בן סירא/בן זאב/ל

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

אוהב בנו יחזק מוסרו למען ישמח באחריתו

מיסר בנו יגיל בו ובין חבריו בו יתהלל

בן חכם קנאה לשונאיו ואוהביו ישעשעו בו

מת האב הרע לא מת כי כמוהו השאיר אחריו

יראנו בחייו ויגיל ימות ולא יבהל

לאוהביו יגמול טוב ורעה ישיב לשונאיו

מפנק מנוער בנו ירבה מכאוביו ולכל רעה ישמח לבו

כעיר פרא לא יאסר בן מביש איננו שומע מוסר אב

יסר בנך ולא תבוש תשחק בו ויכלימך

לא תשחק בו פן תעצב עליו ולא תניחנו כאות נפשו פן יקהה שניך

לא תשליטנו בימי עלומיו ולא תשא עליו כל חטא

כף ראשו בעודו רך הט שכמו בעודו נער פן יקשה ערפו ומרה בך

חנך בנך ויסר אותו בכל כחך ולא תעכרך רעתו

טוב מסכן וגיו בריא מאיש עשיר ומכאוב בבשרו

נבחר חיי בריאים מזהב וטוב לב מפנינים

אין עשר כחיים בריאים ואין שמחה כשמחת הלב

טוב מות מחיי מחלה ורדת שאול מחיי מכאובים

משים מעדנים לפני פי סגורה כמציג זבחים על קברי מתים

מה יועיל מטעמים לפני האלילים אשר לא יאכלון ולא יריחון ומה כשרון לעשר לא יסכון לבעליו

עיניו יראו ולבו נאנח כסריס בחיק העלמה ואין אותו

אל תתן דאגה בלבך ולא תתיסר ברעיון רוח

לב מרגוע חיי רוח ומשוש נפש מה ילד יום

מחר בא ואינך ודאגת על עולם לא לך

הרגיע בחייך והתענג על טוב וגרש עצב מגיו

כי רבים חללים הפילה דאגה וקטב ישוד רוח נכאה

קנאה וכעס יענו כח ודאגה בלא יומו תזקין

מרגוע ומשוש נעם לבעליו וכל מאכל פיו יעלה לו