לדלג לתוכן

בן יהוידע/תענית/פרק ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דף יט עמוד ב[עריכה]

וְאִם לָאו, הֲרֵינִי נוֹתֵן לְךָ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה כִּכְּרֵי כֶּסֶף. מן השמים נתגלגל הדבר שעשה המקח בכסף שהוא רחמים ולא בזהב שהוא דין לסימן טוב שיצליח אחר כך בזה. וכעין זה אמרו רבותינו ז"ל בענין המן שקנה בכסף ולא בזהב. ודע דמעינות אלו אף על גב דקרי להם מעינות הוא לשון מושאל דעשויים כמו המעינות אך באמת הם מי גשמים שמכונסים בבורות.

בבְּשַׁחֲרִית שָׁלַח לוֹ: שַׁגֵּר לִי אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת!. הא דלא המתין עד סוף היום, מפני שנתפחד פן באותו היום יתחזק בתפלה ביותר וירדו גשמים לכך שלח לו דברים אלו לצערו כדי שיתבלבל דעתו מרוב הצער ולא יתפלל בדעת צלולה ואז לא תעשה תפילתו פירות להוריד גשמים.

ואמר לו 'אוֹ מַיִם אוֹ מָעוֹת' הקדים מים שהראה טלפים להראות דהמים חביבין אצלו יותר דהלואי שירדו גשמים ולא יצטרך נקדימון ליתן מעות. ונכנס לבית המרחץ לרחוץ גופו במים משמחתו ששמח בריוח שהרויח במים אך נקדימון נכנס לבית המקדש ששם עושים ישראל שמחה גדולה בניסוך המים כשמחת בית השואבה בחג שתגין מצות שמחה זו שעושין במים לבטל שמחת הגוי הזה שחשב להיות מרויח מחמת המים וכן היה.


דף כ עמוד א[עריכה]

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לְךָ אֲהוּבִים בְּעוֹלָמְךָ. קשה והלא נודע זה בנס הראשון שירדו גשמים?

ונראה לי בס"ד אותו נס אינו ניכר שנעשה בעבור אהבה כי היה מוכרח להיות שאם לא היו גשמים יורדין היה מפסיד נקדימון סך גדול בשביל ישראל אבל נס השני אם לא היה נעשה לא היה נקדימון מפסיד כלום בדין יען כי טענת ההגמון היא טענת ספק האיך יוכל לברר שירדו גשמים אחר שקיעת החמה ושורת הדין מחייבת בכל מקום המוציא מחבירו עליו הראיה ורק הנס הועיל שלא נשאר פתחון פה להגמון לדבר כלום ולא עשה תביעה בדינא ודיינא אך ודאי היה זוכה נקדימון משום דטענת ההגמון היא של ספק והמוציא מחברו עליו הראיה ואם כן בנס זה ניכר שנעשה מאהבה.

ב"הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם" (איכה א, יז) אָמַר רַב יְהוּדָה, [אָמַר רַב]: לִבְרָכָה, כְּנִדָּה, מַה נִּדָּה יֵשׁ לָהּ הֶתֵּר, אַף יְרוּשָׁלַיִם יֵשׁ לָהּ תַּקָּנָה. ועוד נראה לי דמיון הנדה לברכה, דהנדה אם תתעבר יפסק דם נידות וכשתלד יתהפך הדם לחלב שהוא מאכל הולד וכן ישראל כשמתעוררין בתשובה אשר התעוררות זו היא נחשבת דמיון הריון אז תפסק הטומאה מהם וכשעושין מצות ומעשים טובים יתהפכו העונות לזכיות כמו הדם שנהפך לחלב ולכך אומרים זה בקינה מפני שדבר זה מסור בידם ואין עושין טוב לעצמן.

גכְּאַלְמָנָה וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ. הנה בזה פרשתי בס"ד הפסוק (ירמיהו ד, לא) 'קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ' רוצה לומר כאשר תקונן במגילת איכה תפרש אותיות הכפי"ן כְּאַלְמָנָה ושל כְּאוֹיֵב שלא יבולעו בקריאתם.

ובזה פרשתי (ישעיהו מט, טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, רמז בזה על כ"ף של כְּאַלְמָנָה וכ"ף של כְּאוֹיֵב שאמרתי תיבות אלו בתוספת כפי"ן וזה הוכחה שלא אטוש אותך לעולם, אלא חוֹמֹתַיִךְ הם נֶגְדִּי תָּמִיד להחזירם ליושנם, וארמון על משפטו ישב כבראשונה.

ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה, (תהלים מז, ב) 'כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף' שלא תבלעו אותו בקריאה בשתי תיבות הנזכרים. ומה שאומרים בקינה (איכה א, א) 'הָיְתָה כְּאַלְמָנָה' אף על פי שהוא דבר טוב כאשה שהלך בעלה למדינות הים ולא נתאלמנה היינו מפני שיוצא מדבר זה חיוב עליהם כשהם מתערבים עם העכו"ם דנמצא בזה דינם כאשה שמזנה תחת בעלה.

ד(מלכים א' יד, טו) "וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה [בַּמַּיִם]", מַה קָּנֶה זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם. נראה לי בס"ד ישראל הם מקום מים שהם זרע אברהם שהוא בחסד בסוד מים וגזעו מחליף שהם זרע יצחק שהוא בגבורה שתתחלף על ידי המיתוק ושרשיו מרובין שהם זרע יעקב אשר שרשיו מרובין למעלה שאחוז בשלשה פרצופין ושמותיו מרובין כמו שאומרים בכל יום בתפלה 'עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְכוֹרֶךָ שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַחְתָּ־בּוֹ קָרָאתָ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן' ונמצא שרשיו מרובין. וידוע כי אותיות השם של האדם הם צנורות השפע שלו.

הוְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁזָּכָה קָנֶה לִטֹּל הֵימֶנּוּ קוּלְמוֹס, לִכְתֹּב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. נראה לכן כתיב (משלי ד, ז) 'קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה' והיינו קנה חכמה הוא קנה שכותבים בו תורה וקנה בינה הוא קנה שכותבים בו נביאים וכתובים נמצא זכה קנה לשלש שהם תנ"ך לכן נמשלו בו ישראל שהם עם תליתאי.

דף כ עמוד ב[עריכה]

אָמַר לוֹ: רֵיקָה, כַּמָּה מְכֹעָר אוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירְךָ מְכֹעָרִין כְּמוֹתְךָ?. נראה ודאי דאין כונת רבי אלעזר על צורתו אלא על הנהגתו ודרך ארץ שלו מפני שנראה לו שהוא אדם פחות ובאותו מקום נוהגין שלא יתן הקטן שלום לגדול ואם יתן הרי זה מבזה את הגדול ולכך כיון שראה שהקדים ליתן לו שלום הקפיד ודן אותו לגאה שיצא משורת דרך ארץ לכך הקדים לומר לו רֵיקָה כדי שיובן מה שיאמר לו מְכֹעָר אינו אומר על הצורה אלא על ההשכלה והנהגה שלו שֶׁמָּא כָּל בְּנֵי עִירוֹ מְכֹעָרִין בדעת כמוהו שנותנים הקטנים שלום לגדולים.

אך עם כל זה שגה רבי אלעזר בדבר זה יען מפני שאותו אדם היה מכוער ביותר ולכן דבריו מובנים דקאי על צורתו ובזה נעשה לו ביוש גדול וגם נראה מזלזל ביצירה חס ושלום ולכך כאשר השיב לו אמור לאומן, הרגיש רבי אלעזר בשגגתו ותכף בקש מחילה ולא עוד אלא זלזל בכבודו ביותר שטייל אחריו לבקש ממנו עד שהגיע לעירו ולא חש לכבוד עצמו בפני אנשי עירו וגם תכף נשתטח לפניו שהוא דבר יותר קשה מהנופל לרגליו ראה כמה חסיד היה אף על פי שבשגגה דבר. ונראה לי נִשְׁתַּטַּח לְפָנָיו להראות הכנעה כנגד כל האיברים שביזה.

ומה שאמרו שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי רַבִּי, מוֹרִי מוֹרִי, פירוש רבי בחלק הנגלה רבי בחלק הנסתר מורי במידות מורי בדרך ארץ.

במִיָּד נִכְנַס רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְדָרַשׁ: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְּקָנֶה, וְאַל יְהֵא קָשֶׁה כְּאֶרֶז. קשה מה שייכות יש לדרשה זו עם המעשה הנזכר?

ונראה לי כי המעשה הנזכר נתגלגלה בשביל שבתחילה הקפיד עליו הרבה על אשר הקדים ליתן לו שלום במקום שנוהגין שלא יתן הקטן שלום לגדול ואם לא היה מקפיד אלא יהיה רך כקנה לא נעשה אחר כך הדבר הזה שיאמר לו כך וישיב לו כך ולכן אמר אותו האיש 'וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן' כלומר שלא יהא רגיל להקפיד בדברים אלו וכיוצא בהם.

ונראה לי הדמיון של רכות וקשות שעשה לקנה ולארז הוא על פי מה שאמרו לעיל דהקנה אפלו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן ודממו הרוחות עמד הקנה במקומו וכן האדם טוב שיהיה נח הטבע ודעתו מעורבת עם הבריות שילך עם כל אדם לפי דעתו וזה סופו לעמוד במקומו שהכל דעתם נוחה ממנו ואין אויב לו.

אך הארז הוא קשה שאפלו כל הרוחות נושבות אינו הולך ובא ועם כל זה אם תבא רוח דרומית, שחזקה ביותר עוקרתו והופכתו על פניו וכן האדם שהוא תקיף בדעתו ולא ישוב מפני כל עם כל זה יזדמן לפעמים אדם כנגדו שהוא קשה ממנו שאינו יכול להלחם עמו אלא עוקרו מן העולם.

גאֵינִי מוֹחֵל לְךָ, עַד שֶׁתֵּלֵךְ לָאֻמָּן שֶׁעֲשָׂאַנִּי, וֶאֱמֹר לוֹ, כַּמָּה מְכֹעָר כְּלִי זֶה שֶׁעָשִׂיתָ. קשה למה האריך, די לומר 'עד שתאמר לאמן שעשאני' ולמה הוצרך לומר 'עד שתלך'?

ונראה לי בס"ד על דרך מעשה באחד שהיה נאה ביותר מתלוצץ באדם מכוער אמר לו אותו חסיד למה תתגאה עליו בצורה שלך והלא בקבר תהיה שוה עמו! כי בקבר לא ישאר הנוי של הצורה ואם אתה תמות קודם ממנו נמצא הוא בחיים צורתו נאה מגופך שבקבר! וכן רמז האיש מוסר בדבריו אלו שאמר 'עד שתלך אצל אומן שעשאני' כלומר כשתהיה נפטר מן העולם שהרוח תשוב אל האלקים שאז אותו זמן הגוף הוא בקבר ואין שם היכר לצורה נאה ולצורה מכוערת אלא כל הגופים שוים אז אותו זמן תאמר לאומן שעשאני וכו'.

דאָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי. קשא הוה ליה למימר 'כך וכך אמר לי' דלא עשה מעשה אלא דברים דבר!

ונראה לי כונתו בדברים אלו עשה מעשה של שפיכות דמים דאזיל סומקא ואתי חוורא (בבא מציעא נח:), ואמר לו אף על פי כן מחול לו כי כונתו לא היתה לבייש אלא כונתו כאשר פרשנו לעיל שהלעיג על מיעוט דרך ארץ שראה בו יען שאדם גדול בתורה הוא ובודאי אין כונתו להלעיג על הצורה והיצירה ולא חשיד בהכי.

הדִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ וְלָא מִסְתְּפִינָא. יש להקשות ומה בכך אם יקיף ולא יסמוך על הנס? ונראה לי רצה לפרסם שבחו של רב אדא בר אהבה וגם להודיע לעולם תוקף המעשים טובים להגין בעולם הזה גם במקום סכנה ובודאי רב ושמואל נפיש זכותייהו אך מענוה אין רוצים לסמוך על זכות עצמן.

והא דלא אקפד רב אדא בר אהבה בהאי עובדא כמו שהקפיד בעובדא דרב הונא, התם שאני שהנס ניכר להדיא דתכף ומיד בעת שיצאו מהמפתן נפל הבית מה שאין כן בכותל דנשאר קיים אחר שהלכו מאצלו וגם כל העולם הולכים ואין מקפידים (תהלים קטז, ו) שֶׁשֹׁמֵר פְּתָאיִם הֳ'.

ודְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: לְעוֹלָם אַל יַעֲמִיד אָדָם עַצְמוֹ בִּמְקוֹם הַסַּכָּנָה, וְיֹאמַר, שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם [תִּמְצָא לוֹמַר]: עוֹשִׂין לוֹ נֵס, מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו. נראה לי בס"ד דרב הונא ידע להא דרבי ינאי וסבירא ליה הכי אך מפרש דאיירי בהיכא דעומד לכתחלה במקום סכנה וסומך על זכיותיו אבל אם עמד שם לפי תומו דלא ידע שיש סכנה אין מנכין לו מזכיותיו וכאן רב אדא בר אהבה לא ידע בסכנה ולפי תומו עמד שם לכך לא חש לה רב הונא ועם כל זה רב אדא בר אהבה הקפיד דמפרש למילתא דרבי ינאי בכל גוונא אפילו בעומד לפי תומו דלהכי נקיט רבי ינאי לעולם.

ועוד נראה לי בס"ד דרב הונא סבירא ליה בהיכא דעוסק בתורה באותו מקום סכנה לית לן בה ואין מנכין מזכיותיו ורב אדא מפרש דאיירי בכל גוונא.

והנה הרב פתח עינים ז"ל בברכות דף ל"ג הקשה בעובדא דרבי חנינא בן דוסא שהניח עקיבו בחורו של ערוד, איך העמיד עצמו במקום סכנה? עיין שם. והתירוץ פשוט דהתם רצה רבי חנינא בן דוסא לעשות קדוש השם בדבר וללמד מוסר גדול לבני אדם כי נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש ואמר להם ראו בני אין הערוד ממית אלא החטא ממית! ואפילו אם חס ושלום ינכו מזכיותיו ירויח זכות עשר ידות על מה שנטלו ממנו במה שזיכה את הרבים בדבר זה שהראה לעולם שאין הערוד ממית אלא החטא ועל ידי כך נתעורדו הכל בתשובה.

ועוד נעשה תועלת גופנית לרבים מכאן ולהבא שלא יהיו עוברין ושבין נזוקין כי הערוד איננו.

ועוד נראה לי בס"ד דהערוד הוא מין נחש וידוע דאין הנחש מזיק אלא אם כן שלוח מן השמים וכמו שנאמר 'אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ' דלכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג.) נחש כרוך על עקבו לא יפסיק אבל עקרב פוסק, וכיון דידע בנפשיה שהוא צדיק גמור ודאי לא לחשו מן השמים לערוד שישכהו אלא כדי שיעשו לו נס וימות הערוד וילמדו העולם מוסר מדבר זה.

זבַּמָּה הֶאֱרַכְתָּ יָמִים?. נראה לי נחתו לשאלו כזאת מפני כי הכעס גזור על בבל דכתיב (דברים כח, סה) 'וְנָתַן לְךָ לֵב רַגָּז' ואמרו בגמרא (נדרים כב.) בבבל כתיב, וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל הכעס מקצר ימיו של אדם, דכתיב (איוב יד, א) 'קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז' ורב אדא בר אהבה בבבל הוה יתיב לכך נתפלאו על אריכות ימיו ושאלוהו.

ומה שאמר להם מִיָּמַי לֹא הִקְפַּדְתִּי בְּתוֹךְ בֵּיתִי כלומר 'בקרבי' כי גוף האדם מכונה בשם בית בספר קהלת (קהלת יב, ג) וכונתו לומר אף על פי שתראו לפעמים אני מקפיד, זהו לעיני הרואין כדי לזרז ולהזהיר אבל בקרבי ולבי אין לי שום כעס והקפדה!

ומה שאמר וְלֹא צָעַדְתִּי בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנִי בְּחָכְמָה, פירוש ואף על פי שאני גדול ממנו בזקנה.

ומה שאמר וְלֹא הִרְהַרְתִּי בַּמְּבוֹאוֹת הַמְּטֻנָּפוֹת פירוש מבואות שדרכם להיות מטונפות על פי הרוב אף על פי שעתה אין אני רואה טינוף לפני.

ומה שאמר וְלֹא יָשַׁנְתִּי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ פירוש בית המדרש שלהם שהיו רחוקים מן הבתים שלהם ואי אפשר לבא בלילה לביתם לישן בהיכא דמשכא שמעתתייהו ונתעכבו בית המדרש וכאשר נזדמן לו זה שהוכרח לישאר שם היה מוכרח להיות ניעור כל הלילה ההיא.

ומה שאמר וְלֹא שַׂשְׂתִּי בְּתַקָּלַת חֲבֵרִי אין הכונה לומר שלא שש על התקלה דזה ודאי אסור! אך רוצה לומר כי ודאי האדם ישיש בהלכה שכיון בה על האמת והוא בעת שיזדמן לו כך אם באותה הלכה שכיון בה על האמת נזדמן שחבירו נכשל בה הוא לא היה שש באותה הלכה בעבור עצמו וזהו שאמר: ולא ששתי בדבר שהיה בו תקלה לחבירי.

ומה שאמר לֹא קָרָאתִי לַחֲבֵרִי בַּחֲכִינָתוֹ רוצה לומר אף על פי שאינה לגנאי שדרך העולם לקרא לאדם בחניכתו בלבד שאין מזכירין שמו אלא רק שם משפחתו כגון שמו שלמה לוריא מזכירים אותו בשם לוריא בלבד והוא היה נזהר בזה מפני כי זכירת האדם בשמו ממש מורה כבוד ואהבה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (שמואל א' כ, כז) מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם? ויהונתן השיב: נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי, שהזכירו בשמו אפילו שלא לצורך אבל שאול המלך ע"ה הזכירו בשם בן ישי.

חהֲווּ מַפְקִין לֵיהּ בְּגוּהַרְקָא דְּדַהֲבָא. יש להקשות מאי קא משמע לן בזה דהוה דדהבא, הלא זה הוא עושה לכבודו?

