בנין ציון/קב
ב"ה אלטאנא, יום ג' י"ט סיון תר"ח לפ"ק. להרה"ג וכו' מ"ה מיכל מונק הכהן נ"י הגאב"ד דק"ק דאנציג ומ"ב יע"א. מעכ"ת נ"י השיג על פסקי שמותר ליתן ערלה וכ"כ לכלבים של הפקר וז"ל: על דברי מעכ"ת נ"י בענין נתינת ערלה וכ"כ לכלבים של הפקר מצאתי מקום להשיג ואציע פה בבקשה ממעכ"ת נ"י להראות לי דרך האמת והצדק. (א) מה שעלה על דעתו לחלק בין שריפת חמץ לערלה וכ"כ הואיל בחמץ כתיב לא יאכל ולא כן בערלה וכ"כ זאת פליאה נשגבה בעיני הלא בערלה כתיב ג"כ בפ' קדושים יהי' לכם ערלים לא יאכל? (ב) מה שרצה לומר דמה שכתבה התורה בכ"כ פן תוקד אינו למצות שריפה רק התורה שריפה בהם אבל מכ"מ גם בערלה וכ"כ אם רצה לבער בדבר אחר דליכא למיחש לתקלה כגון להאכילו לכלבים להראות איסור אכילה והנאה כמו בשאר איסורים ואין לומר להורות לנו שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן כדברי אביי' פסחים (דף כ"ד ע"ב) זה אינו דהא אמרינן כמה וכמה פעמים בשס' ערלה הוקשה לכ"כ ונראה לענין מאי צריכין להקיש לאיסור אכילה והנאה מפורש בערלה בפסוק לא יאכל ושלוקין על ערלה שלא כדרך הנאה אי אפשר דהא בערלה כתבה התורה לשון אכילה אלא ודאי לשריפה הוקשה כמו בכ"כ צריך שריפה דוקא כן בערלה צריך שריפה דוקא וא"כ מוכח דבכ"כ וערלה צריך דוקא שריפה ולכן הקשה בתוספ' ר"ע שפיר למה צריך הטעם דלמא חפר אינש ומשכח לי' תיפוק לי' דהא צריך לקיים מצות שריפה? (ג) ושלישי אני בא מה שכתב מעכ"ת נ"י על רש"י בפסחים (דף ה') שכתב דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים דלסברת הגאון רמ"ס זצ"ל דביעור של כילוי לגמרי בכל דבר מהני א"כ גם למ"ד אין ביעור אלא שריפה אכתי יקשה יאכילנו לכלבים ומזה סלל נתיב להלוך לדרכו – לענ"ד אין כאן שום קושיא לרש"י כי רש"י כתב אלה הדברים לשיטתו בביצה (דף כ"ז) שכתב שם כל מקום שצותה התורה שריפה אחשבה להבערתן הלכך מלאכה היא ואסור לתת לכלבו ולכן כתב רש"י שפיר דאי השבתתו בכל דבר וא"כ לא הקפידה התורה ומותר לבער ע"י נתינה לכלב משא"כ אם שריפה דוקא בעי' ע"ש: עכ"ד. על זה אשיב: מה שהשיג מעכ"ת נ"י על דברי שחלקתי בין חמץ לערלה וכ"כ שהירושלמי יליף איסור כלבים של הפקר בחמץ מלא יאכל מה שלא שייך בערלה וכ"כ שהרי בערלה כתיב ג"כ לא יאכל בצירי צדק בדבריו ואגב ריהטא לא ביארתי דעתי כראוי דזה לשון הירושלמי הביא הטור לא יאכל חמץ אפילו לכלבים מה אנן קיימין אם לכלבו היינו איסור הנאה אלא כי אנן קיימין אפילו לכלב אחרים זאת אומרת שאסור להאכילן לבהמת הפקר ופי' המפרש היינו איסור הנאה דשמעינן מלא תאכל חמץ אלא כי אצטריך קרא דלא יאכל חמץ לאסור להאכיל אפילו לכלבים אחרים עכ"ל הרי מבואר בהירושלמי דרק אם כבר ידעינן איסור הנאה ממקום אחר אז מוקמינן לא יאכל לכלבים של הפקר אף שאינו נהנה ולא בלבד מהירושלמי אלא גם מש"ס שלנו יש להוכיח כן דמלא יאכל לבד בלא שכבר ידענו איסור הנאה ממקום אחר ליכא למילף כלבים של הפקר שהרי בב"ק (דף מ"א) אהא דמקשה שם אימא לא יאכל את בשרו קאי אהיכא דסקלי מיסקל שאסור בהנאה מתרץ א"כ לכתוב קרא לא יהנה ע"ש ולכאורה מאי משני דלמא לכך כתיב