בן יהוידע/חגיגה/פרק א

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף ב

כדרך שבא לראות כך בא ליראות מה לראות בשתי עיניו כך ליראות בשתי עיניו: פירוש רש"י ז"ל קשה לאומרו. ונ"ל בס"ד הכונה, דשתי חלוקות אלו קאי על האדם עצמו, דקרינן ביה יראה בחיר"ק תחת היו"ד, וקרינן ביה נמי יראה בציר"י תחת היו"ד, והכי דרשינן לה כדרך שבא האדם לראות בעוה"ז בשתי עיניו, כי לכך בראו השי"ת בשתי עינים ולא בראו בעין אחת כך בא ליראות בבהמ"ק, ר"ל להתראות בשתי עיניו, על כן מי שהוא בעין אחת פטור מן הראיה, רמז לדבר סר לראות, סר עולה עי"ן עי"ן. ונראה לכך בהמ"ק נקרא כרם, דכתיב כרם היה לשלמה, וכן כרמי שלי לא נטרתי, וכן כרם היה לידידי בקרן בן שמן, יען כי כרם עולה עין עין, שצריך לקיים מצות ראיה בבהמ"ק בשתי עינים. וידוע דחמשה חסדים הם חמשה הויו"ת שעולים מספר עין, רמוזים בעין שמאל, והשפע שיבקש האדם צריך שיהיה כלול מן ה"ח וה"ג שהם רמוזים בעין עין:

ובזה מובן עוד הטעם שצריך ליראות בבהמ"ק בשתי עינים ולא באחת, מפני ששתי עינים באחת רמוז ה"ח ובאחת רמוז ה"ג והאדם צריך לעבוד את השי"ת בין אם מתנהג עמו בחסד בין אם מתנהג עמו בגבורה, וכמ"ש חז"ל על פסוק חסד ומשפט אשירה, אם לחסד אשירה ואם למשפט אשירה, וכן אמרו במשנה חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ולכן בבהמ"ק שהוא מקום עבודה צריך להתראות בשתי עינים ולא באחת. ובזה יובן רמז הכתוב לבבתיני אחותי כלה לבבתיני באחת מעיניך באחד ענק מצוארניך, וידוע דארז"ל בהמ"ק נקרא צואר, וכמ"ש ויבך על צוארי בנימין אחיו, וז"ש לבבתני בדין אחת מעיניך האמור באחד ענק מצוארניך, כלומר דין עין אחת האמור בראיה של בהמ"ק, למה אין ראוי ליראות שם בעין אחת אלא צריך שתי עינים, ומזה תלמדי מוסר איך חייב אדם לעבוד את ה':

דף ג

מ"ד מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב כמה יפים רגליהם של ישראל וכו': נ"ל בס"ד שישראל עושים בירור בנ"ק הנקראים מ"ן בהליכתם בלבד, כמ"ש המקובלים במאמר הוו שקלי ואזלי, לכך מיחס היופי שהוא הבירור לרגלים, ונדרש תיבת בנעלים על עליית מ"ן, והיינו בנעלים אותיות על"י במ"ן:

שם. בת נדיב בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב: נ"ל הטעם שקרא את אברהם בשם נדיב, שהוא בן יד אותיות נדי"ב, מפני שהוא אחוז בחסד דרועא ימינא. ומה שקרא את ישראל בשם בת ולא בשם בן, לרמוז כי עתה יש להם דין בת שנוטלת עישור נכסי דוקא, לכך מן השבעים אומות לקחו עישור שהם שבעה עממין, אך לעתיד יהיה להם דין בן וירשו הכל, ולכן עתה ניתנו המועדים לשמחה שהם פסח וסוכות שבעה ושבעה, דעתה שמחים בעישור נכסי שהוא שמחת בת ולא בן, ולכך קראם בשם בת. ובני ידידי כה"ר יעקב פירש, כי המשפיע נקרא זכר, והנשפע נקרא נקבה, הן בגשמיות הן ברוחניות, ואברהם אע"ה היה ראשון בהשפעה ללמד תורה ומצות, דכתיב למען ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וכו', לכן הוא נקרא בשם נדיב לשון זכר, וכל זרעו הבאים אחריו נקראים בשם בת, שנשפעים ממנו, שהוא המצוה הראשון, אבל הוא לא למד מאביו כלום אלא מאיליו ועצמו בהופעת רוה"ק, עכ"ד נר"ו:

שם. שהיה תחלה לגרים: נ"ל בס"ד לכך קראו נדיב, דכל המתגייר ראוי לקראו בשם נדיב, שעזב אביו ואמו וקרוביו לדבק בדת ישראל, וכמ"ש במ"ר בנשא פרשה כ"ח, משל למלך שהיה לו צאן ובקר וכו'. ומ"ש שהיה תחלה לגרים, שיש צדיקים שבוראין ע"י התורה נפשות לגרים, ואלו הצדיקים הם מצד החסד, דכל אתערו דנפשין דגיורין הם מצד החסד שהוא אברהם וכו', וכנז' בשער הגלגולים הקדמה ל"ד יע"ש, ובזה מובן מ"ש על א"א שהיה תחלה לגרים, כלומר היה ראשון בצדיקים שהיו בוראין נפשות לגרים, מפני שהיה אחוז בחסד ביותר:

והנה התוספות ז"ל פירשו, תחלה לגרים לפי שנצטוה על המילה טפי מכל אותם שלפניו, וצריך להבין מה שייכות איכא במילה לענין הגירות באותו זמן, דלא הוה להו אלא רק ז' מצות בני נח, ועדיין לא ניתנה תורה. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש בגמרא, דא"ל המין לרבי תנחום תא ונהוי לעמא חד, א"ל לחיי, ברם אנן דמהלינן לא מצינן למהוי כוותייכו, אבל אתון דלא מהליתו מציתו למהוי כוותן ע"י המילה, נמצא ע"י המילה יהיה הכרחה לגר שיוכל לפרוש מעע"ז ולהתגייר, ואין יכולים עע"ז להכריח הגר להיות כמותם כיון שכבר נמהל, ונמצא המילה היתה קיום לתוספת הגרים:

שם. הנהו תרי אלמי: עיין פ"ע שהיו גלגול אלדד ומידד, ונרמזו ב' אותיות של אלדד ושל מידד באותיות אלמי. ונ"ל הואיל וגילו נבואתם בדיבור בפיהם נעשו אלמי, והואיל והיה זה בעבור מרע"ה, לכך רפואתם היתה ע"י רבינו הקדוש שהיה בחינת מרע"ה, וגם אחז"ל מימות משר"ה ע"ה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד:

מה חידוש היה היום בביהמ"ד: נ"ל דהוצרך לפרש היום, דהם היו אצלו ביו"ט של סוכות, כמ"ש רש"י ז"ל דיו"ט היה, ואפשר כי היו אצלו ביו"ט ראשון של סוכות, ובודאי לא אפשר לומר שאותו היום היו בביהמ"ד דיבנה ושמעו הדרשה ובאו אצלו לפקיעין, אמנם הוא כונתו לשאול על דרשה של יום שבת שובה, שהיה קודם יו"ט, דאותו היום יש בו חיוב לדרשה שהוא שבת שקודם הרגל שתיקן מרע"ה לישראל לדרוש בהם הלכות הרגל קודם שיכנס הרגל, ומחמת שבזה היום הדרשה הוא חיוב, לכך שאל מה חדוש היה היום בבהמ"ד, הוא היום הידוע שמיוחד נדרוש בו מתקנת מרע"ה, והיה המנהג לדרוש בו הנשיא, אך הם הבינו ששאל על חידוש שנעשה בו ביום ממש בבהמ"ד דפקעין בלימוד החכמים, שגם ביו"ט באים לבהמ"ד ללמוד, ולכן א"ל תלמידיך אנחנו וכו', ומה חידוש ימצא בין החכמים אשר אתה לא תדעהו, והשיב להם אעפ"כ וכו' פירוש אפילו לפי הבנתכם שחשבתם שאני שואל על לימוד שהיה ביום זה בבהמ"ד אצל החכמים, אין מדרש בלא חידוש, ולא כאשר אמרתם דלא ימצא דבר שיהיה חידוש אצלי, אמנם אני מעיקרא לא על לימוד שהיה יום זה בבהמ"ד כאן שאלתי, אלא כך הוא כונתי בשאלתי על דרשה שדרש הנשיא ביום הידוע, וכך אני שואל, דרשת שבת זו הידועה של מי היתה, והשיבו של ראב"ע היתה, שזה הדבר היה אחר שהושיבו לראב"ע נשיא, ועשו פשרה ביניהם בענין הדרשה כנז' בגמרא דברכות. ונ"ל נקיט לשון זה שבת של מי, כי הוא מדבר על שבת שובה שהוא בתוך עשרת ימי תשובה, שבהם מתגלה אור הבינה הנקראת מי, בסוד מי יעמוד, כי היא סוד תשובה עלאה, כידוע, לכן א"ל שבת של מי היתה, ר"ל שבת זה שאני שואל עליו הוא שבת של מי, שהוא בתוך עשרת ימי תשובה, ועל זה השבת של מי אני שואל של מי היתה כלומר מי היה הדרשן ר"ג או ראב"ע, והשיבו לו שבת של ראב"ע היתה:

וחזר ושאל במה היתה הגדה היום ההוא, דגם בזמן הראשונים היה מנהגם בדרשה כמנהג של עתה בזה"ז, שהדרשן פותח תחלה בפסוק אחד מהפרשה של אותו שבת, ואח"כ אומר הדרשה, וגם דורש על אותו הפסוק שפתח בו, וזה הפסוק קורין אותו עתה בשם נושא, ולכן אמר במה היתה הגדה היום ההוא, כלומר באיזה פסוק עשה הפתיחה של הדרשה, והשיבו לו בפסוק פרשת הקהל את העם, ומיראתם מכח מעשה שהיה נתיראו לומר מעצמם שכו"כ דרש בו, והמתינו עד שהוא שאל אותם מה שדרש בה:

שם. נשים באים לשמוע טף למה באים: קשא ממ"נ אם נשים מבינים הדרשה, נמצא הם בכלל האנשים שבאין ללמוד, ואם אינם מבינים א"כ גם על הנשים יש לשאול למה באים, דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה. ונ"ל בס"ד דשמיעה לנשים אע"פ שאינם מבינים הדברים יש להם בה תועלת, דאיתא בזוה"ק פרשת שלח לך, שראה אותו צדיק היכלות בג"ע שיושבים שם הנשים דוקא, ושם משתדלין הנשים בפקודי אורייתא ובטעמייהו, וחקרנו שם מנין לנשים בג"ע השגה בעסק התורה, מאחר שבעוה"ז אין עוסקים בתורה כלל. וביארנו שם כי בהיותם בעוה"ז ששומעין דברי תורה מאנשים הלומדין או מחכם הדורש בציבור, אע"פ שאין מבינים נשמתם קולטת אותם דברי תורה, ואז בכח אותה הקליטה שקלטה נפשם, אז כשילכו לג"ע ששם נפשם מתלבשת בגוף רוחני בדיוקנא דהוו בהאי עלמא כנז', אז יתעורר כח אותה הקליטה בד"ת בנפשם, ויעסקו בד"ת בג"ע, ונמצא השמועה בד"ת בעוה"ז אע"פ שאין מבינים בדברים יש בה תועלת, שתקלוט הנפש אותם דברי תורה, וכשיהיו בג"ע ייצאו אותם דברי תורה מן הכח לפועל, וילמדו שם בד"ת לימוד גלוי, וכל זה התועלת היא בנשים שמטים אזנם לד"ת ששומעין בעוה"ז, אך הטף הבאים לדרשה אין מטין אוזן לד"ת, אלא דעתם ולבם פונה לדברים חיצונים, כאשר יזדמן בראייתם שרואין בהיותם שם, ועי"כ אין נפשם קולעת מד"ת כלום, ולכן שואל למה באים, ואמר ליתן שכר למביאהם:

ובזה יובן בס"ד לתרץ דקדוק אחר במאמר זה, כמ"ש רבי יהושע מרגלית אחת היתה לי בידכם, דמשמע יש בדרשה זו דבר הנוגע אליו, וקשא מה שייכות יש לרבי יהושע בדרשא זו, דקאמר היתה לי, דהגרסא בעין יעקב שהיא גרסא דתלמוד כ"י גריס לי, ואפילו לספרים דלא גרסי לי, ג"כ קשא דמשמע שראה בדבר זה דבר חידוש שהוא יקר מאד אצלו יותר, וקשא מה מצא בדרשה זו חידוש שראה בו נחת רוח ושמח בו. ולפי האמור ניחא, דהא איתא במשנה דאבות בשבח תלמידים של ריב"ז, שאמר על רבי יהושע אשרי יולדתו, ופירש רבינו עובדיה הכונה דמיום שנולד לא הוציאתו אמו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה, ע"ש, וקשא מה תועלת הגיע לרבי יהושע מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו אחר שנולד, דעודנו קטן הרבה ואינו מרגיש בשום דבר, וראוי לומר בחנם טרחה אמו להביא עריסתו לבהמ"ד מעת שנולד, אך כפי הדרשא זו שדרש ראב"ע דנשים באים לשמוע דיש להם תועלת, דאע"פ שאינם מבינים בדברים עכ"ז כיון דד"ת נכנסים באזנם נשמתם קולטת הדברים הקדושים, ורק הטף שמפנים דעתם בדברים חיצונים אין להם תועלת זו של קליטה, על כן נמצא גם ריב"ח כשהיה בבהמ"ד אחר שנולד, היה לו תועלת מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו שקלטה אותם נשמתו, יען כי הוא באותו זמן לא היה לו הרגשה בדברים חיצונים, כי מצד גופו אין לו הרגשה בשום דבר, ולכך נפשו ודאי קולטת, דאינו כמו הטף שיש בהם דעת שלבם פונה אנה ואנה. ולכן א"ל ריב"ח מרגלית אחת היתה לי בידכם, דדרשה זו של ראב"ע נוגעת לי. וגם לספרים דלא גרסי לי, ג"כ יבא נכון, דהשביח דרשתו וקראה מרגלית, ושמח בה מפני שנוגעת אליו, דבזה נודע שיפה עשתה אמו בדבר זה ולא טרחה בחנם, אלא היה לו תועלת בודאי ממה שנכנסו ד"ת באזניו, אע"פ שלא היה לו עדיין שום הרגשה מצד גופו. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, אנשים באים ללמוד הלכות ודרשות וטעמי תורה, נשים שאין להם השגה בזה הלימוד באים לשמוע דברי מוסר ויראה שעל זה לא יפול לשון לימוד אלא שמיעה, עכ"ד נר"ו:

שם. כדי ליתן שכר למביאהן: נ"ל דרך הלצה כיון דהבאים רבים, ודחיק להם המקום, ודאי המביא את בנו הקטן מוכרח שיושיבו בחיקו, שאין מקום פנוי, וא"כ האבות נדחקים מאד שיש להם צער בישיבתם שהיא בדוחק, וגם בניהם בחיקם, ולכן יש להם שכר יותר דלפום צערא אגרא, וכן אמרו בגמרא איגרא דכלה דוחקא:

שם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת: י"ל מה שייכות יש לדרשה זו בדרשה של פרשת הקהל, שמדבר באסיפת אנשים ונשים וטף. ונ"ל בס"ד דכתבו התוס' ז"ל בשם המדרש בדרשה זו דחטיבה, שהקב"ה מעיד על ישראל שהם גוי אחד, וישראל מעידין ה' אחד. וידוע מ"ש בגמרא דכתובות זה אומר חבירי כהן וזה אומר חבירי כהן אין נאמנים, דחיישינן לגומלין, ואם אחד מהם כלי אומנתו בידו נאמנין, ופירשו התוספות שם בדף כ"ה, כלומר שיש בידו כלי גללים וכלי אדמה להרחקת הטומאה, דאז מנכרא מלתא ואין צריך לעדות חבירו כ"כ ע"ש. והנה נודע שהתורה מבדלת את ישראל מן העמים, ועושה אותם גוי אחד, כי ידוע עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, ולכן כשישראל עוסקים בתורה ניכרים שהם אחד, ונמצא בהיותם עוסקים בתורה חשיב כלי אומנתם בידם, ולכן אחר שדרש בפרשת הקהל המדברת באסיפת כל ישראל יחד בעסק התורה, דחשיב בזה כלי אומנתם בידם, אז דרש דרשה זו דחטיבה אחת, שישראל מעידין בזה על הקב"ה, וכן הקב"ה מעיד על ישראל, דעדותן שרירה וקיימת, וליכא טענה דגומלין ח"ו, כיון דישראל כלי אומנתם בידם, שהם נאספים תמיד לעסוק בתורה, שזהו כלי אומנתם, שבה נבדלים ונעשים גוי אחד:

שם. פתח ודרש דברי חכמים כדרבונות וכו'.: נ"ל בס"ד נקיט ארבעה דברים דרבונות מסמרות ונטיעות ואסופות, כנגד ד' חלקים פרד"ס שיש בתורה. או יובן כנגד ארבעה חלוקות שהאדם מתחכם מצדם, הא' מרבו, והב' מחביריו, והג' מתלמידיו, והד' מפאת עצמו מניה וביה כאשר חוזר על תלמודו לשנותו כמה פעמים בזא"ז, וכל אלו הלימודים נתנו מרועה אחד. ומ"ש אי מה דרבן זה מטלטל אף ד"ת מטלטלין, פירש בני ידידי כה"ר יעקב נר"ו, הכונה שמא תחשוב ד"ת הם כתורה של פלסופיא שכל דור סותר דברי דור שקדם לו, ועושה לו תורה חדשה, ונמצא שחכמה מטלטלת מאחד לאחד, תחלה היתה של ארסטו ונדחו דבריו ונקראת על שם אחרים, וגם אלו נדחו דבריהם ונקראת על שם דור שאחריהם, וכעזה"ד, ושמא תחשוד גם התורה כך, שכל דור דוחה דברי תורה שנאמרו בדור שקדם, ונקראת החכמה על שם הב', וכע"ז הדרך, ת"ל כמסמרות, שהיא קבועה על שם האומרה לדורי דורות. עכ"ד גר"ו:

שם. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת.: הנה נודע דאפרכסת הוא כלי השייך לטחינה שקורין אותו בלשון ערבי דל"ו מאל כיוואחי"ן, ודרכו להיות רחב מלמעלה וצר מלמטה, ותכונת זה הכלי רמז ללימוד שהוא שני לימודים שהם גרסא וסברה והגרסה אין ללמוד אותה אלא מן רב אחד, ולא ירחיב הלימוד הזה ללמדו מכמה רבנים, כדי שלא ישתבש, ולזה רומז צד אחד של הכלי שהוא צר מלמטה, ולימוד הסברה נכון ללמדו מן כמה רבנים כדי שיתחכם ייתר, ולזה ירמוז צד אחד של הכלי שהוא רחב מלמעלה. ונ"ל בס"ד רמז בשם האפרכסת שני דברים, שהם תועלת להשגת הלימוד, שהם ענוה וצניעות, והיינו אפרכסת היא מלה מורכבת, שהוא אפר כסת, דהיינו אפר ענוה, דכתיב ואנכי עפר ואפר, וכסת כסוי וצניעות, דכתיב ואת צנועים חכמה, וכן ארז"ל מה ירך בסתר אך ד"ת בסתר, והיינו על לימוד הנסתר:

שם. שאין דורו יתום.: נ"ל בס"ד יש חכם דורש ברבים דברים פשוטים, והמון העם שהם עמי ארצות יהיה אצלם דרוש זה חידוש ונהנים ממני, כי אלו גם דברים הפשוטים אין להם ידיעה בהם, וכשידרשו אותם להם יבינו אותם מחמת שהם פשוטים, אך החכמים היושבים ג"כ שם לשמוע נעשו יתומים מאותה דרשה, כי דברים הפשוטים מה חידוש מוצאים בהם, דידועים הם להם, ונחשב להם כאלו הדרשן קרא לפניהם אל"ף בי"ת גימ"ל דל"ת, דמה חידוש יש להם בקריאה זו, ונמצא נעשו יתומים מאותה הדרשה שלא למדו ולא קבלו ממנה כלום. ויש חכם שדורש ברבים דברים עמוקים וחריפים, ופלפול וסברות רבות, ומזאת הדרשה נהנים החכמים מביני מדע, כי לומדים חידושי תורה וסברות וחילוקים ועניינים וביאורים נחמדים בדרשה זו, אך המון העם שהם עמי ארצות היושבים שם נעשו יתומים מאותה דרשה, דאינם מבינים מדברים אלו כלום, וכאלו החכם הזה דורש להם בלשון אחרת שאינם מבינים אותו ואין מכירין בו, דאין יודעים חכם מהו אומר. ברם יש חכם שהוא יוכל לדבר דברים עמוקים וחריפים והקדמות יקרות, ומלביש אותם בדברים פשוטים אשר יבינום העמי ארצות, אך תוכם רצוף אהבה דברים יקרים, הנה זה אין שום אדם נעשה יתום מן הדרשה שלו שדרש אותה ברבים, כי נהנים ממנה החכמים וגם עמי ארצות, דכל אחד לוקח כפי השגתו. ובזה שיבח ריב"ח את ראב"ע, בשמעו הדרשה הזאת אשר אמרו משמו, דלפי הגלוי הם דברים פשוטים אשר יבינום כל עמי ארצות, אך הוא ראה שיש בהם דקדוקים המורים על עניינים עמוקים והקדמות יקרות, דנמצא גם החכמים אין נעשים יתומים מדרשה שלו, שידרוש בה דברים שנראין פשוטים מאד, ולכך אמר אשרי הדור שראב"ע שרוי בתוכו, שאין דורו הבאים לדרשתו נעשה יתום מן הדרשה שהוא דורש, כי הכל מקבלים ממנו כפי השגתם:

שם. פשוש ידיך וקבל את עיניך.: יש מפרשים שגזר שיהיו נעקרים ממקומם ויקבל אותם ממש בידו, וי"מ קבל לשון חושך שגזר שיחשכו עיניו בהנחת ידו עליהם, שימשך ויצא אור העינים מהם כשיניח ידו שם, ופירוש זה קרוב יותר, ברם י"ל למה הענישו בעיניו, אדרבא יותר נכון להענישו בפיו ולשונו שיתאלם או יתעקם. ונ"ל בס"ד דרש"י ז"ל פירש, הענישו על אשר נתן עטרה לאותו ענין ששבחם בדבר שכבר הוא פסוק ועומד מאנשי כנה"ג ע"ש. וידוע דהסנהדרין נקראים עינים, כנז' במדרש שיר השירים, על כן כיון שנגע בדבר זה בכבוד הראשונים שנקראים עינים, לכך הענישו בעיניו. ומה שבכה עתה ר"א, מפני שהרגיש שגברה מדת הגבורה באותה שעה, בראותו שהענישו בעונש קשה ומר, לכך רצה למתק מדת הגבורה כדי שיוכל להתפלל עליו לרפואתו, וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י, דהבכיה ממתקת הדינין והגבורות:

שם. ואמר סוד ה' ליריאיו.: הקשה הרי"ף ז"ל כיון דהקפיד כ"כ על רבי יוסי, איך באותו רגע אמר לשון שבח על החכמים, ושלח להם דברים בדרך חיבה באומרו אל תחושו וכו' ע"ש. ונ"ל בס"ד כי עליהם אין לו תלונה, כי הם לא קבלו דין זה, וכיון שנפתח הענין לפניהם צריכין להשיב וצריכין לעמוד למנין, ואם היה ר"א יושב עמהם ודאי היו שואלין אותו אם יש לו קבלה בדבר זה מרבו, ואם היה אומר קבלתי לא היו צריכין למנין אלא היו פוסקים ההלכה ע"פ עדותו, כהנך דברים דמסכת עדיות, אך על רבי יוסי הקפיד שיודע ברבו שהוא גדול הדור, וקבל מן ריב"ז, וכיון שבא לפניו לא היה לו לומר תחלה מה שפסקו ע"פ מניינם, אלא היה צריך לשאול ממנו תחלה על הדבר הזה, לידע אם יש לו קבלה בד"ז, וכיון דלא שאלו תחלה נראה דלא החשיבו, ולא החשיב קבלתו ח"ו, ולכך הענישו, אך כיון דידע שבאמת רבי יוסי לפי תומו דבר, חזר והתפלל עליו. ובזה ניחא מה שהענישו בעיניו, כי בתלמיד כתיב והיו עיניך רואות את מורך, כדי שישים כבוד רבו וגדולתו על לבו תמיד, והוא שלא פנה לבו להסתכל בכבוד רבו, לכך הלקהו בעיניו:

דף ד

ומה תוכחה של ב"ו כך.: קשא דהכתוב לא אמר נבהלו מתוכחתו, אלא נבהלו מפניו. ונ"ל בס"ד דרמז בתיבת מפניו על תוכחתו, שהיא הטענה שיש לו לטעון עליהם, והיינו לפני אותיות יוסף יש אותיות טענה, ולז"א ומה תוכחה של ב"ו שהיא הטענה שיש לו על חבירו כך נבהלו ממנה, של הקב"ה עאכ"ו:

שם. דשמואל מאי היא.: הנה רבינו האר"י ז"ל פירש, דבעלת אוב לא יכלה להעלות אלא חלק נפש הקטנות דעשיה, הנשארת בגרמי שבקבר, והיא הנקראת הבלא דגרמי, וזו היה מבחינת שם אלקים, ולכך אמרה אלקים ראיתי עולים מן הארץ, עכ"ד בש"ה ע"ש. ובזה ישבתי בס"ד חקירה אחת, איך היה מרע"ה נכנס לבית פרעה שכולו מלא ע"ז, וגם היה עושה עצמו ע"ז, והלא אסתר כיון שנכנסה לבית צלמים נסתלקה ממנה שכינה. ותרצתי כשהיה נכנס שם היתה מתעלמת הנשמה הגדולה שהיתה בקרבו, והיה נשאר בו רק חלק נפש מבחינת שם אלקים דקטנות, וכשהיה יוצא מבית פרעה חוזרת אליו, ולפ"ז מובן שפיר מ"ש לו השי"ת ראה נתתיך אלקים לפרעה אלקים דיקא, שאשים בך רק חלק נפש מבחינת שם אלקים דקטנות. ובזה מובן שפיר המדרש פרשה כ"ז שהיה שמואל מתיירא והעלה למשה עמו, דאין אלקים אלא משה, שנאמר ראה נתתיך אלקים לפרעה ע"כ. והיינו ר"ל מ"ש אייתי למשה, ר"ל אייתי ממנו ניצוץ נפש דבחינת אלקים דקטנות, דעלה אתמר ראה נתתיך אלקים לפרעה.

דילמא ח"ו לדינא קא מתבעיניא.: קשא איך נעלם משמואל הע"ה דבר זה, שלא ידע מי קורא אותו, ואיך חשב שמא מן השמים קראוהו לדון אותו. ונ"ל בס"ד דודאי ידע ששאול קורא אותו והעלהו על ידי אוב, וידע כי עתה שאול עומד בצרה, שבא זמן הפורענות שגזרו עליו לפרוע ממנו בשביל עמלק, שדבר זה היה גלוי וידוע לשמואל הע"ה בחייו, ורק עתה ידע שבא זמן הפרעון, וחשש פן עתה יהיה נתבע גם הוא לדין מצד מחיית עמלק שהיתה מוטלת גם עליו, מפני ששמואל היה טוב של קין, ועמלק רע של קין, דלכן היה הצווי של מחיית עמלק לשאול ולישראל על יד שמואל, וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק אוי מי יחיה משמו אל, שנאמר בנבואת בלעם על קין, דקרינן ביה משמואל, שהוא היה הטוב של קין, ולכך הוא צוה לשאול ולישראל למחוק זכר עמלק שהיה רע של קין, וגם הוא בידו הרג את אגג, ועז"א אוי מי יחיה את הרע שהוא עמלק מיד שמואל, עכ"ד זלה"ה בשער הפסוקים יע"ש, על כן חשש פן עתה שדנים את שאול בעבור חסרון שעשה במחיית עמלק, אולי יעלה קטרוג גם עליו בזה, לומר שהיה לו ללכת עם שאול וישראל ביחד כשהלכו להלחם בעמלק, מפני דמחיית עמלק שייכת לו יותר מכולם, ואם היה הולך עמכם לא היתה יוצאה תקלה זו שעשו שארית לעמלק, ועל דין זה היה חושש, לכך הביא את מרע"ה עמו, שהוא כתב התורה, וכתב פסוק זה של אוי מי יחיה משמואל, וידע מה הוא החיוב המוטל על שמואל לעשות בדבר זה של מחיית עמלק, כי לפי דעתו של שמואל הע"ה לא היה מוטל עליו לעשות יותר מזה הצווי שצוה את שאול וישראל, ולא היה חייב ללכת עמהם למלחמה:

דף ה

אי איכא צורבא מרבנן דמעביר במיליה.: נ"ל בס"ד תרתי בעי, חדא עודנו בחור וקטן בשנים דדמו רותח, ונח לכעוס ולהקפיד, ועוד דהוא חכם דאורייתא מרתחא ליה, ועכ"ז מעביר במיליה, לכך ראוי הוא למתנה טובה זו. והתוספות הקשו מהא לרבי עקיבה, דס"ל בחזקיהו הע"ה משלו הוסיפו לו, והניחו בקושיא ונ"ל בס"ד מלך שאני דדינו כרבים, ולא יתערב עם שנותיו שנים של הדיוט יחיד. ועוד נ"ל בס"ד גבי מלך לא אפשר להוסיף לו על שנים הקצובים לו, כי בזה נמצא נכנס בתחום בנו אשר ימלוך אחריו אחר כלות שנים הקצובים אליו, ואין מלכות נוגעת בחברתה, דהא מצינו גבי דוד הע"ה שזמנו הקצוב נשלם בשבת, ורצה שיפטר באחד בשבת, וא"ל קב"ה אי אפשר משום דאין מלכות נוגעת וכו', נמצא אפילו על יום אחד בלבד יש קפידא, לכן ס"ל לרבי עקיבה משלו הוסיפו לו, דהיינו משניו הקצובים ולא ניתן לו שנים יותר מן הקצוב לו:

שם. דילמא מהן בקדושיו לא יאמין.: התוספות הקשו בהך עובדא דאותו תלמיד, למה לא השיבו לה דהוה מן הן בקדושיו לא יאמין, ותרצו דלא היתה תשובה נצחת ע"ש. וקשה אמאי, והלא היא באה בטענה מכח פסוק, גם הם ישיבו לה תשובה מכח פסוק זה. ונ"ל דהיא התחכמה להקדים קרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרבה, לומר דעל אדם כזה לא אתמר הן בקדושיו לא יאמין, מאחר שכ"כ היה אדוק בתורה, ודאי היא משמרתו ומגינה עליו שלא יחטא, דאם על אדם כזה דהיה אדוק בה כ"כ אינה מגינה, על מי מגינה:

שם. מקרבו לדונו וממהר להעירו כלום תקנה יש לו.: קשה א"כ לפ"ד סובר דאבדה תקוה, והלא קי"ל אין לך דבר עומד בפני התשובה, וכן י"ל באידך דנקיט נמי בהו הכי. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"ל בביאור ברכת מלביש ערומים, וברכת הנותן ליעף כח, שיש חוטא שהוא מאבד לבוש הנשמה שלו לגמרי, ולזה צריך ליתן לו לבוש חדש בחסדו יתברך, ויש שמקלקל באופן שיחלש כח קדושת לבוש נשמתו, ולזה אין צריך לבוש חדש, אלא יתקן לו הלבוש שלו, וכנגד זה מברך הנותן ליעף כח, ע"ש. ולז"א מי שהגיע למדרגה זו כלום תקנה יש לו, דודאי אינו מכלל המברכים הנותן ליעף כח, אלא הוא בכלל המברכים מלביש ערומים שצריך לו כל יום מלבוש חדש כי נעשה ערום לגמרי. או הכונה דרחמנא אמר בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, נמצא יש תקנה לאדם בעסק התורה להביהר מן החביא,

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.