ונראה לי בס"ד דלא הוה נפיק בגוהרקא דדהבא בשביל לכבד עצמו ולהתגדל חס ושלום! אלא לצורך הענין של המצוה דעסוק בה הוא עושה יען כי היא היה עושה תיקון זה לסתור כותל הרעוע גם במבואות הגוים שיושבים שם יהודים ובשלמא ישראל ישמעו לו בדבר זה אך הגוים יקומו עליו ויתריסו כנגדו לכך הוה יתיב בגוהרקא דדהבא שבזה הגוהרקא אין יושבין אלא שרים גדולים ונכבדים ולכך גם הגוים היו מפחדים ממנו ומקבלים גזרתו לסתור כותל רעוע.

טהֲוָה מְשַׁדֵּר שְׁלוּחָא לְשׁוּקָא. קשא למה האריך לפרש הֲוָה מְשַׁדֵּר שְׁלוּחָא, לימא הֲוָה זָבִין לְיַרְקָא, ומה לנו לדעת אם בידו אם על ידי שליח?

ונראה לי דקא משמע לן דהוה חייש לערמה שמא בכל ערב שבת יביאו הרבה יותר מכדי הצורך כדי שיקנה מהם על כן היה מתחכם לשלוח בכל ערב שבת שליח אחר כדי שלא ירגישו שהוא היה הקונה ויערימו וכיון דבכל ערב שבת קודש היה פנים חדשות לא יסמכו להביא לכתחילה יותר מכדי הצורך ולזה אמר הֲוָה מְשַׁדֵּר 'שְׁלוּחָא' בסתם ולא אמר שלוחיה דאם כן היו מרגישים בזה ומערימים.

ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דלא היה חושש לערמה כי היה קונה בזול בערך ירק הנשאר עד סוף היום ולכך לא היו מערימין להביא לכתחילה יותר מכדי הצורך, עד כאן דבריו נר"ו.

יוְלִשַׁדְיֵיהּ לִבְהֵמָה!. פירוש לבהמות שלו כי הוא היה עשיר ומסתמא יש לו בהמות הרבה ואזדא לה קושית הרי"ף ז"ל. ואף על גב דהמקשן ידע דמה שאמר 'שָׁדִי לְהוּ בְּנַהֲרָא' אין הכונה שיאבדם אלא יניחם תוך סל והוא צף על פי המים ויקחוהו בני אדם שיש להם בתים על הנהר דאיך ישליכם לאיבוד ועובר על בל תשחית! ועם כל זה מקשי לִשַׁדְיֵיהּ לִבְהֵמָה דידיה כדי שתהיה הרוחה לעצמו מה שאין כן כשמניח בסל וצף על המים אפשר שיקחוהו עכו"ם דאין ודאי שיקחוהו ישראל.

יאוְלָא לִיזַבְּנֵיהּ כְּלָל? נִמְצֵאתָ אַתָּה מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבוֹא. קשא אם המקשן עדיין לא ידע הטעם של רב הונא היה לו לשאול שאלה זו תחלת הכל מה שבח יש לו בזבייניה הירקות? ועוד מה שאמר 'אַתָּה מַכְשִׁילָן' מה מכשול יש בזה אם לא היה קונה הירקות? דאם הכונה שהיו מביאין בצמצום אין זה נקרא עון ומכשול!

ונראה לי בס"ד דהמקשן ידע טעמו של רב הונא כדי שיביאו ירקות בריוח ולא יצמצמו בהם אך מקשי למה זבין להו, יתן להם דמי הירקות וישארו הירקות לבעליהם? ומתרץ אם כן נמצא מכשילם, כי על ידי כך יערימו להביא ביותר כדי שיקחו הדמים של הנותר ונמצא גונבים דעתו וגוזלים אותו מאחר שעושין בכיוון ואומרים מקרה הוא.

יבכִּי הֲוָה כָּרִיךְ רִיפְתָּא, הֲוָה פָּתַח לְדָשָׁא וְאָמַר: כָּל מַאן דִּצְרִיךְ, לֵיתִי וְלֵיכוּל. נראה לי בס"ד הטעם שלא היה עושה כן אלא רק כשהיה מסב לאכול על שולחנו דבלאו הכי היה חושש שמא העני שיתן לו הרפתא והולך לו לא יטול ידיו בביתו ולא יברך ואם יאמרו לו טול ידיך כאן וברך ואכול לפנינו חושש מן הבושה שיתבייש זה על שחושדים אותו בכך ורוצים שיטול ויברך לפניהם אבל בעת שהוא מסב על שולחנו לאכול אם מכריז כל דכפין יתי ויכול שאם יבא עני יאמרו לו בכבוד שב ואכול עמנו ואדרבה הם מכבדים אותו בזה לעשותו כשאר אורחין לאכול עם בעל הבית בעולם הבא על השלחן.

דף כא עמוד א[עריכה]

מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי בְּנֵי חֵילָא דִּמְחוֹזָא. עיין פירוש רש"י, והקשה מהרש"א לשון 'בְּנֵי חֵילָא' לא משמע על עניים, ולכן פירש על חיל המלך עיין שם. ועדיין קשא לפירוש מהרש"א למה אומר 'מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי' אפילו דלא נפישי ליחוש דאיך יאכיל פיתו לעכו"ם?

ונראה לי בס"ד ליישב פירוש המהרש"א ז"ל, דאי לא נפישי אין נמצאים ברחובות היהודים כדי שישמעו דברים אלו ויבואו יען כי רחובות היהודים הם בפני עצמו ומה יעשו חיל המלך שם?! אך כיון שהם רבים דנפישי טובא אז ימצאו גם ברחובות היהודים ויראו דבר זה ויבואו לאכול גם הם.

ועוד נראה לי כיון דנפישי לא תתן להם הממשלה כדי סיפוקם ומחמת רעבונם יעברו חק ונימוס המלכות ליכנס לבית היהודים לאכול.

בהֲווּ קָא כָּרְכֵי רִיפְתָּא. נראה לי בס"ד הודיענו בזה דמלבד דישיבתם תחת כותל רעוע היתה סיבה לעורר קטרוג גם האכילה היתה סיבה כמו שאמר רבינו ז"ל בשער המצות וזה לשונו: יברך ברכת המזון בכונה גמורה וידיו אסורות זה על גבי זה על החזה ועוצם עיניו אם אין שם כוס לפי שסטרא אחרא קאי תמן לקטרגא עליו ובפרט אם הוא ביחיד, עד כאן לשונו עיין שם. ולכן אמרו שעת אכילה שעת מלחמה.

ומה שאמר דְּאִיכָּא בְּהוּ חַד דְּקַיְמָא לֵיהּ שַׁעְתָּא, פירוש שעתיד להתגדל ולהיות ראש דתלויים בו רבים ואם כן זכותא דרבים מגין וגובר.

גאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: אִיהֲדָר וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". נראה לי לא בערמה דבר כן לאלפא אלא כונתו לפרש הכתוב הזה בהכי דאותיות ארץ במילואם כזה: אלף ריש צדי, יש בקרבם אותיות 'דלי' ודרכו של דלי להיות פעם מלא פעם חסר כן העני אינו מוכרח שיחדל מן העולם מחמת עוניו אלא אף על פי שהוא עני אפשר שיתעשר ויהיה מלא כמו הדלי, רגע זה חסר ורגע זה מלא.

וזהו כונת הכתוב (דברים טו, יא) לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מן העולם כי הוא מִקֶּרֶב הָאָרֶץ רוצה לומר כדמיון הדלי שרמוז בקרב הארץ. כך היתה כונת רבי יוחנן לפרש הכתוב הזה כשאמרו לאלפא ורמז לו שהוא חושב על עצמו כמאמר הכתוב הזה דאף על פי שהיום הוא חסר יחזור למקומו שאז שיהיה מלא שיתקיים בו כדמיון הדלי.

ואם תאמר כיון דרבי יוחנן אמר לאלפא 'שָׁמַע מַר מִידִי' מוכרח שהבין אלפא ששמע רבי יוחנן איזה דבר ואמאי לא שאל אלפא מן רבי יוחנן מה שמעת?

ונראה לי אחר שאמר רבי יוחנן אִיהֲדָר וְאִקַיֵּים בְּנַפְשָׁאִי 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן', חשב אלפא שזה הפסוק נשמע עתה לאזניו של רבי יוחנן מאיזה איש או תינוק שעבר שם וחשב אלפא בדעתו כיון דהוא שמע עתה פסוק זה מעוברי דרכים ואני לא שמעתי שמע מינה לא רצו מן השמים שאחזור מסברתי הראשונה ולכך לא השמיעו אותי גם כן דבהשגחה פרטית לא הניחו מן השמים שתגיע שמועה זו עתה באזני ורק לרבי יוחנן השמיעו זאת משום דקמי שמיא גליא דאם ילך רבי יוחנן לסחורה לא יצליח.

ברם הא קשיא: כיון דשמע רבי יוחנן מהמלאכים דאיכא קפידא אתרווייהו במהלך זה למה לא גילה הדבר לאלפא כדי שגם הוא יחזור? נהי שדבר המלוכה לא יאות להגיד לו מכל מקום היה לו להגיד דבר הקפידא!

ונראה לי דאחר שידע דלדידיה קיימא שעתא והוא ימלוך חשב אם יחזור אלפא עמו כיון דאי אפשר שימלוך רבי יוחנן בהיות אלפא שם אז מוכרח דמזלו של רבי יוחנן ידחה את אלפא מן העולם שיפטר אלפא כדי שימלוך רבי יוחנן וכמו שחשב רב חנינא בר חמא על עצמו, כשראה בחלום על רב שימלוך ורצה שידחה רב לבבל וימלוך שם כדי שלא יפטר הוא מחמתו וכמו שאמרו בסוף יומא (יומא פז:) נדחייה ולא נדחיין, כן כאן כיון רבי יוחנן לטובת אלפא כדי שישאר בחיים.

דאָזַל תָּלָא נַפְשֵׁיהּ בְּאִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא. נראה לי בס"ד 'אִסְקַרְיָא דִּסְפִינְתָּא' נקרא נס ואותיות נס המלוי שלהם הוא אותיות 'מוכן' כזה: נו"ן סמ"ך, נמצא אותיות התלויים בנס הם אותיות 'מוכן' ולכך תלה עצמו בנס הספינה לרמוז גם עתה הוא מוכן וראוי להיות ראש ישיבה שבהליכתו לסחורה לא נתמעטה השגתו בתורה.

ועוד נראה לי בס"ד כי הספינה נקרא בלשון חכמים 'אלפא' שזהו שמו עצמו אך אף על פי דהספינה כולה מדרס לבני אדם יש בה חלק שאינו מדרס אלא הוא עליון על כל אדם והוא נסו לכך תלה עצמו בנס הספינה לומר אף על פי ששמי אלפא שהוא רוצה לומר ספינה, אין אני דומה לכללות הספינה שהיא מדרס לבני אדם אלא אדמה לנס הספינה שהוא עליון וגבוה על כולם כי הנני שלם בתורתי ועליון על כל תלמיד חכם שבדור כאשר הייתי מקודם.

ההָלַכְתִּי, וְנָפַלְתִּי עַל פָּנָיו. קשה למה תלה מיתה של זה בעצמו, דמה בידו לעשות וכי היה פת מזומן בידו ולא נתן לו?

ונראה לי בס"ד כי אותו עני אחזו בולמוס ולחולי זה צריך מהירות גדולה באכילה והיה צריך שיקפוץ תיכף מן החמור ויקרע השק ויוציא המאכל ולא יתעכב בהתרת הקשרים! ולכך אמר עיניו שלא חסו לראות בפניך ועיניך, כדי לידע שיש לך חולי הבולמוס שיש לו סימנים בפנים ובעינים וידיו שנתעכבו להתיר הקשרים של השק ולא קרעו השק תיכף להוציא המאכל במהרה ורגליו שלא קפצו מן החמור לארץ למהר הרבה אלא ירדו לאיטם.

והא דגזר על גופו שחין, בשביל שרצה להיות בו שני דברים שבהם חשוב כמת שהם סמוי עינים וצרעת.

והא דלא גזר עניות על עצמו דחשיב נמי כמת מפני כי בזה חב לאחרים שהם בני ביתו וגם העניים שדרכו לתת להם תמיד צדקה.

ושֶׁמֻּבְטָח לָכֶם כָּל זְמַן שֶׁאֲנִי בַּבַּיִת, אֵין הַבַּיִת נוֹפֵל. אף על פי שהיה עניו מאד אין כונתו בזה להגדיל עצמו אלא כונתו לומר כי השטן שמח ביסורים שלו שהם קשים ממיתה ואינו חפץ במיתתו אלא רוצה שישאר חי ביסורים אלו לכך ישתדל שלא יפול הבית עליו.

ז"נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ"? דְּכָל מִלְּתָא דַּהֲוָה סַלְקָא לֵיהּ, אָמַר: "גַּם זוֹ לְטוֹבָה". נראה לי בס"ד אותיות גַּם זוֹ הם צירוף 'מזוג' שבאלה היסורין שסובל מאהבה ימוזג הדין ברחמים.

ועוד נראה לי בס"ד ז' תורה שבכתב שהיא ז' ספרים וא"ו תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים הרי 'זוֹ' שעל ידי זכות התורה יתמתק הדין ויהיה לְטוֹבָה.

גם עוד אמר לְטוֹבָה דהיינו 'ט"ו בה' כי בתורה נמשכים אורות המוחין שהם סוד י־ה שבשם הוי"ה ומספרם ט"ו.

ועוד נראה לי בס"ד רמז באותיות 'זוֹ' על ז' אותיות שעטנ"ז ג"ץ שצריך להם שלשה תגין ואותיות בד"ק חי"ה שהם ששה שצריך להם תג אחד, שכל אלו הם דין וצריכים תיקון ומיתוק שיהיו לְטוֹבָה.

ועוד נראה לי בס"ד אותיות 'זוֹ' רמז לאות וא"ו שבשם הוי"ה, שהפשוט ששה והמלוי שבעה ותיבת גַּם רמז לרחל שנקראת 'גם' שיהיה להם יחוד וזווג על ידי אורות המוחין הרמוזים בטובה שהוא 'ט"ו בה'.

חוְשַׁדְרוּהוּ בְּיִקְרָא רָבָא. פירוש שלחו עמו אנשי חיל ללותו בדרך עד מקומו ונעשה לו טובה כפולה תחת שתים רעות שעשו לו שהם האחת שלקחו ממונו והשנית הוסיפו רשעה למלאתה עפר כדי שלא ירגיש ויחזור למקומו אלא יוליכנה למלך ויהרג וכנגד היזק הממון נעשה נס שהמלך מילא לו הסיפטא אבנים טובות ומרגליות וכנגד נזק גופו שלחוהו לו בכבוד גדול שכבוד זה נוגע לגופו.

ובזה יובן (תהלים קיג, ז) מְקִימִי מֵעָפָר דָּל כנגד נס הממון, שהביא עפר ולקח תמורתו ממון רב, וּמֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן כנגד כבוד ויקר שעשה לגופו. ואמר מֵאַשְׁפֹּת קרי בה 'מאש שפות' רוצה לומר מאש הגזרה שגזר הקיסר בשפתיו להרגו אז יָרִים אֶבְיוֹן דלבסוף נתחלף הדבר שצוה לשלחו ביקר רב.

ודע הא דשלחו העפר לנסותו במלחמה, ולא ניסו אותו במקומם כי הם הבינו מדעתם שדבר זה הוא נס גדול ואין הנס פועל על מגן אלא במקום הצורך לכך שלחו אותו למקום המלחמה שיש שם צורך.

טסָתְרוּ לְדִירַיְהוּ, וְאַמְטִינְהוּ לְבֵי מַלְכָּא. הא דהוצרכו לסתור הבנין ולא לקחו עפר מן הקרקע מפני שהם כאשר לקחו עפר והניחו בסיפטא לקחו מן עפר הבנין שהיה תל של בנין שנפל ומשם לקחו העפר על כן אמרו אולי הסגולה היא תלויה בכך שתהיה דוקא בעפר שכבר נעשה בבנין לכך סָתְרוּ לְדִירַיְהוּ ובהשגחה היתה זאת שנפל בדעתם כך כדי שילקו בתרתי חרבן בתיהם והרג גופם כנגד שתים רעות שעשו עמו בתחלה, וכאשר ביארנו.

דף כא עמוד ב[עריכה]

אָמַר לֵיהּ: תְּנִינָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ. יש להקשות אף על גב דהאמת כן הוא שהאדם מכבד מקומו מה הפסד היה לו אם היה קם ממקומו ובא אצל רב נחמן בר רב חסדא מאחר דבקש ממנו על ככה?

ונראה לי דמקום שהיה יושב בו רב נחמן בר יצחק היה פחות ושפל שהוא מקום החדר שסמוך לפתח אך לא היה רב נחמן בר יצחק יושב לבדו שם אלא היו יושבים אחרים גם כן עמו שהם אינם מכובדים כל כך אך כיון דהאדם מכבד מקומו נמצא נתכבד אותו מקום מכח רב נחמן בר יצחק שהיה יושב בו וממילא הגיע הכבוד הזה גם לאחרים שהיו יושבים שם דנמצא הם יושבים במקום מכובד ואם יקום רב נחמן בר יצחק משם וילך אצל רב נחמן בר רב חסדא לפנים יסתלק הכבוד מאותו מקום ונמצא איתם אחרים הפסידו בזה.

ולהיות כי רב נחמן בר יצחק חשב דרב נחמן בר רב חסדא אין לו צורך לדבר עמו ורק קראו בשביל כבודו לכך לא רצה לקום שלא לסלק הכבוד מאותם אחרים אך אחר שאמר לו אי הכי דאתה חושש בשביל אחרים אני אבא אצלך כי אני יש לי צורך לדבר עמך ואז אמר לו רב נחמן בר יצחק מוטב אני אבא אצלך ולא תטרח לבא אצלי כי כבודך הוא יקר אצלי יותר ממה שאני חושש בשביל כבוד אחרים אשר יושבים עמי.

ובעיקר המאמר דאמר רבי יוסי לֹא מְקוֹמוֹ שֶׁל אָדָם מְכַבְּדוֹ אֶלָּא הוּא מְכַבֵּד אֶת מְקוֹמוֹ פירש עט"ר הרב מור אבי זלה"ה בספרו מדרש אליהו, דידוע זעיר אנפין נקרא 'אדם' והמלכות 'מקום' והיא משלימתו לעשר ספירות וזהו שאמר אין מקומו של אדם רוצה לומר המלכות שנקראת מקום מכבדו אף על פי שהיא משלימתו לעשר ספירות אלא האדם שהוא זעיר אנפין מכבד את מקומו המלכות, עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן.

