גופך ועצמותיך, כי על כל פנים תתחיל להתנהג הנהגה יותר מזוככה וטובה בכל עניני גופך ונפשך. מחשבותיך תתחלנה לחשוב ולהיות אחרות מאשר עד עתה, ואח"כ תתעורר ותתרגש בתפלותיך יותר, תדע איך לשמש בכל מאורעי נפשך של שמחה ושל שבירת הלב להוציא על ידן את נפשך לקראת דודה ולטהרה בטהרה עילאה, תלמד איך להסתכל בכל מצוה הסתכלות הנפש, תזכה על כל פנים מעט למסירת הנפש בק"ש בכל גופך ונפשך, ובזה כבר נתעלית מעט לאיש הרוח, ואז תתחיל גם ראי' עילאה להתנוצץ בך, לראות את קדושת ההדור נאה זיו העולם בכל דבר, ראיות הללו אם כי מצערות תהיינה בראשיתן, תתגדלנה בכל פעם ליותר בולטות ולעתים יותר תכופות, וסוף כל סוף לא תשאר איש שדה רק בן עוה"ב גם בעודך בעוה"ז.

חזק ונתחזק ד' אתנו