לא יאכל ולא כתיב לא יהנה לאסור אפילו ליתן לכלבים של הפקר שאינו נהנה אע"כ דהיכי דליכא יתורא גם מלא יאכל לא ילפינן רק הנאה ולא כלבים של הפקר וזהו מה שכתבתי דבערלה וכ"כ לא כתיב לא יאכל לאסור כלבים של הפקר כמו גבי חמץ דבכ"כ לא כתיב לא יאכל כלל ובערלה לא מיותר דצריך לגופא ואין להשיב שהרי גם בערלה כבר שמענו איסור הנאה בלא לא יאכל כדאמרינן בפסחים (דף כ"ב) מניין שלא יהנה וכו' ת"ל וערלתם וכו' ע"ש דזה אינו דהא צריך לא יאכל ללאו למלקות דמוערלתם ליכא רק ע' ולא מבעי' לשיטת התוספ' דלוקין על הנאה כמו שהוכיח המשנה למלך בה' יסודי התורה (פ' ה') אלא אפילו לשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה כמו שכתב ה' מאכלות אסורות (פ' ח') מכ"מ צריך לא יאכל למלקות דאכילה. וגם אין לומר דכיון דפסק הרמב"ם כר' אבו' (שם) דגם לא יאכל משמע איסור הנאה א"כ זה גופא חשיב יתורא מה דכתיב לא יאכל בצירי ולא בחולם דזה אינו דאף דהגמרא בפסחים (דף כ"ג) פריך כזה דלחזקי' לכתוב לא יאכל גבי שרצים ולא בעי לכם היינו דוקא משום דאז לא בעי' לכם אבל בלא זה לא חשיב יתורא מה דכתיב בצירי ולא בחולם תדע דאל"כ כי משני לחזקי' טעמא דידי נמי מהכא אכתי יקשה לר' אבו' למה כתיב בצירי ולא בחולם וכן יקשה לר"א גבי שור הנסקל למה כתיב לא יאכל בצירי ולא בחולם דאין לומר דבאמת גם בשור הנסקל אתי לאסור כלבים של הפקר דהרי לפ"ז יקשה מה שהערנו לעיל איך משני לכתוב קרא לא יהנה הא בלא"ה צ"ל דאתי לאסור נתינה לכלבים ש"ה אע"כ דזה לא חשיב יתור לר' אבו' וכש"כ לחזקי' דלדידי' צריך לאיסור הנאה ולכן גבי ערלה ליכא יתורא אשר על כן נלפענ"ד נכון מה שכתבתי דדוקא גבי חמץ דמיותר לא יאכל דרשינן מני' כלבים של הפקר משא"כ גבי ערלה וכ"כ. ומתוך הדברים האלה נתברר לי למה גדולי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא הביאו דין דהירושלמי דאסור ליתן חמץ לכלבים של הפקר ורש"י כתב בפי' נגד הירושלמי שמותר ליתן חמץ לכלבים של הפקר כמו שכתבתי למעלה וטעמם נ"ל כיון שלפי המבואר לא יליף הירושלמי כן רק מיתורא דלאו דלא יאכל חמץ וזהו לכאורה דלא כהשס' דילן דבפסחים (דף כ"ח) מצרכינן לר' יהודה תלתא קראי אלפני זמנו ותוך זמנו ולאחר זמנו ולר"ש דלא דרש להכי דרש לא יאכל חמץ לכדר' יוסי הגלילי ע"ש וא"כ לכ"ע לא יאכל לא מיותר לכלבים של הפקר וכן ראיתי בפני יהושע בפירושו שם (דף כ"א) שכתב ג"כ דמ"ד דירושלמי דיליף מלא יאכל דמיותר לדידי' לגמרי ע"כ לא ס"ל כר' יהודה ע"ש ולא ידעתי למה לא העיר דגם כריה"ג לא ס"ל ע"פ שס' שלנו וכיון דלפ"ז השס' שלנו חולק על הירושלמי פסקו כשס' שלנו והשמיטו הדין של הירושלמי וכש"כ דא"ש להרי"ף והרא"ש דפסקו כחזקי' וא"כ צריך לא יאכל לא"ה ולא ידעתי למה הביאוהו הגהת אשרי והטוש"ע. ודברי הג"א בשם הגהת מיימוני בלא"ה תמוהין לי שכתב ריב"ק הי' אוסר להשליך חמץ במקום הפקר דחזינן בתמורה כל הני איסורי הנאה מצריך להו קבורה ומייתי ראי' מירושלמי לא יאכל חמץ אפילו לכלבים במה אנן קיימין אי לכלבו היינו הנאה אלא אפילו לכלבים אחרים עכ"ל והנה פתח באיסור להשליך במקום הפקר מטעם