במוּטָב שֶׁיָּבוֹא מָנֶה בֶּן פְּרָס. עיין רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד דקאי על יראה וחכמה דאמרו רבותינו ז"ל צריך שתקדים היראה לחכמה אצל אדם כמו שאמרו (משנה אבות ג, ט) כל שיראתו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, ולכן בעבור זה היראה נקראת אב והחכמה בן כי כל המוקדם נחשב אב להבא אחריו. ורב נחמן בר יצחק מחמת ענוה חושב עצמו ביראה חסר דהיינו פרס אבל לרב נחמן בר רב חסדא משבחו שהוא שלם בשתיהם ולכן לעצמו קרא מנה בן פרס ולרב נחמן בר רב חסדא קראו מנה בן מנה. ובזה ניחא קושית הרב פתח עינים ז"ל, איך יזלזל בכבוד אביו בפירוש לקרותו פרס.

ועוד נראה לי בס"ד אף על גב דנפרש בן פרס כפשוטו דקאי על אביו אין הכונה שלא היה אביו חכם דלעולם היה חכם גדול אך לא נסמך והיה נקרא בשמו כמו שמואל ועולא ובעבור זה מכנהו בשם פרס.

גאַבָּא אוּמְנָא, הֲוָה אָתֵי לֵיהּ שְׁלָמָא כָּל יוֹמָא מִמְּתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. נראה לי בס"ד הטעם כי היה נזהר להתגבר על יצר הרע בהקזת הנשים בכל יום וידוע מה שאמר רבותינו ז"ל (קידושין ל:) יצרו של אדם מתחדש בכל יום, ופרשנו שהוא יצר הרע הבא מן הקליפה שיש לכל יום קליפה בפני עצמו נמצא כל יום היה הורג יצר הרע המתחדש מן הקליפה ולכך בא לו שלום בכל יום. ונרמז זה יצר [300] גימטריא ש' ואותיות שלום הוא מו"ל ש', כלומר שלום זה ראוי לך, מול ש' הוא היצר שאתה הורג בכל יום.

ולאביי מערב שבת לערב שבת דידוע הלכה כאביי ביע"ל קג"ם דוקא שהם ששה הלכות ולכן שלחו לו השלום כל יום ששי לרמוז לו אף על פי שבתורה שלך לא נבחר להלכה אלא ששה הלכות, כדאין אלו הששה הלכות יע"ל קג"ם שנשלח לך שלום בכל יום שישי.

או יובן בס"ד אביי עסק בתורה וגמילות חסדים כנזכר בגמרא (ראש השנה דף יח.), לכך חיה ששים שנה שהם ששה עשרות ולהיות כי גמילות חסדים עיקרה ביום ששי לכבוד שבת לכך בא לו השלום ביום הששי דכתיב (ישעיהו לב, יז) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם.

ומה שאמר לְרָבָא מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְּכִפּוּרֵי מפני שהיה עושה פלילות בתענית של כיפור שהיה מתענה שני ימים מספק ואף על פי שביום כיפור יש טרחא גדולה ברבוי התפילות והסליחות ועוד שהיה בבבל שהאויר חם הרבה וקשה התענית ביותר לכך בעבור זה זכה לשלום.

דף כב עמוד א[עריכה]

לְצַפְרָא, כַּרְכִינְהוּ וְאַיְתִּינְהוּ לְשׁוּקָא וכו'.. קשה דבגמרא דמציעא (בבא מציעא סא:) תניא לֹא תִּגְנֹבוּ (ויקרא יט, יא) אפילו על מנת למיקט, פירוש לצער עיין שם, ואיך עשו כן אף על פי שכונתם לנסותו דוקא?

ומה שכתב בשיטה מקובצת שם בשם יש מפרשים הא דאסור דוקא אם רצונו לעכב בידו הגניבה ולא יחזירנה אחר כך ורק דכונתו בזה כדי לצערו אבל אם כונתו להשיבה לו מותר, הנה אכתי קשה לדברי יש מפרשים דסבירא ליה אסור בכל גוונא! ועיין שערי תשובה חושן משפט סימן שע"ח סעיף קטן ב' שכתב בשם קצות החשן דכתב בשם הרמב"ם ז"ל בספר המצות, דאסור בכל גוונא עיין שם, וכן מפורש בספר החנוך מצוה רכ"ה דאסור מן התורה לגנוב על מנת למיקט כלומר להכעיס לבעל הגניבה ולהבהילו לפי שעה ואחר כך יחזירנה לו עיין שם משמע דאיכא איסור 'תורה' ובשולחן ערוך חושן משפט סימן שמ"ח פסק מרן ז"ל, אסור לגנוב דרך שחוק ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו הכל אסור כדי שלא ירגיל עצמו בכך, עיין שם. ומזה נראה שהוא איסור 'דרבנן' ואיך שיהיה איסורא איכא בכל גוונא! ואיך עשו החכמים כן?

ונראה לי בס"ד דהם לא לקחום בצפרא בסתר אלא לקחום לפני בני הבית שכולם ראו אותם בעת שכרכום והוציאום מן הבית ואם כן אין נחשב בכלל גניבה ואין זה בכלל גזילה. ואם תאמר הא קיימא לן (שולחן ערוך חושן משפט רצ"ב, א) שואל שלא מדעת נקרא גזלן, ומאי שנא זה?

ונראה לי זה עדיף דהתם איירי בשואל כדי להשתמש באותו דבר אך כאן לא נשתמשו באלו החפצים ולא היה בדעתם להשתמש בם כלל ורק עשו לנסיון. והא דאמר לו 'במה חשדתנו' כונתם לומר אם חשדתנו שלקחנו הַבִּיסְתַּרְקֵי כדי להשתמש בהם דאז יש לזה דין שואל שלא מדעת נקרא גזלן.

באָמְרוּ לֵיהּ: דִּידָךְ נִינְהוּ, וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָךְ. קשה מה חדשו לו בזה הדבר, והא כבר אמר להם בְּהָכִי שַׁקְלִי לְהוּ אם כן ידע דשלו הם? ונראה לי בס"ד דיש לומר כונתו לומר בהכי שקלי ביסתרקי כמותה ותיבת לה קאי על המין ולא על גוף אותה הביסתרקי ולכן הגידו לו דגוף הביסתרקי הזאת שלך היא.

ועדיין יש להבין מה שאמר וְשַׁקְלִינְהוּ מִינָךְ נראה לשון יתר, דדי במה שהגידו לו דידך נינהו? ונראה לי בס"ד דהוה אפשר לחשוב דאותם הביסתרקי אדם אחר לקחם מביתו והם קנו ממנו לכך פירשו לו ושקלנהו מנך שאלו הם אשר לקחנו אותם מבית בצפרא.

גדִּילְמָא פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים אִיקְלַע לְהוּ לְרַבָּנָן, וּכְסִיפָא לְהוּ מִלְּתָא לְמֵימַר. קשה היכן מצינו דהגבאי יתבייש לבקש צדקה בשביל אחרים? ועוד יש להבין במה שאמר אִיקְלַע לְהוּ לְרַבָּנָן, תיבת לְהוּ נראה לשון יתר וסגי לומר אִיקְלַע לְרַבָּנָן?

ונראה לי בס"ד כונתו לומר דזה הפדיון שבוים אקלע לקרובים שלהם ולכן הוסיף בלשונו לְהוּ רוצה לומר לצרכם כי צורך קרובים שלהם נחשב צרכם ולכן כסיפא להו למימר.

או יובן בס"ד הכונה דהשבאי בקש בעד השבוי ביסתרקי חשובים והם ראו אותם הביסתרקי הם חשובים מאד שאין מצוי כמותם בשוק למכור באותו היום ולכן נתביישו לבקש בפיהם את הביסתרקי ההם שהם מחפצי הבית ולא קיימי לממכר.

דמִסְתַּיִךְ דְּקָא מַגְנִי זְכוּתָךְ, אַכּוּלָא כְּרָכָא. נראה לי בס"ד הכונה דזכותך מגני אכוליה כרכא נמצא בזה השלום יש חלק מגיע לכל בני כרכא ואין כדאין הם לקבל חלק בשלום בכל ערב שבת קודש אלא רק פעם אחת בשנה.

אי נמי כיון דמגיע השלום לכולם בעבורך נמצא כאלו אתה מקבל באותו היום שלומות רבות ומסתייך השלום הזה אף על פי שהוא פעם אחת הנה הוא עצום ורב באיכות ונודע דיש אומרים רב האיכות גדול מרב כמות.

אי נמי כיון דזכותך מגין על כוליה כרכא אם יבא לך שלום בכל ערב שבת קודש יתקנאו המקטרגים ולכן מסתייך שלום זה שהוא פעם אחת בשנה.

ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש מסתייך שלום זה שהוא גדול בכמות ובאיכות יותר משלום אביי כי כיון דזכותך מגין על כוליה כרכא נמצא שלומך שלום רבים ושל אביי שלום יחיד עד כאן דבריו נר"ו.

מיהו יש להבין הלא אביי גם כן היה ראש ישיבה ועסק בתורה ובגמילות חסדים ואמאי לא הגין זכותו אכוליה כרכא? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו הראשונים ז"ל על מאמר בת קול: אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל (עירובין יג:), דכל מי שהלכה כמותו יכול להוריד שפע מן עסק תורתו עד התחתונים שוכני ארץ מה שאין כן אותו שאין הלכה כמותו השפע הנמשך בזכות תורתו יהיה בעליונים דוקא ולא ירד לתחתונים. וידוע דאביי ורבא הלכה כרבא ואין הלכה כאביי אלא רק בששה דברים שסימנם יע"ל קג"ם ולכן רבא שהיה הלכה כמותו זכה שיגין זכותו אכוליה כרכא כי היה יורד שפע בזכות תורתו לתחתונים מה שאין כן אביי.

ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים סוף הקדמה ל"ד) הטעם דאין הלכה כאביי מפני דאביי כל חלקיו משורש קין ולכן לא היה הלכה כמותו לגבי רבא חבירו שהיה מן הבל יעוין שם. ולפי זה מובן הטעם דרבא הוה מגני זכותיה אכוליה כרכא כי להיותו מן הבל שהוא חסדים לכך מגין זכותו על כולם כי ההגנה היא מצד החסד.

ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים בהקדמה ל"ו, וזה לשונו שני זווגים יש למעלה האחד הוא עליון בסוד הדעת שהוא שם הוי"ה עם שם אהי"ה ושניהם בגימטריא מ"ז והשני הוא למטה בסוד זווג 'הוי־ה ואלקי־ם והוי־ה ואדנ־י' ואמנם רבא הוא אותיות באר שהוא זווג התחתון שביסוד כי רבא מספר שני זווגים התחתונים שהם ארבעה שמות הנזכר וכו' ולכן כשאמרה בת רב חסדא על רמי בר חמא ורבא בעינא לתרוייהו עני רבא בתרה ואני אחרון לפי שהוא זווג תחתון אבל רמי הוא בסוד זווג העליון אשר בדעת וכו' עד כאן לשונו עיין שם.

והנה בזה מובן הטעם דרבא מגני זכותיה אכוליה כרכא שהם בני אדם התחתונים שיונקים ונשפעים מזווג התחתון שהוא ארבעה שמות הנזכר. גם בזה מובן לשון אכוליה כרכא דאמרו לרבא דהיינו להיות הוא מכוליה כרכא דזווג התחתון שהם ארבע שמות הנזכר הכרוכים זה בזה לכך מגני זכותיה אכוליה כרכא דבני אדם התחתונים.

האָמַר לֵיהּ: זַנְדוּקָא אֲנָא. נראה שזה היה שומר בית האסורין בלילה דוקא אבל ביום היה יושב בחנות בשוקא דבי לפט ואמר לו תא למחר לחנות.

ומה שאמר דִּיהָבוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עֵינַיְהוּ עֲלָהּ היינו אותם הפקידים של בית הסוהר שהם למעלה ממנו כי הוא רק שומר שם והוא תחת ידם.

ואֲתָאִי דּוּרְדַיָּא דְּחַמְרָא. הנה בודאי יותר בנקל לו להביא דם בהמה או דם עוף וגם דדמי ממש אך נזדמן לו שם דורדיא דחמרא ושדי לה. ואפשר מן השמים נזדמן לו זה לרמוז לו שזכות התורה אשר נמשלה ליין הוא המגין עליו בזה. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל (שבת קל.) בנס אלישע בעל כנפים דאמר לו כנפי יונה משום דכנסת ישראל נמשלה ליונה.

זוַאֲמִינָא אֵיזִיל בְּרֵישָׁא. פירוש הוא שמע שעשו התעוררות לגזרה ועדיין לא גזרו לכך אמר איזיל ברישא קודם שיגזרו דאז אין הנס של ביטולה קשה כל כך.

חכִּי חָזִינָן אִינִישׁ דַּעֲצִיבָא דַּעְתֵּיהּ, מְבַדְּחִינָן לֵיהּ. נראה לי בס"ד דידוע העצבון נמשך מיסוד העפר שהוא כנגד אות ה"א אחרונה והשמחה מיסוד האש שהוא כנגד אות ה"א ראשונה שהיא סוד עולם הבא שהיא בינה ולכך זכו להיות מבני עולם הבא.

ולדברי האי נמי דאמרו טַרְחִינָן וְעַבְדִינָן לְהוּ שְׁלָמָא דנמצא הם מוציאין השנאה ומכניסין האהבה ולכך זכו להיות מבני עולם הבא כי האהבה היא בסוד הבינה שהיא עולם הבא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל רְחִימוּ הוא הבינה וּדְחִילוּ חכמה.

ומה שאמר טַרְחִינָן היינו רבותא דידהו דאף על פי שהשלום היה רחוק לפי טבע האנושי מפני שהמחלוקת שביניהם היתה גדולה מאד אנן טרחינן לעשות שלום! אי נמי טרחינן לעשות שלום גמור שלא יתבטל אחר כך מפני שאנחנו טורחין לתקן הסיבה שממנה נעשית המחלוקת.

ונראה לי שהשלום במלוי כזה: ה־ה שי־ן למ־ד ו־ו מ־ם עולה המלוי קנ"ה כמנין עולם הבא עם הכולל [155] לרמוז עושה השלום זוכה להיות בן עולם הבא.

דף כב עמוד ב[עריכה]

וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דּוֹרוֹ דּוֹמֶה יָפֶה. קשא כיון דהיו עובדי עבודה זרה בסתר למה לא גילה לו ירמיהו הנביא ע"ה את הדבר הזה כשאמר לו משה אמר וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו, ו) ובודאי היה נשמע לו כי לא יכחיש דברי נביא?

ונראה לי דאיתא בספר הדורות בשם המקובלים אחז נתגלגל ביאשיהו ונהרג במלחמה לכפר על עונותיו בגלגול העבר וכל רביעית דם שיצא ממנו נחשב למיתה בפני עצמו ולכן הצדיק דין על עצמו ואמר צַדִּיק הוּא הֳ' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי (איכה א, יח) עד כאן לשונם. ואמרתי רמז בזה לכן ראש וסוף יאשיהו עולה כמנין אחז.

ובזה ניחא דירמיהו הנביא ע"ה ידע ברוח הקודש שיכשל בדבר זה לחשוב דורו יפה ויסמוך על זה ויצא במלחמה ויהרג כדי לתקן גלגול אחז שנתגלגל בו וידע שזו היא סיבה מאת ה' ולכן קרא עליו מקרא זה רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הֳ' נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם (איכה ד, כ), קרי ביה 'בשחיתו מת' כי אחז היה קרוי מת והוא נלכד עתה בזה לתקנו.

ובזה יובן בס"ד מה שאמר רב יהודה, אמר רב מלמד שעשאוהו כל גופו ככברה, וכן אמרו במדרש איכה (איכה רבה א, נג) אמר רבי מני שלש מאות חיצים הורו בו עד שנעשה גופו ככברה, וצריך להבין למה נקטי חז"ל דמיון זה של כברה גבי יאשיהו?

אך ידוע מה שאמרו בסנהדרין (סנהדרין קד.) בפסוק (ישעיהו ז, ג) 'צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז וכו' אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס' מאי כובס? אוכלא דקצרי סחף ארישיה וחלף, פירש רש"י כלי מנוקב של כובסין שמזלפים בו מים על הבגדים ואותו הכלי הפך אחז על ראשו כדי שלא יכירו ישעיה דהיה מתבייש ממנו ואמרו שם בגמרא מפני שהיה לאחז בושת פנים זו מן ישעיה לכך לא נמנה בכלל אין להם חלק לעולם הבא נמצא זכה אחז להיות נתקן על ידי גלגול ביאשיהו מפני שהיה לו בושת פנים שהניח כלי מנוקב של כובסין שעשוי ככברה כדי שלא יראהו ישעיהו הנביא ע"ה ולכן עתה כשנתקן בהריגת יאשיהו נעשה גופו ככברה בהריגתו לרמוז זכות הבושה שהיה לו כשהניח כלי של כברה על ראשו גרם לו תיקון זה שהיה לו עתה בהריגתו.

ודע כי ודאי יאשיהו היה לו עוד נשמות גדולות ורבות מלבד נפש אחז ולא היה כולו אחז דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל בשער הגלגולים, דאפשר שיתגלגל באדם אחד חמשה וששה נשמות בגוף אחד. ולפי דברי המדרש שהורו בו שלש מאות חיצים נראה לי כמנין 'יצר' [300] אשר הלך אחריו בגלגול אחז ועל זה הצדיק עליו הדין כי מספר 'הֳ' צַדִּיק יִבְחָן' (תהלים יא, ה) עולה שלש מאות, דכל זה קבל יאשיהו המלך ע"ה מאהבה.

ביוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין הַיָּחִיד רַשַּׁאי לְסַגֵּף עַצְמוֹ בְּתַעֲנִית, שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְאֵין הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמוֹת עָלָיו. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? דִּכְתִיב: (בראשית ב, ז) "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ, הַחֲיֵה!. מקשים הא רבי יוסי פירש טעמו להדיא שאמר שֶׁמָּא יִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת? ונראה לי הכי קאמר מאי טעמא דרבי יוסי דחייש שמא יחלה ויצטרך לבריות ואין מרחמים עליו, ולמה לא יסמוך שהבריות יהיו מרחמים עליו? לזה אמר טעמא דקאמר 'נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בְּךָ הַחֲיֵה' שמע מינה קאמר לו החייה אתה בעצמך ולא תסמוך על הבריות שיחיו אותה.

