בנין ציון/קא
ב"ה אלטאנא, יום ג' ו' אייר שנת תר"ח לפ"ק. שאלה – אם מותר ליתן ערלה וכלאי כרם האסורים בהנאה לפני כלבים ועופות של הפקר שאינו נהנה בהם. תשובה – אמרינן בא"ח (סי' תמ"ח) אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת אחרים או של הפקר וכתב המג"א הטעם דמהנה הוא לבהמה ע"ש ולפ"ז גם בערלה וכ"כ אסור אבל דברי המג"א צ"ע דמה בכך דמהנה לבהמה כיון שהוא אינו נהנה אבל באמת דין זה אתי מהירושלמי כדאיתא בטור והירושלמי יליף מלא יאכל חמץ בצירי לא יאכיל לבהמת הפקר ונראה דדרש לשון נפעל לא יאכל על ידך ולא מבעי' לר' אבו' דפסק הרמב"ם כוותי' דמיותר לשון לא יאכל דגם לא יאכל בחולם משמע איסור הנאה אלא אפי' לחזקי' א"ש דכל זה בכלל דרשת חזקי' לא יהא בו היתר אכילה וכיון דעכ"פ נראה בפי' מהירושלמי דמלשון לא יאכל דרש כן א"כ בערלה וכ"כ דלא כתיב לא יאכל יהי' מותר ליתן לכלב של הפקר כיון דלא נהנה. אבל לכאורה מטעם אחר יש איסור בדבר שהרי בתמורה (דף ל"ג) תנן ואילו הן הנשרפין וכו' והערלה וכ"כ וכל הנשרפין לא יקברו ע"ש הרי דאותן דמצותן בשריפה אסור לבערן בענין אחר אכן גם בזה יש מקום עיון דראיתי בתוספ' ר"ע על משנה זו שתימה על הברטנורא שכתב הטעם דכל הנשרפים לא יקברו דלמא חפר אינש ומשכח להו ואכל להו וז"ל לא ידעתי למאי צריך לזה הא בפשוטו הטעם דלא יקברו דהא צריך מצות שריפה וצ"ע עכ"ל אבל לענ"ד לק"מ דהנה דברי הברטנורא הם דברי רש"י במתניתן שם ורש"י בזה לשיטתו אזיל – דבשבת (דף כ"ה) בהא דאמרינן מצו' לשרוף תרומה שנטמאת כתב הטעם משום תקלה וכתבו התוספ' דלפי הטעם הזה לאו דוקא שריפה אלא ה"ה שאר ביעור וכן פי' בהדיא באילו עוברין (פי' דכתב שם [דף מ"ו] דמותר ליתן חלה שנטמאת לכלבו) ולא נראה דבסוף תמורה קתני תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני התם הנשרפין לא יקברו עכ"ל התוספ' ונראה דלא קשה קושיא זו דהא פי' רש"י באמת דהטעם דהנשרפין לא יקברו הוא משום תקלה ולא שיש מצוה בשריפה ולכן א"ש ג"כ דהוצרך רש"י לכתוב הטעם משום תקלה ולא משום דמצו' בשריפה דא"כ יקשה מתרומה טמאה וביותר נ"ל דלא בלבד בתרומה טמאה אמרינן כן דאין מצותו בשריפה דוקא אלא גם בערלה וכ"כ דדוקא בקדשים שנפסלו דכתיב איסור אכילה והנאה וכתיב באש תשרף בזה הוי ע' לשרוף והוי השריפה מצו' אבל בערלה וכ"כ דלא כתיב רק פן תוקד אש לאסור אכילה והנאה לא אמרינן דשריפה הוי מצו' דהוראת הקרא אינו רק לאסור בהנאה ולא שיהי' צריך שריפה דוקא וראי' לזה ממה דאמרינן במתניתן דתמורה הנ"ל את שדרכן לשרוף ישרוף ואת שדרכן להקבר יקבר ופי' רש"י אערלה וכ"כ קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו עכ"ל וכ"כ גם התוס' בשבת (דף כ"ה) והשתא אי ס"ד דיש מצו' בשריפה דוקא למה לא אמרינן דגם משקים ישרפו כדאמרינן לענין נסכים שנתותרו שהם בשריפה בסוכה (דף מ"ט) ויליף מבקדש הסך נסך משמע אפילו הוא יין שאינו קרוש וכן אמרינן ביין שמזלפו ע"ג האישים אלמא דמשכחת שריפה גם במשקים אע"כ דאין בהם מצו' בשריפה דוקא והא דאמרינן לא יקברו הטעם דלא ליתי' לידי תקלה דלמא משכח אינש וזה לא שייך במשקים כששופכן ע"ג קרקע ונבלעו בה. אבל נלענ"ד דזה דוקא בערלה וכ"כ אבל בחמץ בפסח אליבי' דר' יהודה