דאמרינן בתמורה דכל א"ה מצריך קבורה דזהו מטעם שמא יבא לאכול ולפ"ז לא שייך זה רק במשליכו במקום הפקר והולך לו אבל באוכל הכלב לפניו לא שייך איסור שהרי זה עדיף מקבורה ואיך מייתי על זה מירושלמי שהרי לדברי הירושלמי אפילו להאכיל לכלבים אסור מטעם דרשה דלא יאכל וצ"ל דהוא מפרש להירושלמי דמלא יאכל קדריש שלא ישליך לפני כלבים ש"ה וילך לו שמא ימצאנו אחר ויבא לידי אכילה ולפ"ז אם עומד אצלו עד שיאכל באמת מותר ואפשר דגם רש"י ס"ל כן ולכן התיר להאכיל חמץ לכלבים של הפקר אכן מדברי טוש"ע לא משמע כן אלא דאפילו באוכלין לפניו אסור. והיוצא מזה דעכ"פ לכל השיטות בערלה וכ"כ דליכא יתורא דלא יאכל לאסור כלבים של הפקר מותר להאכילם רק בתנאי שיעמוד אצלם עד שיאכלו. ולפ"ז גם בבשר וחלב יהי הדין כן אלא שראיתי בשו"ת תשב"ץ חלק ג' סי' רצ"ג שאוסר ליתן כל איסורי הנאה לכלבים ש"ה וכן באו"ה כלל כ"א הי"ב הביאו הט"ז סי' צ"ד אוסר ליתן בשר בחלב לכלבים ש"ה ולא ידעתי למה כי לפענ"ד בכל איסורי הנאה חוץ מחמץ לכל השיטות יהי' מותר ליתן לפני כש"ה כשיאכלו לפניו. עוד השיג מעכ"ת נ"י על מה שכתבתי דפן תוקד אינו למצות שריפה רק לאסור בהנאה וז"ל דהא אמרינן כמה וכמה פעמים בשס' ערלה הוקשה לכ"כ ונראה למאי צריכין להקיש וכו' אלא ודאי לשריפה הוקשה כמו ב"ככ צריך שריפה כן בערלה צריך שריפה דוקא עכ"ל ותמהתי שמעכ"ת נ"י כתב דאמרינן כמה וכמה פעמים בשס' דהוקשה ערלה לכ"כ ואני לא ידעתי אפילו פעם אחת דאמרינן כן וגם לא ידעתי איך שייך היקש אם לא בשני דברים דהוקשו בפסוק אחד או בסמוכים והרי ערלה וכ"כ כתובים רחוקים זה מזה ומה דילפינן ערלה דבשריפה מכלאי כרם כמו שכתב רש"י בתמורה (דף ל"ג) וערלה מכלאים גמרה היינו במה מצינו משום דדמי להדדי דשניהם גדולי קרקע ואסורים באכילה ובהנאה אבל לא שיש היקש ואף שהתוספ' שם כתבו בשם רש"י משום דאתקש לכלאי כרם כבר תימה התוספ' י"ט על זה דלא הודיעו מהו ההיקש ולכן פירש ג"כ דרש"י דקדק לשון גמר דלאו היקשא הוא ע"ש וא"כ פשיטא דליכא יתורא ללמוד מזה דמצו' בשריפה. ומה שהשיג מעכ"ת נ"י על מה שרציתי להוכיח נגד דעת הגאון רמ"ס זצ"ל דלמ"ד חמץ בשריפה אסור לבער בדבר אחר של כילוי דאל"כ אכתי יקשה גם לפי מה דס"ל ר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דיתן לכלבו דרש"י לשיטתו קאי דס"ל דרחמנא אחשבי' להבערתו וזה לא שייך רק אי בעור חמץ מצותו בשריפה – על זה אשיב הן אמת שהפני יהושע כתב כסברא זו ליישב סתירת רש"י מה דכתב הכא יאכילנו לכלבים ושם בביצה כתב שאסור ליתן לכלבו אבל בשו"ת נודע ביהודה דחה סברא זו והוכיח דלא שייך רחמנא אחשבי' להבערתו רק לענין שריפת תרומה וקדשים ולא לענין חמץ ע"ש אכן גם אי נימא כסברת הפ"י אכתי קאי ראייתי אליבי' שיטת התוספת דס"ל בביצה (דף כ"ז) דאין איסור ליתן לכלב בי"ט רק משום דמצותו בשריפה ולכן לשיטתם שפיר מוכח נגד דעת הגאון רמ"ס ז"ל דאל"כ היאך מוכיח רבא דאין ביעור חמץ אלא שריפה הרי גם לפ"ז אכתי יקשה לר"ע הלא בי"ט יכול ליתן לכלב דאין בזה מלאכה ומצות ביעור קיים אע"כ דלמ"ד אב"ח אלא שריפה דוקא שריפה בעי כנלענ"ד הקטן יעקב