ג(ויקרא כו, ד) "וְנָתַתִּי גִּשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם", לֹא שִׁכּוֹרָה, וְלֹא צְמֵאָה, אֶלָּא בֵּינוֹנִית. נראה לי בס"ד דריש בעתם אותיות 'עב תם' רוצה לומר עב שלם אין בו גשם מרובה ולא גשם מועט אלא בינוני וכל בינוני הוא תם ושלם וסימניך אמצעי שלם.

דף כג עמוד א[עריכה]

(ויקרא כו, ד) 'בְּעִתָּם', בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת. נראה לי בס"ד דאמרו בגמרא (תענית ו:) 'מטרא בעלה דארעא הוא' וזמן עונה השוה לבני אדם יושבי הארץ הוא בליל שבת, לכן גם הארץ זווג שלה עם בעלה המטר היא בליל שבת והואיל דהתחלת ההכנה של השבת היא מליל רביעי לכך גם לילי רביעי הוא ראוי להיות בו עונה של גוף הארץ ולכך הקדים במאמר לילי רבעיות ללילי שבתות כי ההתחלה הוא מן לילי רבעיות. והנה הטעם ללילי שבתות מפני שאין בני אדם הולכין ברחובות.

ובזה יובן 'בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר' (משלי י, כב) אלו הגשמים שהם פרנסה והם ברכת ה' היא 'תעשיר' קרי בה 'עת שיר' הוא ליל שבת שהוא עת שיר לכל אדם שכל אחד ואחד אומר שיר ושבחה בביתו וכמו שנאמר מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת (תהלים צב, א), וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ, שהגשמין יורדין בלילה דוקא ולא ביום ואין בני אדם נעצבים בהם דאין הולכים ושבים חוץ לביתם.

בחִטִּים כִּכְלָיוֹת, וּשְׂעוֹרִים, כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים, וַעֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב וְצָרְרוּ מֵהֶם (חכמים) דֻּגְמָא לְדוֹרוֹת. נראה לי בס"ד הטעם כי כשאין עושין רצונו של מקום כתיב בפרשת נצבים וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ (דברים כט, כא), ועתה כשהיו עושין עושין רצונו של מקום נהפכו מַכּוֹת לִ'כְלָיוֹת' כי אות מ' דמכות נעשו למ־ד יו־ד דחשבון שוה ואז אחר שהיו רואין מקודם מכות לרעה עתה יראו נס הטובה הַחִטָּה כִּכְלָיוֹת. גם כשהיו עושין עושין רצונו של מקום בא להם זה מעצת הכליות דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.) כליות יועצות, לכך נעשה דמיון לטובה שלהם בכליות. והשעורים שהם מאכל בהמה שהיא עומדת לעמלי מלאכה כזית לכך היו כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים.

ומה שהיו עֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב נראה לי בס"ד דאיתא במדרש רבא בפרשת תולדות (בראשית רבה סג, יד) 'וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים' (בראשית כה, לד) מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה כי היה מנהגם לאכול עדשים באבלות וגם משתה הנשואין. ופרשתי הטעם דאוכלין בנשואין כי האדם בנשואין יזכור המיתה דאם לא היתה מיתה לא היו נושאין נשים כדי להוליד בנים כיון דהם קימים ולמה צריך להם זכר נמצא עדשים יש בהם אבל ויש בהם שמחה לכך היו כדינרי זהב שהוא דין והוא מעשיר.

גלְהוֹדִיעַ, שֶׁמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם בִּידֵיהֶם. קשא פשיטא דמלאכת שמים בידם מאחר דעוסקים בבנין בית המקדש?

ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (תענית ב.) גשמים הם משלשה דברים שהם בידי שמים ולא נמסרו בידי שליח, ואמרתי בס"ד רמז על זה אותיות גשמים הם 'ג' שמים' רוצה לומר הם משלשה שבידי שמים והתם כיון שלא היו יורדים אלא כפי רצונם וחפצם נראה לעיני הכל כאלו הגשמים מסורים בידם ולא בידי שמים ולזה אמר להודיע לעיני הרואין דמלאכת שמים שהיא ירידת הגשמים היא בידיהם.

ועוד נראה לי בס"ד בידים יש טו־ב פרקים ואם האדם עושה מלאכת שמים בשביל איזה פניה גשמית נמצא יש באותה מלאכה תערובת טוב ורע וכאן רצה הקב"ה לפרסם בזה שמלאכת שמים שהיא בנין בית המקדש שעוסקים בו הוא בידיהם רוצה לומר בטוב בלבד הרמוז בידיהם שאין בו תערובת פניה זרה וגשמית.

ועוד נראה לי בס"ד מה שהוצרך לומר להודיע שמלאכת שמים בידיהם לפי שבנין זה שבנה הורדוס הוא נתכוון בו להצלת עצמו על אשר כבה אורו של עולם בהריגת החכמים וכדי שלא תאמר יהיה העסק נחשב על פי כונתו שלא עשה לשם שמים לכך השי"ת עשה להם נס שלא היו יורדין גשמים אלא בלילות וכו' שזהו סימן שיש רצון להשי"ת במעשיהם ומלאכתם זו היא מלאכת שמים דהעסק הולך על פי כונת העוסקים שהם מכוונים לשם שמים ומלאכת שמים בידם, ואין מגע להורדוס בזה אף על פי שההוצאה יוצאה מכספו.

דעָג עֻגָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ. יש להקשות מה טעם דקדק לעשות גומא עגולה, יעשה חפירה בעלמא כפי מה שתעלה בידו אם מרובעת או עגולה?

ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, דשם אלקים הוא חמשה גבורות ואותיות מ־י הם גבורות חוטם ופה שהם אור מקיף ואותיות אל־ה הם ג' גבורות שהם סוד אור פנימי וכל אדם שהוא מן גבורות מ־י שהם סוד אור מקיף יש לו כח בפה להיות גוזר ומתפלל ונענה ולכן משה רבינו ע"ה שהיה מבחינת גבורות אלו היה כוחו בפיו וכנזכר בשער הפסוקים בפרשת בלק יעוין שם.

ועל כן כל צדיק שתמצא כוחו בפיו כמו חוני המעגל ורבי חנינא בן דוסא וכיוצא הוא מבחיה גבורות אלו שהם סוד אור מקיף ולכן כיון שהתפלל ולא נענה היה דבר זה לפלא בעיניו ולכך עתה שבא לדפוק בשערי תפלה להיות נענה בה: עג עוגה ועמד בתפלה בתוכה, דקדק לעשות חפירה בעגול לרמוז בזה על בחינתו שהיא מבחינת אור מקיף שהוא בעיגול אשר מן הראוי שיהיה לו כח בפיו שהוא סוד הבל שהוא סוד אור מקיף שצריך להיות נענה בתפלתו.

ובזה יובן בס"ד אומרו בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי להיות מתפלל ונענה יען כי אֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ, פירוש בן בית הוא משה רבינו ע"ה דכתיב ביה (במדבר יב, ז) 'בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא' שהיה כוחו בפיו מפני שהיה מבחינת גבורות מ־י שהם סוד אור מקיף ששם הוא סוד הבל וכן אני מבחינה זו וראוי שאהיה גם אני נענה בתפלתי.

ובזה יובן הטעם שהיה נקרא 'חוֹנִי הַמְעַגֵּל' על שם העוגה שעשה בעיגול, וקשה מאי רבותא איכא בזה העיגול שעשה שיהיה נקרא הנס של ענייתו בתפילתו על שם העיגול וכי אם לא היה עושה העיגול לעמוד בתוכו לא היה נענה? ובזה ניחא כי בעיגול רמוז כוחו ומעלתו באיזה בחינה הוא עומד שבזה יש טעם להיות נענה בתפילתו ולכן תמצא שגם משה רבינו ע"ה קודם פטירתו כשבא להתפלל על עצמו עג עוגה ועמד בתוכה וכדאיתא במדרש והיינו שבא לרמוז על כוחו שראוי להיות מצידו שיהיה נענה בתפילתו.

ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם דעג עוגה בעיגול, דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ד:) למה לא נאמר נו־ן באשרי בשביל שיש בו נפילה לכנסת ישראל דכתיב (עמוס ה, ב) 'נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל', ואף על פי כן סמכה דוד ברוח הקודש דכתיב (תהלים קמה, יד) 'סוֹמֵךְ הֳ' לְכָל הַנֹּפְלִים' והכי נמי איתא בזוהר הקדוש בהקדמת בראשית, דעאלת אות סמ־ך ובעי למברי בה עלמא ואמר לו הקב"ה אם את תזוז מאתרך מה תהוי עלייהו דאינון נפילין יעוין שם. ולכן כיון שהיה עצירת גשמים כל כך שיצא רוב אדר ולא ירדו גשמים נעשו ישראל באותו זמן נפולים שצריכין לסמיכה מן אות סמך הסומך לכל הנופלים, לכך עשה עוגה בעיגול בעמדו להתפלל עליהם להמשיך להם סמיכה מן אות סמ־ך אשר צורתו מוקף כעיגול דאות מ־ם סתומה אף על פי שמוקפת מכל רוחות הנה היא מרובעת אך הסמ־ך יש בו עיגול.

ועוד נראה לי בס"ד עג עוגה, לרמוז בזה לפני הקב"ה שימחול לעונות ישראל דאמרו לעיל בגמרא אין הגשמים יורדין אלא אם כן נמחלים עונות ישראל ומספר עוגה עולה מספר מחול [84].

או יובן עוגה בעיגול היא דוגמת הגלגל שהוא מתהפך כן תתהפך להם מדת הדין למדת רחמים.

או רוצה לומר אם נגזר להם בראש השנה גשמים מועטים גלגל להם גשמים שפסקת בארץ העמים.

או יובן חוני [74] מספרו ע"ד, ועמד בתוך עוגה [84] שמספרה פ"ד, הרי כאן מספר מים חיים [158], לרמוז שהוא מבקש גשמים שהם מים חיים לעולם והכונה שיהיו גשמי רצון וכמו שאמר אחר כך לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי! אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה.

הבָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל, דאם נעצרו הגשמים ימים רבים דאז חיי נפש תלויים בהם נחשבים בכלל הפרנסה וחסרונם נחשב חסרון פרנסה.

גם ידוע מה שאמרו בגמרא לעיל (תענית ט.), אמר רבי יוחנן מטר בשביל יחיד דכתיב (דברים כח, יב) יִפְתַּח הֳ' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ, ופרנסה בשביל רבים דכתיב (שמות טז, ד) הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. ומקשי בגמרא דאמר מר מן ירד בזכות משה? ומתרץ בגמרא שאני משה כיון דלרבים בעי ליה כרבים דמי, ועוד איתא נוסחא אחרינא שאני משה זכותיה כרבים יעוין שם.

והנה בודאי אף על גב דלא קם כמשה רבינו ע"ה ומי לנו גדול כמוהו עם כל זה אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה כה:) ירובעל בדורו כמשה בדורו, והנה הכא דעבר רוב אדר ולא ירדו גשמים אז הוי הגשמים פרנסה וכמו שכתב הרב ערבי נחל ז"ל, והשתא קשא איך ירד המטר בשביל חוני המעגל שהוא יחיד?

ולזאת הקושיא יש לתרץ שני תירוצים של הש"ס הנזכר, חדא כיון דלרבים בעי ליה כרבים דמי ועוד שאני חוני המעגל דאלים בדורו זכותיה כרבים כי באמת יחיד בדורו היה והן הן שני טענות שטען חוני המעגל ע"ה אחר שראה שלא נענה חשב הטעם מפני שהוא יחיד ואותו זמן הגשמים נחשבים פרנסה ואין פרנסה באה בשביל יחיד לזה אמר בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי כלומר הן אמת דאנכי יחיד ומבקש על הגשמים שהם פרנסה אך לא בשבילי אני מבקש אלא בשביל רבים כי בניך שהם רבים שמו פניהם עלי ואני שלוחם בדבר זה וכיון דלרבים אנא בעי שפיר דמי. ועוד שֶׁאֲנִי כְּבֶן־בַּיִת לְפָנֶיךָ שחושבין אותי כמשה בדורו שהיה כבן בית דאלים זכותיה כרבים דירובעל בדורו כמשה בדורו ולכן נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ.

ונִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל. נראה לי בס"ד רמז בזה על שם הוי־ה במלוי יודי־ן וכנזכר בשער הכונות בכונת 'וִיהַלְלוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל' שצריך לכוין בהוי־ה במלוי יודי־ן עיין שם. והנה שם זה עולה מספר חסד [72] ולכן כיון להשבע בו לעורר מדת החסד וגם ששם זה הוא בחכמה שהוא מקום עליון ששם אין בודקין בסוד הארת יום הפורים שכל הפושט ידו ליטול נותנים לו ואין בודקין. ועיין בשער הכונות בדרוש הפורים יעוין שם.

זשֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב ערבי נחל ז"ל בביאור מאמר רבותינו ז"ל על פסוק וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י, כה), בזכות צדיק אחד העולם מתקיים! אך צריך שאותו צדיק יש לו רצון ותאוה בעולם הזה ולא יסתלק במחשבתו ממנה דאז על ידי כך יבא לעולם הזה שפע על ידו ובזכותו אבל אם הוא מרוב קדושתו ופרישותו יסתלק במחשבתו מעולם הזה התחתון שלא יהיה לו רצון ואהבה בו אז לא אפשר להמשך שפע לעולם הזה התחתון על ידו דאף על פי שהוא עודנו חי בעולם הזה נחשב כאלו נסתלק ואינו עומד כאן אלא עומד למעלה ואיך יבא על ידו שפע לעולם הזה התחתון? דהכל הולך אחר המחשבה!

ובזה פירש הרב ז"ל שם מאמר הזוהר (זוהר חלק ב' פט:) שהיו החברים אומרים לרשב"י ווי לדרא כד יפוק מר מעלמא דאין כונתם על פטירתו, דאיך יאמרו כן בפניו בעודנו חי? אך כונתם על הסתלקות התאוה והרצון שיהיה לו במחשבתו, עד כאן דבריו ז"ל יעוין שם.

והנה כאן חוני המעגל היה יחיד בדורו וצדיק גדול והיה בדוק ומנוסה שאין תפלתו חוזרת ריקם ולכן שלחו לו בפשיטות ובירור גמור התפלל וירדו גשמים שהיה אצלם דבר זה ברור ואיך התפלל ולא נענה? אך הענין הוא כי מרוב קדושתו ופרישותו נסתלק במחשבתו מעולם הזה ולא נשאר לו תאוה ורצון בעולם הזה ולכן נחשב כאלו נפטר ממנו ואין יכול העולם לקבל שפע על ידו והוא כאשר ראה שהתפלל ולא נענה הרגיש בדבר זה והבין הסיבה ולכך הוכרח לפשט מחשבתו בעולם התחתון ולקשר בו תאותו ורצונו כדי שיוכל עולם הזה להיות נשפע על ידו בתפילתו.

ולכך עשה פועל דמיוני להתקשרות שלו בעולם הזה וְעָג עֻגָּה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ ועשה העוגה עגולה דמיון לכדור הארץ התחתונה שהיא בעיגול ואמר נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז 'מִכָּאן' דייקא כלומר איני זז ומסתלק מן עולם הזה התחתון שלא אסיר מחשבתי ותאותי ממנו אלא אהיה מקושר בו עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ כדי שיהיה יכול העולם לקבל שפע על ידי ואחר שעשה התקשרות זו בשבועה נתחזקה ביותר ואז הִתְחִילוּ הַגְּשָׁמִים לירד כי עתה יכול העולם להיות נשפע על ידו ולא היה נצרך לתפילות הרבה אלא בדבור קל נענה כשאמר לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי אלא כך שאלתי היה יורד המטר כפי דבורו בנקל! מה שאין כן קודם שעשה זו ההתקשרות התפלל כמה תפילות ולא ירד טיפה אחת.

והנה בזה מובן בס"ד שפיר גם דברי בני לשכת הגזית ששלחו לו (איוב כב, כט) 'כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה' דּוֹר שֶׁהָיָה שָׁפֵל הִגְבַּהְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ, כלומר מאחר שנסתלקת במחשבתך בתחלה מזה העולם ועלית במחשבתך להתקשר בעולם העליון נמצא הדור היה שפל ממך דאינו קשור עמך ונפרדת ממנו ועתה שחזרת להתקשר בעולם הזה ולהיות לך רצון ותאוה בו על ידי תפלתיך נמצא הגבהת הדור שנתקשר עמך.

ומה שאמר עליו (איוב כב, ל) 'יְמַלֵּט אִי נָקִי' רמזו על י"א סמני הקטורת שנעשה בהם בירור ונמלט חלק גדול מהם על ידי הנס הגדול שנעשה בירידת הגשמים על ידי תפילתו שהתפלל בפרישת כפיו הברורים.

חוְאוֹמֵר לוֹ אַבָּא הוֹלִכֵנִי לְמֶרְחָץ. נראה לי בס"ד הא דתפס המשל בשלשה הנאות: רחיצת חמין ושטיפת צונן והנאת מאכל, היינו כנגד שלשה שאלות ששאל דבתחלה שאל 'גְּשָׁמִים' סתם והיו יורדין מנטפין וזה ידמה לרחיצת חמין שהנאתן נכנסת ופועלת בתוך הגוף וכן אמרו רבותינו ז"ל לעיל בפרק קמא עורפילא אפילו לפרצידא תותי קלא מהני ליה. ומה ששאל עוד בשאלתו 'גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת' זה ידמה לשטיפה בצונן שהוא הנאה מבחוץ דוקא ואינו נכנס בלב הארץ כמו שאמרו לעיל כל זמן שהגשמים מרובין מטשטשין את הארץ ואינה עושה פירות, ומה ששאל אחר כך וירדו כתקנם 'גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה' ידמה לאכילת אגוזים ושקדים וכו', שהיא הנאה חושית הניכרת בעין כי על ידי זה יצאו אחר כך לשדה והביאו להם כמהין ופטריות.

