בן סירא/פרנקל/ד

(ד, א) בני אל תעזוב נפש דל ואל תעלם מאביון עיניך:

(ד, ב) נפש רעבה אל תבזה ואל תעציב עני בעניו:

(ד, ג) אל תוסיף שבר על שבר רוח ומעני לא תקפץ ידך:

(ד, ד) משועת דל אל תאטם אזנך ולבבך אל תקשיח לאביון:

(ד, ה) אל תסתר מעשוק פניך פן יצעק עליך אל יי:

(ד, ו) ויי יקשיב לנאקתו אם בפידו לו ישוע:

(ד, ז) התרצה בעיני העדה וכף ראשך לנשיא:

(ד, ח) הט אזנך לאיש מחסור ויערב עליו שיחך:

(ד, ט) הצל עשוק מיד עשקו ואל תתרפה לריב את ריבו:

(ד, י) היה כאב ליתום וכבעל לאמו:

(ד, יא) והיית בן לעליון ומאהבת אם יאהבך:

(ד, יב) החכמה תרומם בניה ותמצא לדרשיה:

(ד, יג) אהביה אהבו חיים ושוחריה ישבעו שמחה:

(ד, יד) מחזיקיה כבוד ינחלו ובמשלח ידיהם יצליחו:

(ד, טו) עבד לחכמה עבד ליוצרו וכל מאהביה אהובי עליון:

(ד, טז) שמע לקולה ישפט לאמים ושוגה באהבתה ישכן בטח:

(ד, יז) בוטח בה ישיגנה וינחילנה לזרעו אחריו:

(ד, יח) הן ראשיתה סוררת ותמלאהו פחד ורעד:

(ד, יט) גם במסות תפחידהו עד כי דבקה בנפשו:

(ד, כ) אך אז תקדמנו בשובה ונחת תחדהו בשמחות ובסתום חכמה תודיעהו:

(ד, כא) אולם כי יתעה עזב תעזבהו ותשלחו ביד פשעו:

(ד, כב) בני נצור עתך והישמר מאון ולא תבוש לעולם:

(ד, כג) כי יש בושה לחטאת ויש בושה לצדקה תחשב:

(ד, כד) לא תשא פני איש לבשתך ולא תבוש כי נפלת:

(ד, כה) אל תסגר את פיך לתשועת עמיתך וחכמתך לא תכסה להתחסד:

(ד, כו) כי חכמת איש ביד הלשון ומוסר בפי הצדיק:

(ד, כז) השמר מפשוע באמת והכלם אם בלי דעת שגית:

(ד, כח) הכר חטאתך ואל תבוש ואל תעצר זרם כמרוצתו:

(ד, כט) אל תהי ידך עם סכל בסכלותו ולא תשא פני גבר:

(ג, ל) בנפשך הלחם בעד האמת ויי ילחם בעדך:

(ד, לא) אל תבהל על פיך ואל תעצל במלאכתך:

(ד, לב) אל תהי ליש בביתך ואכזר לעבדיך:

(ד, לג) אל תהי ידך פתוחה לקבץ וקפוצה מפזר:

קישור: [1]