דיליף שריפה מנותר השריפה בעצמה היא מצו' כמו בנותר וגם המשקים צריך לשרוף דוקא ובזה מדוייק מה שכתב רש"י הנ"ל דאת שדרכן להקבר יקבר אערלה וכ"כ קאי וכן כתבו גם התוספ' בשבת ולמה שבקו חמץ בפסח דקתני ברישא ונקטו רק ערלה וכ"כ אלא ודאי דבחמץ בפסח לר' יהודה גם משקים בעי שריפה כמו בנכסים שנתותרו ושנטמאו ובזה מדוייק גם לשון המשנה בתמורה דקתני ואילו הן הנשרפין חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה וערלה וכ"כ את שדרכן וכו' ולמה חלק חמץ בפסח לעצמו לשנות בו ישרף אבל לפ"ז א"ש דנקט כן לאשמועינן דבחב"פ לעולם ישרף אבל בערלה וכ"כ דוקא באת שדרכו להשרף ומזה נראה לענ"ד להשיב אמה שכתב הגאון הרב מ"ה משה סופר זצ"ל בתשובה (ראיתי' מכ"י הקדושה*וכעת נדפסה בשו"ת ח"ס חא"ח סי' ק"ד) דלפי משכ' הרע"ב דכל הנשרפין לא יקברו משום דחיישינן דלמא ימצאם אדם ויהנה בהם א"כ שריפה לאו דוקא אלא שיעשו אפר או עפר וכל שנתמקמק וכלה מן העולם נתקיים מצותו וה"ה ג"כ זריעה מותר בחמץ בדבר שזרעו כלה עכ"ד ולענ"ד זה אינו דרש"י והרע"ב לא כתבו כן רק משום תרומה טמאה וערלה וכ"כ אבל חמץ דמצותו בשריפה בעינן שריפה דוקא כמו בנותר ותמהתי על הגאון זצ"ל איך ס"ד דכל שכלה מן העולם הוי כמו שריפה לר' יהודה הרי ליכא כילוי מן העולם יותר מהאכיל לכלבו וא"כ איך דייק רבא בפסחים (דף ה') דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה ופי' רש"י דאי השבתתו בכל דבר לוקמי' בי"ט ויבערנו בדבר אחר שיאכילנו לכלבים ע"ש הרי גם לפי מה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה ג"כ יקשה יאכילנו לכלבים ואיך קאמר ואי בי"ט מי שרי אלא ודאי ברור דבדבר שמצותו בשריפה בעי שריפה דוקא ומה שכתבו רש"י והרע"ב דהנשרפין לא יקברו משום תקלה שיבא לאכלו לא כתבו רק משום תרומה טמאה וערלה וכ"כ דבהם לא צותה התורה שצריך לשרפם וששריפתם מצו' ולכן נלענ"ד שכמו שבתרומה טמאה דחשיב בהדי נשרפין כתב רש"י בפי' שמותר ליתן לכלב ה"ה ג"כ בערלה וכ"כ רק שבתרומה שמותרת בהנאה מותר ליתן לכלבו ובערלה וכ"כ דוקא לכלבים של הפקר ומה דכתיב לשון שריפה בכ"כ וילפינן ערלה מני' אין זה רק להקל שיכול לשרפו אף שזה אפרו מותר מה שאינו כן בשאר אסורי הנאה שלא התירה התורה בדבר אחר דליכא למיחש לתקלה כגון להאכילו לכלבים לבער בדבר אחר דליכא למיחש לתקלה כגון להאכילו לכלבים שפיר דמי ודע שמדברי רש"י בפסחים הנ"ל מוכח דס"ל דאפילו חמץ בפסח מותר ליתן לכלבים של הפקר לרבנן דס"ל דהשבתתו בכל דבר ודלא כהירושלמי הנ"ל וכ"כ ג"כ בפני יהושע שם וא"ל דס"ל לרש"י כיון דהירושלמי יליף לי' מלשון לא יאכל בצירי א"כ לא שייך זה רק לר' אבו' דלא צריך לאיסור הנאה כיון דגם לא יאכל בחולם משמע כן אבל לחזקי' צריך לשון לא יאכל לאיסור הנאה וליכא דרשה לאסור לכלבים וא"כ מה שכתב רש"י להאכילו לכלבים אליבי' דחזקי' כתב כן דז"א דהא אליבי' דר"ע כתב כן ור' עקיבא ע"כ כר' אבו' ס"ל כדאמרינן בפסחים (דף כ"ג) דאל"כ הוי כתנאי ועוד דע"כ ליכא פלוגתא בין חזקי' לר"א בזה דאל"כ כי פריך שם מאי איכא בין חזקי' לר"א לימא דהא איכא בינייהו אלא ודאי משמע מדברי רש"י דלא פסק כהך ירושלמי אבל בערלה וכ"כ אפילו להירושלמי מותר כן נלענ"ד. הקטן יעקב.