טרַבִּי, רְאִינוּךָ וְלֹא נָמוּת? כִּמְדֻמִּין אָנוּ, שֶׁאֵין הַגְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא לְהַתִּיר שְׁבוּעָתְךָ. הקשה מהרש"א והלא בשבועתו אמר 'עַד שֶׁתְּרַחֵם'? עיין שם. ונראה לי בס"ד דגם בגשמים מועטים איכא רחמים לישראל דאף על פי שלא יועילו לזרעים ולאלנות יועילו שתוציא הארץ עשב מאכל בהמה וירעו הבהמות ולא ימותו ובני אדם אוכלין בשר בהמה ואף על פי שהוא מזון מצומצם אית ביה רחמנות.

ומה שאמר שֶׁכָּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלֹא פִּי חָבִית פירוש השטח של הטיפה הוא שיעור פי חבית אך שיעור משקלה הוא לוג.

יאִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ נִדּוּי, שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁמַּפְתְּחוֹת שֶׁל גְּשָׁמִים בִּידֵי אֵלִיָּהוּ, לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדֶיךָ? וכו'.. מקשים ואליהו זכור לטוב איך אשתבע, ודילמא צדיק אחר אשתבע כחוני? ונראה לי בס"ד דאליהו זכור לטוב היה נביא וידע בנבואה דלא אשתבע צדיק אחר ובשביל שמא ישתבע אחר כך גם כן ידע זה בנבואה אחר כך ואז יתן רשות שירד המטר כי הוא לא נשבע שלא ירד מטר כלל אלא נשבע שירד ברשותו ובדבורו.

יא(איוב כב, כח) "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ". אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ מִלְּמַעְלָה. קשא אומרו 'מִלְּמַטָּה וּמִלְּמַעְלָה' נראה לשון יתר דהוה ליה למימר 'אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם'?

ונראה לי בס"ד אחר אותיות חוֹנִי יש אותיות ז־ה מ־ט [עם האותיות שעולים 65] דהם מספר שם אדנ־י (עם הכולל) שהוא במלכות שהוא סוד סוד התפלה וכמו שאומרים (תהלים נא, יז) אֲדֹנָ־י שְׂפָתַי תִּפְתָּח קודם תפלה. ולזה אמר אַתָּה גָּזַרְתָּ בתפלה שהוא סוד שם אדני הרמוז למטה משמך שזה הוא במלכות וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ מִלְּמַעְלָה רמז להארת הכתר ששם רצון עליון והיינו כי למעלה מן אותיות חוני יש ז־ה מ־ט שהם מספר אין [61] שהוא כינוי לכתר וְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ בשפע הרצון דלכך היו גשמי רצון וברכה.

או יובן אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה בעבור תיקון העולם מלמטה מאותיות עולם שהם אותיות מ־ן פ־ז כלומר בכח התורה שלך שנקראת בשם פז וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם אֲמָרֶיךָ מִלְּמַעְלָה מן אותיות עולם, שהם אותיות ס־ה כ־ל והיינו חיבור המלכות שהיא סנד שם אדנ־י שעולה מספר ס"ה עם היסוד הנקרא 'כל' שהוריד המטר על ידי זווג יסוד במלכות.

יבדּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל, הֵאַרְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ. נראה לי בס"ד אות אל־ף רומז ללימוד התורה כמו שנאמר (איוב לג, לג) 'אֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה' אך 'אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה' (משנה אבות ג, יז) וכיון שיש רעב בעצירת גשמים חשוכים עיני השכל ולכן האלף שהוא לשון אלוף נהפך לאותיות 'אפל' ואתה שהבאת שבע על ידי גשמים הארת את האפל וחזר להיות אל־ף שהאירו עיני הלומדים שכל אלוף האיר באור תורה.

או יובן בס"ד אומרם דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל דאמרו רבותינו ז"ל (ביצה לב:) 'כל המצפה לשלחן אחרים עולם חשך בעדו' ובעצירת גשמים רוב בני אדם מצפים לשלחן אחרים דעולם חשך בעדם וזהו שאמר 'דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ' שהבאת שבע ואינם מצפים לשלחן אחרים דהא תכף ומיד יצאו העם לשדה והביאו כמהין ופטריות לאכול ולשבוע ואחר כך מיד יצאה התבואה בריוח וברכה והוציאו האילנות פירותיהם ונעשה ריוח גדול בעולם ולא היו צריכין זה לזה.

ועוד נראה לי בס"ד מן הרעב נעשה אפלה [116] דמספרה קי"ו ועל ידי תפילתו שעשה בה יחוד קודשא בריך הוא ושכינתא שהוא חיבור הוי־ה אדנ־י [91] שמספרם צ"א אז נוסף על מספר אפלה מספר צ"א ונעשה מספר אור [207] ולזה אמר 'דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ' שעשית בה יחוד הוי־ה אדנ־י.

יגדּוֹר שֶׁהָיָה שַׁח בַּעֲוֹנוֹ, הוֹשַׁעְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ. נראה לי בס"ד התפלה נקראת מזבח ה' שהיא במקום המזבח שמקריבים עליו קרבנות ואם תניח מספר מזבח ה' [83] שעולה פ"ג על מספר שח [308] יהיה מספר ישועה [391] ולזה אמר הוֹשַׁעְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ נקטו לשון ישועה דכתיב (איוב כב, כט) וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ.

עוד אמרו דּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה נָקִי מִלַּטְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ נראה לי בס"ד בתפלתו עשה ייחוד שם הוי־ה בארבעה מילואיו כי ארבעה מילואים הוא סוד ארבעה פרצופים אשר נזדווגו בתפלתו כי היתה על ידי זווג חו"ב [חכמה ובינה] וזווג תו"מ [תפארת ומלכות] שהם ארבעה פרצופים שהם ארבעה מילואים דשם הוי־ה כנודע וארבע מילואים הם ט"ל אותיות ובזה הדור נמלט שהוא אותיות מ־ן ט־ל שנמלט מכח יחוד ט"ל אותיות של ארבע מילואים. לכך אמרו בלשון זה מִלַּטְתּוֹ בִּתְפִלָּתְךָ וּבְּמַה נִּמְלַט? בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים, נמצא נקטו ארבעה דברים של שבח מפני שעל ידו בא אכילה לעולם אשר בה נעשה ד' בירורים של דצח"ם [דומם, צומח, חי, מדבר].

ידבְּמַה נִּמְלַט? בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים. נראה לי בס"ד דבר זה אמרו לו כנגד נס האחרון שנשבה הרוח וזרחה חמה שאם לא היה כן היו הגשמים משחיתים העולם מחמת רבויים ונס זה האחרון גדול מן הראשון יען שאין מתפללים על רוב טובה וכאשר אמר לתלמידיו. אך הוא עשה בחכמה שאמר להביא פר הודאה וסמך שתי ידיו עליו דכיון בזה למתק ה׳ גבורות מנצפ"ך שהם מספר פר [280] הרמוזים בפר ההודאה בחמשה חסדים הרמוזים ביד ימין שלו אשר סמך על הפר ועל ידי הכונה של המיתוק שעשה בפועל דמיוני הזה של סמיכת ידיו על הפר בזה נעשה הריוח הזה בעולם שנפסק המטר וזרחה חמה. ולזה אמר בְּמַה נִּמְלַט לא בתפלה בלבד אלא בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים והוא סמיכת ידיו על פר הודאה.

או יובן כונת דבריהם לומר בְּמַה נִּמְלַט לא בזכות חכמה שלך כי הלא גם בנו דבר ה' שכולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה ולא יכולנו לעשות כלום אלא נִּמְלַט בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִים שאתה צדיק יותר ממנו.

טוכָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה: (תהלים קכו, א) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". נראה הכונה כי היה מסתפק אם אפשר להיות דבר זה בטבע שישן אדם שבעים שנה דאז כונת הכתוב כפשוטו או דלמא לא אפשר להיות כזאת בטבע ויש לפסוק כונה אחרת בזה והיה מצטער לידע האמת מה היא כונת הכתוב.

ברם קשיא לי למה הודיעו אותו מן השמים שאפשר להיות זה בטבע לישן שבעים שנה על ידי אופן זה שנעשה בו כמה נסים והיה די שיגלו לו דבר זה על ידי אליהו זכור לטוב או במראה החלום?

ונראה לי באמת מן השמים היה רצון בדבר זה שישן שבעים שנה בעבור איזה תיקון שהיה צריך לפי אותו הזמן דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שצריך האדם לכוין בעת השינה עובד את בוראו בסוד (משלי ג, ו) בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ שיש בשינה של האדם התחתון צורך ותיקון בעולמות למעלה ושם מפורש סודן של דברים יעוין שם. ולכן אפשר לפי הזמן של אותם הימים ולפי נשמת חוני המעגל הוצרך להיות שינה לחוני המעגל שבעים שנה בשביל איזה תיקון שהיה צריך להיות באותו זמן והוא היה ראוי לדבר זה כפי בחינת נשמתו ושורשה ולכן מן השמים נתגלגל הדבר הזה אליו ולא בשביל להודיעו הספק שלו בלבד.

והנה בודאי משך השינה שלו שהיה שבעים שנה לא נעשה כפי טבע האנושי אלא רק בנס מן השמים ובעת שהקיץ מן השינה דנשלם אז התיקון אז אותה שיניתא דהדרא עליה נסתלקה כרגע על ידי נס כשם שהיתה מעיקרא על ידי נס ונסתלקה תכף כשפתח עיניו מן השינה ולא ראה אותה אלא ראה תכף את החרוב שהיה נטוע לצד פניו כי הוא היה ישן על צידו ואחר שדבר עם אותו אדם שהיה אוכל ממנו אז ידע מן השערת שכלו שישן שבעים שנה וכשהפך פניו לצד השני ראה את החמרתא דילדה רמכי רמכי כי הוא היה ישן על צידו והיה החרוב מצד אחד וחמרתיה מצד אחד וחזייה לההוא גברא אצל החרוב ודבר עמו קודם שראה את חמרתיה שהיתה בצד השני.

ודע כי המעשה הזאת ודאי נגלית לחכמים שבדורו על ידי אליהו זכור לטוב כי הוא אף על פי שספר להם בחייו הדבר לא המנוהו כי לא הכירוהו ברם אליהו זכור לטוב סיפר להם כל זה המעשה אחר שנפטר קודם שנקבר כדי שיהיה נקבר בכבוד הראוי לו. ומקום קבורתו ידוע עתה בעיר הקודש צפת תוב"ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו] רחוק מן העיר תוך מערה אחת וספרו לי כל זמן שיהיה אצלם עצירת גשמים הולכים שם ומתפללים על קברו והוא רחוק מן העיר הרבה ולכן אין הולכים שם אלא בדוחק גדול.

ומה שלא גילה אליהו זכור לטוב הדבר הזה בזמן שהיה חי כשאמר לו 'אֲנָא הוּא' וְלָא הֵימְנוּהוּ כל זה מפלאות תמים דעים כי היה רצונו יתברך שתהיה פטירתו באותו זמן באופן שהוא עצמו יתפלל שימות.

והא דחלשא דעתיה לאו משום גאוה חס ושלום אלא בשביל שהיו דדיו מלאים חלב של תורה הרבה ואינם באים לינק ממנו וגם בודאי היה אצלו דברים שקבל מרבותיו הראשונים והם לא ידעום עדיין ומאחר שלא האמינו שהוא חוני המעגל לא היו סומכים עליו ללמוד אותם ממנו ודבר זה היה קשה עליו מאד כאשה שדדיה מלאים חלב והתינוק שלה חולה ואינו שותה כמה צער יש לה בעבור זה. וכיוצא בזה מצינו אצל רבי אליעזר הגדול שקשה עליו דבר זה שלא באו החכמים ללמוד ממנו תורה, ואמר לו תמה הוא אם ימותו מיתת עצמן, ועל רבי עקיבא דבר קשה יותר.

ונראה להסביר הענין בדרך פשוט על אשר סבבו מן השמים דבר זה שיהיה הוא בעצמו מתפלל על פטירתו כרצונו והוא כי הוא ישן שבעים שנה ובאלו השבעים שנה איכא ספיקא דדינא דיש צד סברא לומר נחשבים אלו משנות חייו הקצובים כיון דעדיין הוא חי ולא נפטר ואם כן נשלמו חייו הקצובים באלה השנים ויש צד סברא לדון להפך דאלו השנים אין נחשבים להשלים שנים הקצובים לו כיון דישן בכל השבעים שנה ולכן כיון שהיו בבית דין של מעלה מימינים לומר יחיה עוד להשלים שנים הקצובים לו ויש משמילים לומר אלו נחשבים להשלים לכך נעשה לו דבר זה שהוא בעצמו ימחול זכותו שהתפלל על פטירתו. ואף על גב דקמי קודשא בריך הוא גלוי האמת אם הדין כך או כך, לא רצה הקב"ה להכריע לחוב לאותו צדיק אלא גלגל עליו דבר זה שהוא בעצמו ימחול על זכותו שיבקש על פטירתו. כן יש לומר דרך דרש. והאמת הוא דכל זה הוא מפלאות תמים דעים והוא היודע טעמו של דבר אך דברי תורה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע וניתן רשות לדרוש בכמה פנים.

דף כג עמוד ב[עריכה]

יְהָבוּ לֵיהּ שְׁלָמָא וְלָא אַסְבַּר לְהוּ אַפֵּיהּ. נראה לי בס"ד לעולם החזיר להם שלום אלא שהחזיר בעודו עוסק במלאכתו ולא נשא פניו להם להשיב ולהביט בהם בפנים צהובות להראות להם איזה תנועה של חיבה וכבוד כדרך המשיב שלום לאנשים חשובים מפני שאם היה עושה כן היה מוכרח שיתבטל ממלאכתו רגעים קטנים.

והא דאמר כָּל אוֹרְחָא לָא סַיִּם מְסָאנֵיהּ אין הכונה לומר שהיה הולך יחף חס ושלום אלא היה כורך על כפות רגליו חתיכה קלה של בגד ישן כדי להפסיק בין רגליו ובין הקרקע כמו אנפלאות וזו אינה מגינה מנשיכת נחש ועקרב.

בכִּי מָטָא לְמָתָא, נַפְקָא דְּבִיתְהוּ לְאַפֵּיהּ כִּי מִקַּשְׁטָא. דרכם באותו זמן אף על פי שהנשים לובשים צעיף לא היו מכסים פניהם ולכן נראית מקושטת מצד הפנים והחכמים שידעו בה לא הסתכלו בה חס ושלום אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחו וכאשר אמרו בגמרא (ירושלמי עבודה זרה א, ט) על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת ובירך על ראייתה, ויתכן נפל הצעיף מעליה מכח איזה סיבה וראו אותה.

גקָם אִיהוּ בְּחַד זָוִיתָא, וּדְבִיתְהוּ בְּחַד זָוִיתָא, וּבָעוּ רַחֲמֵי. נראה לי בס"ד הטעם שהוצרכו להתפלל שניהם דידוע שהמטר הוא מעורב מזכר ונקבה דהמים העולים מן הארץ באידים הם מיין נוקבין, והמים היורדים מלמעלה בתוך הענן הם מיין דכורין ועל ידי תערובת מיין נוקבין ומיין דכורין אשר בחלקי המטר תוציא הארץ יבולה. ומחלוקת רבי אליעזו ורבי יהושע לעיל היינו חד סבירא ליה הרוב הם ממיין נוקבין וחד סבירא ליה הרוב הם ממיין דכורין ולכן כיון דהתפללו עתה על המטר שהוא כלול מיין דכורין ומיין נוקבין עמדו שניהם להתפלל שהם זכר ונקבה.

ובזה יובן בס"ד דקדוק לשונו הטהור דקאמר בגמרא אָמַר לִדְבִיתְהוּ: יָדַעְנָא דְּרַבָּנָן אַמְטוּל מִיטְרָא אַתּוּ נֵיקוּם נֵיסַק לְאִיגְרָא לְמִיבָּעִי רַחֲמֵי, כלומר אם היו באים לצורך דבר אחר היה די שאתפלל אני לבדי אך כיון דאמטול מטרא אתו שהוא מורכב ממיין דכורין וממיין נוקבין על כן ניקום אני ואת זכר ונקבה למבעי רחמי.

ונראה לי להכי קָדִים סָלִיק עֲנָנָא מִזָּוִיתָא דִּדְבִיתְהוּ כי אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואמרו חכמים זכר גימטריא ברכה [227] ולכן היה לסימן טוב כי הגשמים יהיו גשמי ברכה בהא דקדים סליק עננא מזויתא דדביתהו דנמצא היא הזריעה תחלה.

ונראה לי בס"ד הטעם שדקדקו לעמוד כל אחד בזוית אחת ולא עמדו סמוכים זה אצל זה או זה אחר זה, כי כיונו לעשות כן לפי שרשם כי ידוע דשם השילוב של הוי־ה אדנ־י שהוא שם י־ה־א־ה־ד־ו־נ־ה־י־ה האיש הזכר שרשו ביו־ד ראשונה של שם זה והנקבה האשה שרשה ביו־ד האחרונה נמצא איש ואשתו כל אחד עומד בזוית אחת של השם וכמ"ש בפיוט רבינו האר"י ז"ל לְמִבְצַע עַל רִפְתָּא כְּזֵיתָא וּכְבֵיעָתָא תְּרֵין יוּדִין נַקְטָא סְתִימִין וּפְרִישִׁין ודו"ק.

דמִשּׁוּם דְּלָא בְּדִיקִיתוּ לִי. נראה אף על גב דהיה הולך אחריהם ביחד ונכנס תכף ומיד עמהם עם כל זה חשש פן על מפתן הבית יזדמן לו אונס שאינו יכול ליכנס אחריהם תכף כגון שיבא אדם חשוב לדבר עמו או סיבה אחרת ואחר שנתן להם רשות להכנס אי אפשר לחזור לומר להם שימתינו עד שיכנס הוא עמהם דאין זה משורת דרך ארץ ואף על גב דיש לו בנים בבית עם כל זה חש פן אותה שעה אינם בבית.

ואין להקשות איך היה הולך אחרי אשתו? דאפשר היה מצדד צידודי. אי נמי היה יותר מארבע אמות ביניהם דמותר כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער המצות.

האִי נַמִי: בִּרְיוֹנֵי שְׁכִיחֵי בִּשְׁבֵיבוּתָן וכו'.. הקשה בפתח עינים ז"ל מאי מדה כנגד מדה הוה בזה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאיתא בפסיקתא שאלו לחכמה חוטא מה ענשו? והשיבה (יחזקאל יח, ד) נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת! ושאלו לנבואה והשיבה (משלי יג, כא) חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה! ושאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה! נמצא אבא חלקיה תפס כשיטת השליח ודביתהו תפסה כמו שאמר הקב"ה ולכן מדה כנגד מדה המטר שהוא ביד הקב"ה ולא נמסר מפתחו לשליח קדים ואתי בזכותה.

ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש היינו מדה כנגד מדה כי היא התפללה שיחזרו בתשובה ובזה חייתה נפשם וחיו ניצוצי קדושה שהיו מתים בקליפה לכך המטר שהוא חיים לעולם וגם בו יהיה בירור ניצוצי קדושה מן הדומם קדים ואתי בזכותה, עד כאן דבריו נר"ו.

והא דאיהו סבר מעיקרא להתפלל שימותו ולא סבר כאשתו להתפלל שיחזרו בתשובה משום דסבירא ליה כיון דאמרו רבותינו ז"ל (נדה דף טז:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וצדיק ורשע לא קאמר, אין נכון להתפלל לפני הקב"ה שישנה המדה שעשה ויעשה אותם צדיקים. ואשתו סברה גדולה אהבה שמקלקלת את השורה (בראשית רבה נה, ח), דכתיב בישראל (הושע יא, א) כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי, וכתיב (מלאכי א, ב) אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר הֳ', לכך נוכל להתפלל לקלקל השורה ויעשה אותם צדיקים הפך המדה הקבועה שקבע הקב"ה בעולם.

ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דאמרו רבותינו ז"ל במשנה (משנה אבות ה, יח) על הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, ואפשר דאלו ידע בהם שהחטיאו רבים ולכך אמר לא תועיל התפלה להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה ודביתהו סברא אין מספקין בידו לעשות מחמת עצמו אבל אם צדיק אחר נטפל לו להתפלל בעדו על כך אפשר שתועיל תפלתו של הצדיק בעבורו, עד כאן דבריו נר"ו.

ווְאַמַאי קָרִי לֵיהּ: 'חָנִין הַנֶּחְבָּא'? שֶׁהָיָה מְחַבֵּא אֶת עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא. עיין רש"י ומהרש"א. ונראה לי בס"ד דאפשר היה כתוב בגמרא בבה"כ והוא ראשי תיבות בבית הכנסת רוצה לומר כשהיה הולך להתפלל על המטר היה מחביא עצמו בבית הכנסת במקום מוצנע ומתפלל שם כדי שלא ירגישו בו, והמעתיקים של הש"ס שגגו בזה וחשבו שהוא ראשי תיבות בבית הכסא וכתבו כן בפירוש, וזה נראה לי דבר אמיתי ונכון. ושוב בא לידי ספר עיון יעקב וראיתי שפירש כן.

זתָּא חָזִי, מַה בֵּין תַּקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לְחֲסִידֵי דְּבָבֶל. נראה לי בס"ד קרי לרב הונא ורב חסדא חסידי מפני שלא מאמינים על עצמן שתועיל תפלת כל אחד מהם לבדו ולכך כל אחד רוצה להיות נעזר בתפלת חבירו וכל זה מחסידותם אך ממילא היו מוכרחים לפרסם הדבר אבל צדיקי ארץ ישראל כגון רבי יונה קרי להו תקיפי שהיו תקיפים בזכות עצמן שבוטחים על עצמן להתפלל ביחיד אבל היו נזהרים מאד שלא לפרסם כי אומרים מוטב שאתפלל יחידי ולא אפרסם הדבר אפילו לאחד!

וראיתי להרב גבורות ארי ז"ל שהקשה והלא אבא חלקיה דהוה בארץ ישראל פרסם הדבר לדביתהו? וגם הוא לא שרי להתפלל ביחיד על המטר ודמי לגמרי לעובדא דרב הונא ורב חסדא יעוין שם.

ונראה לי בס"ד דאין כאן קושיא כלל דאבא חלקיה לא פרסם אלא לאשתו שהיא כגופו ורוב מעשיו וקדושתו גלוייה אליה בלאו הכי מה שאין כן רב הונא ורב חסדא הוו אמרי חד לחבריה. ועוד לשון ליכנוף משמע שהיו מביאים עוד בני אדם עמהם ואפשר שהיה רצונם להתפלל על הגשם בעשרה דשכינתא שרייא במנין. ועוד אבא חלקיה לא אמר לאשתו שתתפלל עמו אלא רק אותו הפעם שנזדמן הדבר כך שבאו החכמים לביתו ובכל פעם היה מתפלל לבדו.

ונראה לומר דבחוץ לארץ צריך שני צדיקים להתפלל על המטר, לכך הוו רב הונא ורב חסדא מתפללים יחד אבל בארץ ישראל יספיק צדיק אחד בלבד כי יצטרף עמו קדושת ארץ ישראל דהא ביום טוב בארץ ישראל עושין יום אחד ובחוץ לארץ עושין שני ימים דאין כח לתקן הפנימיות והחיצוניות ביום אחד. ולכן אמרו בגמרא (כתובות עה.) על חכמי ארץ ישראל חד מנייהו כתרי מינן, ולכן דייק רבי זריקא לתלות הדבר במקומות באומרו תָּא חָזִי מַה בֵּין תַּקִּיפֵי אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל, לְחֲסִידֵי דְּבָבֶל, דהמקום גורם גם כן בזה.

חאֵיזִיל וְאַיְתִּי בְּזוּזָא עִיבּוּרָא. נראה לי שלא הוציא שקר חס ושלום מפיו אלא כך היה עושה באמת אם לא היה יורד מטר אחר תפלתו ולכך אמר בְּזוּזָא שהוא דבר מועט ולבסוף כיון דאתא מטרא לא קנה כדיהיב טעמא.

ברם קשא למאי הוצרך לעשות כן קודם שיתפלל לומר שהולך לקנות חטים? ילך בצינעא ויתפלל! כי מי יודע שהולך להתפלל ומי ישאל אותו להיכן תלך? ונראה לי בס"ד שהיה מתחכם לעשות המצאה זו כדי שלא יעלה על לב מכיריו אחר כך שהוא התפלל בסתר ובא המטר דאפילו בני ביתו לא יבואו לחשוב כך יען כי שמעו ממנו שהוא הולך לקנות חיטים ביוקר דנמצא אסח דעתיה מן המטר.

ועוד נראה לי בס"ד שאומר כן כדי ליקח הגולקא עמו דזה הגולקא הוא חתיכת שק ונקרא גּוּלְקָא דכן מצאתי בערוך החדש שפירש גולקא הוא שק עיין שם, והוא היה רוצה ללבוש שק בעת שיתפלל על המטר ואם יקח השק בידו ירגישו בו בני ביתו לכך לקח הגולקא מן הבית להביא בה חיטים וכאשר יגיע למקום עמוק וצנוע היה פושט בגדיו ולובש הגולקא על בשרו וחוזר ולובש בגדיו העליונים ומתפלל והא דקאי בדוכתא עמיקתא וצניעא דאלו מסוגלים לקבלת התפלה ברחמים, וסימניך (משלי ג, יח) 'עֵץ חַיִּים הִיא' עץ ראשי תיבות עמוק צנוע.

טאִנְקוּט כַּרְעַיְהוּ דְּסוּסְוָתָיְהוּ, עַד דְּקַבִּלוּ עֲלַיְהוּ דְּלָא קָא מְצַעֲרֵי לֵיהּ. נראה לי בס"ד עשה להם כן לרמוז שהוא מתקנא בעבור שהם מצערים את בנו, ואמרו רבותינו ז"ל ברא כרעא דאבוהי, ולכן תפס כַּרְעַיְהוּ.

ועוד נראה לי מה שתפס כרעי הסוסים דאמרו רבותינו ז"ל הסוס הוא גאה בבהמות ורמז להם על שררה וממון אשר רוכבים עליהם ומתגאים בהם הוא יוכל להורידם מאלה שיתרוששו מהם.

יאָמַר לֵיהּ: מַה שְּׁמָהּ? 'חַנָּה', 'תִּתְיַפֶּה חַנָּה'!. קשא למה בעתירי דבי חמיו לא שאל שמותם הן בקללה הן בברכה, ועל אשתו שאל שמה?

ויש לומר בפשיטות דאותם היו אנשים ואפשר דידע להו מעיקרא וידע שמותם אבל אשתו לא ידע שמה וגם צורתה לא ידע ואיך יכוין עליה אם לא יזכיר שמה.

ועוד נראה לי בס"ד דעושר ועוני הוא חיצוני לגוף ואפילו אם לא יזכיר שמם בפירוש יכוין עליהם בסתם לומר על בית חמיו של רבי מני אבל בשינוי הגוף שיתייפה צריך להזכיר שם בעל הגוף כי זו שאלה חזקה יותר וצריך לברר דבריו בתפילתו.

אי נמי קרוב לזה עניות ועשירות אינו דבר חדש בעולם בכל שעה אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים וגלגל הוא שחוזר בעולם, ולכן גם אם יכוין בסתם על בית חמיו של רבי מני יחול עליהם מה שאין כן שינוי הגוף הוא דבר חדש ואינו נמצא כזאת בעולם ולכך צריך שיזכיר שם הגוף בתפילתו כדי שתחול עליו גזרתו.

יא'תַּחֲזֹר חַנָּה לְשַׁחֲרִירוּתָהּ'! וְחָזְרָה חַנָּה לְשַׁחֲרִירוּתָהּ. הקשה הרב פתח עינים ז"ל אמאי לא התפלל שלא תקניטהו מחמת יופיה ותשאר האשה יפה גם חסידה? ואף על גב דהאדם בחירי מכל מקום התפלה מועלת להחזיר הרשע בתשובה ושיבואו לו הרהורי תשובה וכו' עיין שם.

ונראה לי בס"ד דאין הכי נמי היה מועיל כן לפי שעה אך לא בתמידות דאמרו רבותינו ז"ל (קידושין ל:) יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, וכיון דהיופי אשר הוא מסבב לה הגאוה בדרך טבע הוא עודנו בה לכך צריך להתפלל עליה בכל יום שלא יתגבר יצרה עליה להתגאות ביופיה ולכך בחר לעקור ממנה היופי ואז תתבטל הסיבה.

ודע דאיתא בשער הגלגולים (דף מד:) דרבי חנינא בן דוסא ורבי מאיר ורבי ישבב הסופר ורבי יצחק בן אלישיב הם שורש אחד יעוין שם, וראה מה יקרו דברי אמת! דאנחנו רואין שלשה צדיקים שלשתם מלומדים בניסים והיה להם כח גדול בתפילתם דאקיים בהו (איוב כב, כח) וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ ואפשר דגם רבי ישבב היה כחו כמותם אלא שלא נזכרו עליו מעשיות בתלמודא. ונראה לי בס"ד לרמוז ראשי תיבות ארבעה צדיקים הנזכר הוא 'חיים' ובזכותם נזכה לחיים ארוכים טובים ומתוקנים אמן כן יהי רצון.

יבעִמִּי הָיְתָה וְשִׁלַּחְתִּיהָ. עיין מהרש"א ז"ל שפירש לא רצה לשנות הטבע דבקשת החכמה הוא שינוי הטבע עיין שם והוא דוחק מאד, דכמה בקשות יש בתפלה על החכמה ואנשי אנשי כנסת הגדולה קבעו בתפלת שמונה עשרה בקשה על החכמה בראש שאלת צרכיו של אדם וכמה פסוקים יש בתהלים על בקשת החכמה, ואיך חשיב לה שינוי הטבע כמו הך שהוציא פירות מן האילן שלא בזמנם ברגע אחד?

והנה לולי דמסתפינא הייתי מפרש שהיה יודע בעצמו שהיה לו גלגול בחיים והוא מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דאפשר להיות לאדם גלגול בחיים דהיינו אם היה לו נפש וזכה שהשלים התיקון שלה כראוי לא יצטרך למות אלא בעודנו בחיים תסתלק ממנו אותה הנפש שנתקנה ותעלה למעלה והוא בעודנו חי יכנס בו הרוח ויהיה הרוח רוכב על נפש הגר בקרבו כי אי אפשר שאותה הנפש שנתקנה תהיה מרכבה לרוח שעדיין לא נתקן על כן מוכרח דהנפש שכבר נתקנה תעלה למעלה, ותשב שם עד שיושלם תיקון הרוח וכל זה יהיה בעודנו אותו אדם חי בעולם הזה ועל דרך זה יהיה אחר כך תיקון הרוח ויעלה גם כן למעלה ויתחבר עם אותה הנפש ותכנס באותו אדם הנשמה על דרך האמור וזה נקרא גלגול בחיים וכנזכר שם עיין שם.

לכן לבי אומר לי דאפשר רבי יצחק כשהיתה בו הנפש היה יכול להתפלל על כל דבר שירצה ונענה תיכף דזה הכח היה לו מכח הנפש שבקרבו שהיתה גדולה וגבוהה מאד ומצד בחינתה ושרשה היה ראוי לכך להיות שערי תפלה פתוחים לפניו ובפרט כי הנפש הוא סוד תפלה כי דבר זה יתחייב להיות כפי השרשים, אך אחר שזכה להשלים תיקון הנפש לגמרי זכה שיהיה לו גלגול בחיים שתסתלק הנפש ותעלה למעלה ויכנס במקומה הרוח והם בקשו ממנו להתפלל בזמן שכבר עלתה הנפש ונכנס בו הרוח ומצד שורש הרוח ובחינתו לא היה לו כח זה. ולכן אמר להם עִמִּי הָיְתָה וְשִׁלַּחְתִּיהָ רמז על הנפש אשר מכחה היה לו יכולת זו וכבר שלחתיה בעודי חי ואינה עתה בקרבי כדי שיהיה לי יכולת זו. כן יש לפרש בדרך אפשר כי לא אוכל להחליט דבר זה וברוך היודע.

דף כד עמוד א[עריכה]

אָמַר: "תְּאֵנָה תְּאֵנָה, הוֹצִיאִי פֵּרוֹתַיִךְ, וְיֹאכְלוּ פּוֹעֲלֵי אַבָּא"!. נראה לי בס"ד כפל הלשון 'תאנה תאנה' דקאי על חלק הטמון בקרקע ועל חלק שלמעלה מן הקרקע דהפירות יוצאין מכח שניהם.

או יובן דקאי על האילן ועל המזל שלו, דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה י, ו) אפילו עשב אחד יש כח רוחני שאומר לו גדל.

או יובן 'אברהם יצחק' עולים מספר תאנה [456] לכך אמר ב' פעמים 'תאנה תאנה' חד לעורר בזה זכות אברהם ויצחק וחד לעורר בזה זכות 'יעקב לאה רחל' זכותם יגן עלינו אמן שהם גם כן עולה מספרם תאנה.

ברַחֲמָנָא לִשְׂבְּעָךְ, כִּי הֵיכֵי דְּשַׂבְעִינָן בְּרָךְ. הקשה מהרש"א הוה ליה למימר לשבעיה לברך? ונראה לי בס"ד דהוא אמר להם שהיה עוסק במצוה אך כולי עלמא ידעי שכר מצות בהאי עלמא ליכא נמצא פירות המצות אין זמנם עתה ולכן מצאו מקום לתפילתם עליו לומר כשם שבנך השביענו פירות קודם זמנם כן הקב"ה ישביעך שכר מצותיך שעשית ביום זה קודם הזמן דהיינו שיתן לך מן השכר בעולם הזה שהוא קודם הזמן.

ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ מאחר ששמע שאמר בנו לתאנה הוציאי פרותיך ויאכלו פועלי אבא משמע שהוא בקש בזכות אביו והתאנה הוציאה פירותיה בזכות אביו על כן נמצא הוא העיקר בזה לכך אמרו רחמנא לשבעך, עד כאן דבריו נר"ו.

גאָמַר לָהּ: בִּתִּי, קָא מְצַעַרְתָּא לִבְרִיָּתָא? שׁוּבִי לַעֲפָרֵךְ, וְאַל יִכָּשְׁלוּ בָּךְ בְּנֵי אָדָם!. הא דלא קללה שתהא שחורה כמו שכתב מהרש"א ז"ל, נראה לי בס"ד מפני שלא רצה לשנות הטבע להסיר ממנה היופי שנבראת בו דהא הוא עצמו כעס על בנו בעבור שהטריח לעשות שינוי הטבע ואיך הוא יעשה כן אבל מה שאמר שתחזור לעפרה אין זה שינוי הטבע כי סוף אדם למות וזה דרך כל אדם וכמו שאמרו (ברכות יז.) שאמרו והכל למיתה עומדין, ופשוט.

דהַוְיָא לֵיהּ הַהוּא חַמְרָא, כַּד הֲוָה אַגְרֵי לָהּ וכו'.. עיין בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות בכונת האכילה מה שאמר על ענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר דעליו אמרו בגמרא (שבת קיב:) אמר רבי זעירא אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר יעוין שם. והנה בודאי גם חמור של רבי יוסי דמן יקורת היה מתוקן כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ולכן אל תתמה על דברים אלו דהם ודאי כפשוטן.

האֱלִיעֶזֶר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא, כַּד חֲזוּ לֵיהּ גַּבָּאֵי צְדָקָה, טָשׁוּ מִינֵיהּ וכו'.. אף על גב דבאושא התקינו אל יבזבז יותר מחומש (כתובות נ.), הוא היה קודם תקנת אושא והוא הנזכר במשנה דאבות. וראיתי להגאון גבורות ארי ז"ל שכתב משמע ודאי דאלעזר איש ברתותא הוה בימי האמוראים ובתר תקנת אושא הוה יעוין שם. וזה תימא מנא ליה הא ואמאי לא זכר שר דשמו הטוב נזכר באבות עם התנאים.

ופָּשׁ גַּבֵּיהּ חַד זוּזָא, אָזַל זָבַן בֵּיהּ חִטֵּי וְאַסִּיק. יש להקשות וכי היה לו צורך לקנות חטים לביתו? הלא הוא הלך לקנות נדונייא בשביל הנשואין וכיון דנתן המעות למצוה ולא נשאר לו אלא זוז אחד ישאר בכיסו וילך לבית מדרשו!

ונראה לי בס"ד דאלו החיטים קנאם לצורך הנישואין של ביתו שצריך לאפות לחם לסעודת האורחין וקרובים והראה בזה גודל בטחונו בהשי"ת דודאי ימציא לו מעות לנדונייא של ביתו עתה במזומן ויעשה לה הנשואין בקרוב דאז החיטים הם צריכין לעת עתה לסעודת הנשואין.

זחַזְיָא אַכְלַבָּא דְּמַלְיָא חִטֵּי, וְקָא נַפְקָא בְּצִנוֹרָא דְּדָשָׁא, וְלָא מִיפְתַּח בָּבָא מֵחִטֵּי. נראה לי בס"ד הטעם שנעשה הנס גדול כל כך שלא נשאר בחלל האכלבא אויר ריקם אפילו שיעור אצבע, היינו מדה כנגד מדה שהוא נתן צרכי נשואין של יתום ויתומה בשלימות שלא היו צריכין לגבות אפילו זוז אחד דהא לקחו כל הצריך להם ונשאר אצלו זוז שלא היה צריך להם על דרך שנאמר (רות ב, יד) וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, מהיכן נודע ותשבע? משום ותותר! וכן כאן, ולכן מדה כנגד מדה באה הברכה של הנס ומילאה את האכלבא כולה שלא נשאר חלל ריקן אפילו כדי אצבע.

חהָעֲבוֹדָה, הֲרֵי הֵם הֶקְדֵּשׁ עָלַיִךְ, וְאֵין לָךְ בָּהֶם, אֶלָּא כְּאֶחָד מֵעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. פירש רש"י ז"ל משום דמעשה נסים הוא ואסור ליהנות ממעשה נסים עיין שם. הנה בסה"ק 'בֶּן אִישׁ חַי' בפרשת כי תבא הקשיתי לפי זה איך אליהו זכור לטוב נהנה ממעשה נסים אצל הצרפתית בכד הקמח וצפחת השמן? ויש בזה תירוצים, ובכלל תירצתי בס"ד דהתם אין הנס נראה כל כך בחוש הריאות דאותו הקמח שבכד והשמן שבצפחת לא נוספו על שיעור שהיו בתחילה אלא רק כל פעם שתבוא הצרפתית ליקח קמח מן הכד ושמן מהצפחת נשלם החסרון של שיעור נטילתה תכף ומיד בהסרת ידה זה יוצא וזה נכנס במקומו כהרף עין ולא ניכר כל כך החסרון והמלוי למראה עינים מה שאין כן אצל רבי אליעזר הניח סאה ומצא עשרת אלפים סאין דמעשה הנס הם בעין.

ובזה פרשתי שם בס"ד (דברים כח, ח) יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ, פירוש אחר שתניח החיטים באוצר ולא בעודם מחוברים בקרקע כדי שלא תטרח ביתרון הברכה בקצירה ודישה ותיקון והבאה ואם תאמר זה היתר מעשה נס הוא ואין נהנין ממעשה נסים? לזה אמר וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ דאינו ניכר יתרון הברכה בחוש הריאות אלא יהיה יתרון הברכה בכל עת שתשלח ידיך באוצר אם תטול סאה יתמלא במקומה על דרך שאמרנו אצל הצרפתית בברכת אליהו זכור לטוב.

ואין להקשות כיון דלא רצה ליהנות ממעשה נסים אמאי אמר לאשתו שיש לה בהם שיעור קטן כשיעור מתנת עניים? דנראה ודאי באמת הוא יש לו חלק משלו באלו החיטים והוא החיטים שקנה בזוז ובעבור חלק זה שאינו בנס אמר לה שתיקח שיעור קטן כשיעור מתנה לאחד מן העניים.

ובספר אדמת קודש (חלק ב' בחושן משפט סימן ג') נשאל בראובן ושמעון שהטילו לכיס זה מנה וזה מנה ונשתתפו דכל ריוח שירויחו יהיה לאמצע חוץ ממציאה שאם ימצא אחד מהם מציאה תהיה לעצמו ואין לשותפו חלק בה. וקנו סחורות ובכלל קנו שמן זית הרבה שהיה בזול והניחו השמן בביתו של ראובן ויהי היום נכנסה אשת ראובן למרתף שהיה בו השמן של השותפות וראתה כד אחד מהשמן של השיתוף שהיה מפעפע ויוצא בדופני הכלי והרגישה בדבר שמעשה נס הוה והביאה כדים ריקים ומילאתם עד שלא נמצא אתה עוד כלי ויעמוד השמן! על כן בא ראובן לשאול אם יש לשותפו חלק בשמן הנוסף כיון שתוספת זה בא מגוף השיתוף או אם יהיה נידון שמן זית זה כמציאה והרי הוא שלו כמו שהתנו בתחילת השיתוף?

והשיב הרב ז"ל, שאבותינו ספרו לנו בדורות הראשונים שאירע נס כזה לאחד מבני ישראל קרוב לנו האיש בחצר אשר שמו נקרא עליו עד היום חזקה של ר"א בונג"י נשמתו עדן בבית אשר הוא תחת סולם העליון אשר היה דר בו הר"א הנזכר ואשתו של הר"א הנזכר נעשה נס על ידה והרגישה בדבר ולא הודיעה לבעלה וסיפקה מאותו שמן לכל צרכי ביתה י"ד שנים! ולענין דינא של ספק השאלה האריך הרב שם בראיות ופסק הדין שזה תוספת השמן יש לו דין מציאה ואין לשותף חלק בו אך חביריו של הרב ז"ל חלקו עליו ופסקו שיהיה לאמצע השותפות, יעוין שם.

והנה במעשה הנזכר לא חשו הרבנים הנזכר דאין ליהנות ממעשה ניסים אך כפי החילוק אשר עשיתי בין עובדא דצרפתית ובין עובדא דר"א גם זו המעשה אין בה חשש דדמי לעובדא דצרפתית דאין הרבוי הנעשה על ידי הנס נראה כל כך בגלוי בחוש הריאות אלא הברכה שורה קמא קמא כנגד הניטל מן הכד.

ועוד שמעתי נס כיוצא בזה שנעשה קודם מאתים ועשרים שנה בעיר אחת שהיה דר בה אדם תופר מנעלים איש תם וישר ודחיקא ליה שעתא טובא ובא אצלו אליהו זכור לטוב ונתן לו כיס זהובים ואמר לו שיקח ממנו בכל יום עשרה או עשרים זהובים ולא יחסר הכיס כלום אך בתנאי שלא ימנה הזהובים שבכיס וכן עשה, היה נוטל בכל יום עשרה או עשרים זהובים מן הכיס עד שמילא בזה חמשה וששה כלים גדולים ואותו הכיס היה נושאו בתוך בגדו יומם ולילה ובשבת ויום טוב היה מצניעו בתיבה וסוגרה במפתח ואינו מוסר המפתח לאשתו ולא גילה לה הדבר, והעולם היו מתפלאים מאד איך נתעשר זה ובמה נתעשר? ואין שום בריה יודעת בדבר זה.

פעם אחת לקחה אשתו מפתח התיבה בסתר ופתחה התיבה לראות מה בתוכה והכיס היה בה ופתחה הכיס ותמנה הזהובים שבו ותתפלא על הדבר הזה בקרבה למה היה מסתיר התיבה ממנה מאחר שלא היה בה רק כיס אחד מלא זהובים שיעור אחד ממאה מן הזהובים המסורים בידה ועל מה כל החרדה? ותאמר לאישה: על מה היית מעלים התיבה ממני? והלא לא היה בה אלא רק כיס שיש בו שני מאות זהובים ואני בידי מסור כמה אלפים זהובים! ויכה כף על כף ויאמר: מה עשית! כך וכך הוא הענין ועתה נסתלקה הברכה וכן היה לו שמאותו היום מה שהיה נוטל מן הכיס לא היה מתמלא במקומו ובעשרה נטילות נתרוקן הכיס. עד כאן שמעתי. והנה גם בזה נעשה נס הברכה בדרך הנס שנעשה אצל הצרפתית וכאשר אמרנו.

טאוֹי לַדּוֹר שֶׁנִּתְקַע בְּכָךְ. נראה לי בס"ד תיבת 'כך' מורה על זמן ביטול מצות הצדקה שכף העני פתוחה לומר תנו לי! וכף העשיר סתומה שאינו נותן, אבל אי אפשר לומר שאותיות כך מורה על זמן שהעשיר כפו פתוחה וכף המקבל סתומה שאינו רוצה לקבל כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ ותמיד תמצא כף פתוחה לקבל ורק העשיר כפו סתומה לבלתי יתן כלום. נמצא תיבת 'כך' שהיא כף סתומה וכף פתוחה מורה שהעני פתוחה ידו לקבל והעשיר סתומה ידו לבלתי יתן.

ולכן בעבור ביטול מצות הצדקה הגשמים נעצרים מדה כנגד מדה הם נוהגים שכף העני פתוחה לקבל וכף העשיר סתומה מליתן כן יהיה להם שפותחים ידם לקבל שפע המטר ומן השמים הכף סתומה מליתן מטר ולכן כשראה שהתפלל על הגשם ולא נענה אמר אוֹי לַדּוֹר שֶׁנִּתְקַע בְּ'כָךְ' דייקא דהיינו בביטול מצות הצדקה הרמוז באותיות 'כך' ואמר שנתקע רוצה לומר שהם מתמידים בכך ואפילו בדרך מקרה אין נותנים צדקה.

י(במדבר טו, כד) "וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה", מָשָׁל לְכַלָּה, בִּזְמַן שֶׁעֵינֶיהָ יָפוֹת, אֵין כָּל גּוּפָהּ צָרִיךְ בְּדִיקָה. קשה וכי לא יש עיניה יפות ומלאה מומין? ונראה לי בס"ד קאי על עין השכל רוצה לומר עיני שכלה פתוחות להשגיח על איברים שבגופה שיהיו מנוקים ומקושטים בכל מיני קישוט דאז אפילו אם יש בהם איזה חסרון יכסה עליהם הפרכוס וקישוט שבהם. וכן הנמשל אם הנשיאים עיני העדה פקחים להשגיח על אנשי דורם אין המון העם צריכין בדיקה ביום צרה ותחנונים כנהוג בתענית ציבור דודאי טובים הם.

יאטָרַחְנָא וּמַיְתִּינָא חַמְרָא לְקִדּוּשָׁא וְאַבְדַלְתָּא. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא עשה מצוה ביין שהוא בסוד הגבורה כנודע לכן הגשמים שהם בסוד הגבורה ירדו בזכותו דידוע מה שאמר לעיל למה נקראו גבורות גשמים? מפני שיורדים בגבורה! ובודאי זכות רבינו הקדוש נפיש טובא טפי מאותו האיש אלף פעמים ובכלל מאתים מנה אך רצו מן השמים להודיע לבני אדם כח המצוה של זכות הרבים.

יבמִיקְרֵי דַּרְדְּקֵי אֲנָא, וּמַקְּרִינָא לִבְנֵי עֲנִיֵּי כִּבְנֵי עַתִּירֵי. נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה הוא השוה עניים ועשירים ביחד יבא המטר בזכותו שהמטר משקה העניים והעשירים בהשוואה אחת.

גם עוד בעבור שהוא משחד התינוקות בדגים כדי שלא יצטרך להכותם יבא המטר בזכותו שהוא שלום בעולם כי בעלי שדות וכרמים שמשקין מן הנהר הם תמיד בפלוגתא זה מכה את זה בעבור המים שכל אחד ירצה לעצמו אך המטר יורד מלמעלה על כל השדות בהשוואה אחת ואין אומר ואין דברים.

גם עוד הוא שיחד התנוקות ללמוד תורה בדגים שהם גדלים במים ומכוסים מן העין כן יבא בזכותו הגשם שיוצא מן האידים שבים ופעולתו מכוסה מעין האדם וקמא קמא נבלע בקרקע ואינו נראה.

יגשַׁקְלוּהָ לְנַחְמָן וְשַׁדְיוּהָ מִגּוּדָא לְאַרְעָא. יש להקשות למה אמר 'מגודא' דודאי לא הוה יתיב אגודא! והוה ליה למימר שדיוה מאיגרא לארעא?

ונראה לי בס"ד דעצירת גשמים מסיבת העונות שנעשו ככותל מבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים ולכך צועקין ואינם נענים כמו שנאמר (ישעיהו נט, ב) כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם, ורב נחמן גזר תענית ואמר סליחות וודויים כדי לסתור הכותל הזה של העונות וכיון דלא נענה בירידת גשמים, שמע מינה דהכותל עודנו קיים ומפסיק על כן אמר 'שַׁדְיוּהָ לְנַחְמָן מִגּוּדָא לְאַרְעָא' רוצה לומר מן כותל של העונות שבא לסתרו ולהפילו ולא נסתר אלא נשאר עומד במקומו.

או יובן החכמים נקראים חומה, שהם כחומה לישראל להגין עליהם ולכן כיון שלא היה כח להגין עליהם בצרה זו אמר שַׁדְיוּהָ מִגּוּדָא רוצה לומר תשליכו אותו מתואר הגודא שהיה לו כי עתה נראה שאינו חומה לישראל.

או גּוּדָא בהפוך אתוון דּוֹאֵג שהיה לבו דואג על צרת ישראל ועתה שלא הועיל בתפלתו כדי לצאת מדאגתו אמר 'שַׁדְיוּהָ מִגּוּדָא' רוצה לומר תשליכו אותו מדאגתו שעומד בה עד 'אַרְעָא' שלא הועיל בדאגתו כלום ולא עשה תועלת בזה.

דף כד עמוד ב[עריכה]

יָהַב עֵינֵיהּ וַהֲוָה כַּפְנָא. נראה לי בס"ד הענין היה כך כיון שראה שהם משחקים בלחם שמבזים השפע שנתן הקב"ה לבריותיו רצה להענישם לאלו דוקא למעט פרנסתם ולמנוע שפע הפרנסה מהם וְיָהַב עֵינֵיהּ רוצה לומר עין השכל שלו שעשה כונה הידועה לו בדבר זה למנוע שפע הפרנסה מאלו המבזים את השפע. ואף על פי שהוא כיון רק לאלו, עם כל זה מחמת שהיה אותו זמן קטרוג למעלה על אנשי העיר ההיא ואגפיה נתפשטה כונתו במניעת השפע על כל אנשי העיר ואגפיה ולכך הֲוָה כַּפְנָא ברגע תכף ומיד שלא ירד מטר בעיר ההיא ואגפיה ועלה השער פי שלשה!

והחכמים הרגישו בדבר זה והיו יראים לומר לו כך וכך גרמת בכונה שלך! ורצו שתלמידו יוציאו לשוק ויראה בעיניו הכפנא דהוה לכל העיר ואז הוא מאליו ירגיש בדבר זה שגרם בכונתו ההיא כדי שיתקן הדבר, וכן עשה דכאשר ראה נאספים על פסולת תמרים וידע דאיכא כפנא הרגיש דכונתו שכיון למנוע הפרנסה מאותם המזלזלים בפת היתה גרמא למנוע שפע הפרנסה לכל העיר, אז נצטער על זאת שגרם צער ונזק לאנשי העיר כולם ולכך אמר לשמעיה שיחלוץ מנעליו לילך יחף כדי לקבל צער על עצמו ולאו בשביל ירידת הגשם עשה כן דאין חולצין מנעל אלא בגזרת תענית וכאן עדיין לא גזרו תענית וגם לא עמדו בתפלה לבקש רחמים ומשום דהוה חביב קמי קודשא בריך הוא לא רצה השי"ת שיצטער אפילו צער מועט ותכף שלח את אליהו זכור לטוב אליו ומנעו ואמר לו אם יחלוץ השני אז תתהפך ירידת המטר לקללה שיחריב העיר! ובזו ההצעה שכתבתי יתישבו כמה דקדוקים במאמר ויתישב המאמר לנכון בעזרת השם יתברך.

בדְּקָא מַיְתּוּ חָלָא וּמַלְיוּנְהוּ לְאַרְבֵּי, וַהֲוָה קִימְחָא דִּסְמִידָא. הא דהביא חול והפכוהו לקמח ולא הביאו עפר, לרמוז על זכות רב יהודה כי הצדיק הוא מגין על העולם כחול אשר הוא מגין לעולם מן הים כמו שנאמר (ירמיהו ה, כב) 'אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ' ורמז בזה שבזכות רב יהודה נהפך הרעב לשבע.

ועוד נראה לי בס"ד רמז על זכות תורה שבעל פה שהיא שמונה דרגין שהם: כשר ופסול ואסור ומותר וחייב וזכאי וטמא וטהור, שהיה עוסק בה רב יהודה באהבה וחיבה וכמו שנאמר (תהלים קיט, צז) מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ, (תהלים קיט, קסה) שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ, ולכן שמונה פעמים אהבה כנגד שמונה דרגין הוא עולה מספר ק"ד [13×8=104] ואם תוסיף מספר ק"ד על מספר חול [44] יעלה מספר קמח [148] לכן בזכות רב יהודה נהפך החול לקמח והונח בספינה כי עולם הזה נמשל לספינה וכמו שאמרו המפרשים במאמר רבה בר רב חנא.

גדְּמִטּוּבֵיהּ אוֹטִיב לְעַמֵּיהּ. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר בזוהר הקדוש בהך עובדא דבאו החכמים אצל רשב"י בשביל עצירת גשמים דאין הגשמים יורדין אלא אם כן נעשה זווג עליון במידות למעלה עיין שם, ולזה אמר דְּמִטּוּבֵיהּ אוֹטִיב לְעַמֵּיהּ.

דמִי אִיכָּא דְּמַטְרַח קַמֵּי שְׁמַיָּא כּוּלֵּי הַאי?. קשה וכי רבא עשה לכבוד עצמו דבר זה? והלא אם המלך דברה טוב בעבור כל היהודים שאמרה למלך לא להוי לך עסק בהדי יהודאי דכל מאן דבעיין ממרייהו עביד להו! והמלך הכחיש בזה והסכים לעשות נסיון בירידת המטר שלא בזמנו וזה הנסיון יהיה בנין אב ויסוד מיוסד שלא להרע ליהודים כלל ועיקר מכאן ולהבא ואינו בשביל רבא לבדו, ואם לא יעלה הנסיון ודאי יצמח רעה חס ושלום לישראל מכאן ולהבא שלא יהיה חושש מגזירות רעות אשר יגזור עליהם, ולמה הוה רתחא על רבא?

ונראה לי בס"ד דרבא בקש גשמים מרובין כאשר ירדו בימי שמואל כדי לפרסם הנס ביותר ובשביל קיום הנסיון היה די לירד מטר מעט ולכן הוכיחו אביו מִי אִיכָּא דְּמַטְרַח קַמֵּי שְׁמַיָּא כּוּלֵּי הַאי? רוצה לומר לבקש גשמים מרובים מאד שלא לצורך כי אם רק ליפות הנס לעשותו כאשר היה בזמן שמואל הנביא ע"ה באומרו (תהלים מד, ב) בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ וּבְעֵינֵינוּ לֹא רָאִינוּ, דלכך אָתָא מִטְרָא עַד דְּשָׁפוּךְ מַרְזְבֵי דִּמְחוֹזָא לְדִגְלָת.

הקוּם וְאַשְׁנִי מִדּוּכְתִּיךְ, דְּרַתְחֵי עֲלָךְ מִן שְׁמַיָּא. נראה לי בס"ד דהמזיקין לא היו שלוחים אליו מן השמים ולא גזרו מן השמים בכך אלא שר השדים כיון דידע דרתחי עליה משמיא אז מאיליו ומעצמו נתגרה בו ושלח חילו להזיק לרבא כי מצד טבען הם רוצים להזיק לצדיקים ורק הם מתייראים מסטרא דקדושה, וכיון דידעו דאיכא רתחא אין להם מורא ופחד אם יזיקו!

ומאחר שהם באים מצד בחירתם אין באים להזיק בעוד שבני הבית ניעורים אלא ממתינין עד שישנו בני הבית, ולכך כיון ששכב רבא על מטתו בתחלת הלילה תכף ומיד בא אליו אביו בחלום והגיד לו הדבר הזה יען דהמזיקים לא באו עדיין למטתו מפני שעדיין בני ביתו ניעורים בחדר שישן בו רבא ואמר לו שיקום ממטתו וישנה מקומו ולא חש פן יבואו אחריו המזיקין למקום השני מפני שהשר שלהם לא שלחם אלא לאותו החדר שמטתו של רבא שם והם לא ישנו תפקידם ושליחותם ולא ילכו לחדר אחר, וכן עשה רבא קם במהרה ושינה מקומו והמזיקין ניגשו להזיק אחר שישנו בני הבית ואף על פי שראו המטה רקנית עשו חבלות במטה ושפכו חמתם בה ולא הלכו לחפש אחר רבא כי הם היו שלוחים רק לאותו החדר בלבד.

וכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּנַחַת וַחֲנִינָא בְּצַעַר. נראה לי אמר כן לאו דהקפיד על צערו, אלא רצה שיפסק המטר בדברו ויחזור ויביאנו על ידי תפלתו וכיון שבא על ידי תפלתו יבא ברצון וברכה.

ומה שחזר ואמר וַחֲנִינָא בְּצַעַר נראה לי הכונה דשאר עניים אף על פי שאין להם שדות וזרעים עצבים בפסיקת הגשמים מפני יוקר הלחם אך הוא די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ואינו אוכל לחם ולא אכפת לו ביוקר.

זוְלָא יַעְדֵי עָבִיד שׁוּלְטָן מִדְּבֵית יְהוּדָה, וְאַל יִהְיוּ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין לְהִתְפַּרְנֵס זֶה מִזֶּה. נראה לי בס"ד קישור שני בקשות אלו ביחד, דאיתא בגמרא דברכות (ברכות ג.) שהיו חכמי ישראל באין אצל דוד המלך ע"ה ואומרים לו: אדונינו המלך עמך ישראל צריכין פרנסה! אמר לו לכו והתפרנסו זה מזה. ואמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי וכו' ואמר להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד עיין שם. והנה זה תינח אם יש להם מלך דאז יפשטו ידיהם בגדוד ולא יתפרנסו זה מזה מה שאין כן אם הם בגלות שאין להם מלכים מוכרחים להתפרנס זה מזה במה שאפשר? ולזה אמר ולא יַעְדֵי עָבִיד שׁוּלְטָן ואז ממילא לֹא יִצְטָרְכוּ עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהִתְפַּרְנֵס זֶה מִזֶּה!

חכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ אֵינוֹ נִזּוֹן אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי, דַּיּוֹ בְּקַב חֲרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. יש להקשות חלוקה זו דדי לו בקב חרובין למאי צריכא למימר כי דבר זה ידוע לבני אדם התחתונים?

ונראה לי בס"ד דמצינו להראשונים ז"ל שפרשו 'בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי' כלומר בהשביל והצינור שלו וצריך להבין מה טעם יש בזה ומה צורך בו?

ונראה לי בס"ד דלפעמים הרבה יזדמן שיהיה קטרוגים רבים על הדור ועל כן כאשר הקב"ה נותן שפע פרנסה לדור כשמתפללין אליו כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא (יואל ב, יג), יעכבו המקטרגים את השפע שלא ירד לתחתונים מחמת קטרוגם בעונותינו הרבים ולכן השי"ת כשירצה להסתיר השפע מן המקטרגים משלשלו לתחתונים בתוך השביל של רבי חנינא בן דוסא כי לכל אחד ואחד יש לו שביל וצינור למעלה וכאשר עושה חסד עם בעל תשובה לקבלו בהסתר שלא ירגישו בו המקטרגים כן יעשה חסד כזה עם העולם בהשתלשלות השפע.

והטעם שלא יקטרגו בראותם השפע יורד ברבוי בתוך השביל של רבי חנינא בן דוסא היינו מפני דרבי חנינא בן דוסא היה מסתפק במועט בקצה האחרון שהיה די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת ואם כן לא אכפת להם ברבוי השפע שיהיה תוך השביל שלו מאחר שאין נהנה ממנו כלום! ועוד לא ישימו לב על כל מה שיורד תוך שביל שלו המעט הוא אם רב. ואם לא היה מסתפק במועט היו מקטרגים ושמים לבם על השפע היורד תוך שביל שלו דאף על פי שהוא היה צדיק גמור היו מקטרגים עליו מכח עונות הדור כנודע.

וזהו כונת בת קול כל העולם ניזון בתוך השביל של חנינא בני מטעם דחנינא בני די לו בקב חרובין ולכן יהיה הברחה לשפע היורד תוך שבילו מקטרוג המקטרגים והם ודאי אין שומעים דברים אלו.

דף כה עמוד א[עריכה]

וִיְהָבוּ לֵיהּ חַד כַּרְעָא דִּפְתוֹרָא דְּדַהֲבָא. נראה לי בס"ד הא דנתנו לו 'חַד כַּרְעָא דְּדַהֲבָא' ולא דבר אחר כדי שאחר כך תראה אשתו מראה החלום בשלחן ותשתכך דעתה שתסבול העוני ברצונה הטוב.

ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (בשער מאמרי רבותינו ז"ל דף יג) בסוד קב חרובין דרבי חנינא בן דוסא שזה הדוחק והעוני שהיה לו הוא בעבור סיבה שקודם זה בביאה ראשונה שבא לעולם הזה לא זכה לבנים ובא לתקן דבר זה עתה, ושם מפורש הדבר היטב בקיצור יעוין שם.

ובזה מובן בס"ד שפיר הטעם שנתנו לו 'כַּרְעָא דְּדַהֲבָא' לרמוז לו שאל יתרעם על דוחק הפרנסה שהיה לו כי דבר זה נעשה לו מסיבת העדר הבנים בגלגול הקודם והבנים מכונים בשם כרעא כמו שאמרו רבותינו ז"ל ברא כרעא דאבוהי, ויש בזה סוד כנזכר בדברי רבינו ז"ל. והנה ודאי בגלגול זה זכה לבנים דאיתא בסדר הדורות בשם יוחסין דרבי חנינא בר חמא היה בן בנו של רבי חנינא בן דוסא זכותם יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.

ומה שהראו לאשתו בחלום דחסר שולחנם רגל אחת לפי הטעם שכתבתי לעיל דעניותו עשתה חסד גדול עם כל העולם דעל ידי כך היה נעשה הברחה לשפע הפרנסה של העולם מן המקטרגים כשהיה יורד תוך שביל שלו, נמצא לפי זה היה מקיים רבי חנינא בן דוסא רגל של גמילות חסדים יותר מן הכל שהיה עושה חסד עם עשירים ועם עניים בירידת השפע שלהם תוך שביל שלו ועתה שנתעשר נתבטלה ההברחה ונמצא בטלה רגל הגמילות חסדים שהיה לו, ולכן הראו להם שלחן חסר רגל אחת.

באָמַר לָהּ: בִּתִּי! מַאי אִכְפַּת לַךְ? מִי שֶׁאָמַר לַשֶּׁמֶן וְיַדְלִיק יֹאמַר לַחֹמֶץ וְיַדְלִיק. קשא איך אומר לה 'מאי אכפת לך' והלא אין נהנין ממעשה נסים! דאפילו על נר חנוכה אמרו אסור להנות ממנו וכל שכן זה. ודוחק לומר משום דהנאת הנר בליל שבת מצוה ולהכי שרי.

ונראה לי בס"ד כי הם לא היו צריכין לאותו הנר בשבת כי זה הדליקה בתו ובודאי אשתו דרבי חנינא בן דוסא גם היא הדליקה נר והיו אוכלים לנר אשתו דרבי חנינא בן דוסא.

ובזה ניחא לן לתרץ דקדוק אחר דקאמר הָיָה דּוֹלֵק עַד שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ אוּר לְהַבְדָּלָה דמשמע שהדליקו נר אחר ממנו כדי להבדיל לאורו וקשא אמאי לא הבדילו על נר זה עצמו? אך כפי האמור ניחא דזה היה מעשה נס וקיימא לן (משנה ברכות ח, ו) אין מברכין על הנר במוצאי שבת עד שיאותו לאורו, ואין נהנין ממעשה נסים לכך הדליקו נר אחר ממנו וברכו על נר השני דכהאי גוונא אין לחוש להנאת מעשה נסים.

ברם יש להקשות במאמר זה כמה דקדוקים, אמאי ראה אותה עציבה? דהא ודאי עד שהרגיש בפניה שהיתה עצבת ועד ששאל והחזירה לו תשובה שנתחלף לה השמן בחומץ ועד שאמר לה מי שאמר לשמן וכו' עברו כמה רגעים שכבר הדליק החומץ! ואם כן התחיל הנס דהחומץ לא ידליק אפילו חצי רגע ומה גם דודאי שפכה החומץ על גוף הפתילה וכיון שהיתה שרויה בחומץ לא תדליק כלל וכיון דנדלקה אם כן ראתה הנס ואמאי נעצבה?

ועוד יש להקשות למה האריך להזכיר חלוקת השמן? די לומר 'מאי אכפת ליך הקב"ה יאמר לחומץ וידליק'! ועוד למה הוצרך הנס להיות גדול כל כך שישאר דולק עד מה שאמר? ועוד הלא הם היו מלומדים בניסים וכמו שאמרו על אשתו שאף היא להביא מרדה נכנסה ואמאי עציבת?

ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שבת לב.) אם עושין לאדם נס מנכין לו מזכיותיו, ובודאי לפי גודל הנס כן יהיה ניכוי הזכיות יותר גם ידוע ששם הוי־ה ב"ה פועל למעלה מן הטבע ומצידו אין הפרש בין דבר טבעי לדבר שאינו טבעי וכמו שכתב הרב בינה לעיתים על פסוק 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' (תהלים קיח, כג), כלומר דבר הוה ורגיל אף על פי שהוא הפך הטבע ורק 'הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ' אנחנו התחתונים אבל שם אלקים הוא פועל בטבע דוקא לכן אלקים עולה מספר הטבע [85] וכנזכר בספרי המפרשים ז"ל.

ובזה תבין הטעם שיש כמה צדיקים שנעשה להם נסים תמיד שהם הפך הטבע ולפי הכלל הנזכר דבנס מנכין מזכיותיו אם כן אפסדו טובא! ואיך יתכן? ברם הענין הוא דאותם צדיקים הקב"ה יתנהג עמהם בשם הוי־ה ששם אין הפרש בין טבע ללא טבע והכל חשיב כדבר ההווה ורגיל וכמו שכתב הרב בינה לעיתים ז"ל על פסוק 'מֵאֵת הֳ' הָיְתָה זֹּאת' ולכן אין מנכין מזכיותם כלום דאין זה חשוב לגבי דידם נס אלא כדבר טבעי ורגיל, אבל מה שאמרו מנכין מזכיותיו הוא לאדם שהשפעתו והנהגתו על ידי אותיות שם אלקים דאז כל דבר שהוא הפך הטבע חשוב נס.

ולכן בתו של רבי חנינא בן דוסא היתה עצבה כי היא ראתה שכבר נעשה הנס שהדליק החומץ ונעצבה כי אמרה מי יודע כמה זכיות ינכו לי בעבור נס פלאי כזה! ואמר לו אביה מאי אכפת ליך? דאצלינו לא יש ניכוי זכות! כי הנהגתינו היא על ידי שם הוי־ה ב"ה ששם אין הפרש בין טבע ללא טבע כי לגבי דידן מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק, שהדלקת החומץ לגבי דידן חשיבה כמו הדלקת השמן מאחר דהשפעתינו והנהגתינו היא באותיות שם הוי־ה דוקא ולא בשם אלקים, ואם כן מאי אכפת ליך ממעשה נסים? הכל שוה!

ובזה ניחא שהיה מדליק עד מוצאי שבת, והיינו להורות לה מן השמים דבעבור זה הנס לא יחסר לה כלום מן זכיותיה, דאם נחסר למה הדליק ביום ללא צורך, והלא כפי רבוי הנס ירבה הניכוי מזכיות? אלא ודאי לא יש ניכוי זכיות כלל! ולכן מה אכפת לה ברבוי הנס דאם לא כן היה לה תרעומת בזה.

ובזה יובן עוד דקדוק אחר דבתו קראתו חָלָא שהוא לשון תרגום ורבי חנינא בן דוסא קראו חוֹמֶץ בלשון המקרא שאמר יאמר לחומץ וידלוק. ונראה לי בס"ד דמספר שֶּׁמֶן [390] יתר על מספר חוֹמֶץ [144] מספר מוֹר [246] שהוא שם החסד הנקרא מור בסוד מוֹר וּקְצִיעָה וכו', והיינו לומר שנוסף על מספר חומץ מספר מור שהוא חסד ונעשה החומץ מספר שמן, ונרמז בזה כי הנס הזה נעשה להם בתורת חסד שאין מנכין מזכיות בעבורו.

גאָמַר לָהּ: מַה שְּׁמֵךְ? אָמְרָה לֵיהּ: 'אִיכּוּ'. יש להקשות למה הוצרך לידע שמה כיון דעומדת לפניו יתפלל עליה בלי הזכרת שמה? וכמו שאמרו גבי מרים דהתפלל משה רבינו ע"ה עליה ולא הזכיר שמה מפני שהיתה לפניו, וכן ישראל אמרו אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי (במדבר כא, ב), משום דהיו לפניהם!

ונראה לי בס"ד רצה לידע שמה כדי להיות בדיק בשם שלה לידע אם ראויה לעשות לה נס וכמו שאמרו גבי רבי מאיר בעל הנס דהוה בדיק בשמא.

אי נמי התם גבי מרים התפלה היתה על גוף מרים ולכן כיון דהגוף עצמו לפניו אין צריך להזכיר שם הגוף אבל כאן התפלה על הכשורי ואין גוף הכשורי לפניו לכך רצה לידע שם בעלת הכשורי כדי שיהיו אותיות שמה צינורות לשלח בהם השפע לגוף הכשורי משום דגוף הכשורי הם של איכו.

ונראה לי כיון באותיות 'אי' של איכו על 'אי' דשם אדנ־י שהם רחמים ובאותיות 'כו' של איכו על שם הוי־ה שמספרו כ"ו, שבכוחם יקבלו הכשורי שפע הנס שיחול עליהם להאריך אותם.

והנה הגאון גבורת ארי הקשה והלא אין נהנין ממעשה נסים, כמו שאמרנו לעיל גבי הקמח דאמר לו רב מרי לא תזבנון מיניה, ואיך רבי חנינא בן דוסא עשה שתהנה זאת ממעשה נסים? עיין שם.

ונראה לי בס"ד התם הנאה הנכנסת לגוף, דהיא הנאת אכילה מה שאין כן כאן דהיא הנאה חיצונית ולא עוד אלא דהנס הוא במכשירין של ההנאה כי ההנאה היא בתקרא ואלו הכשורי הם מעמידין של התקרה ולכך לא חש בזה משום הנאת מעשה ניסים.

ועוד התם לא היה במעשה הנס קדוש השם דאין העולם יודעין ורואין דנהפך החול לקמח ורק רב מרי ידע זה מכח קדושתו שזכה לראות הנס אבל כאן נעשה קדוש השם דנראה הנס לעיני הכל וכיון דנעשה בנס זה קדוש השם שרי ליהנות ממעשה הנס הזה. ובזה יובן הטעם שסמך למאמר זה המאמר של פְּלֵימוֹ שמגיד שנשאר זכר הנס הזה אחר כמה דורות.

והטעם שהיו אַמָּה לְכָאן וְאַמָּה לְכָאן לרמוז שהיה הנס בזכות התורה של רבי חנינא בן דוסא שהיה עוסק בששה סדרים בנגלה ובששה סדרים בנסתר והאמה היא ששה טפחים. גם אַמָּה אותיות מֵאָה וב' פעמים אמה הוא ב' פעמים מאה רמז לסוד מה שאמר הכתוב (שיר השירים ח, יב) הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ, מאן נוטרים את פריו? רבנן!

דנִיחָא לָךְ דְּאַפְכֵיהּ לְעָלְמָא וְהָדַר אִבְרֵיהּ, וְאֶפְשָׁר דְּמִבְּרִית בְּשַׁעְתָּא דִּמְזוֹנֵי?. בספר הברית (מאמר ב' פרק ז') פירש הכונה על גופו של רבי אלעזר שהוא העולם שלו רוצה לומר שימות עיין שם והכי משמע בספר התקונים, מיהו קשא על זה אם כן מאי קאמר לו אם שנים דחיה הם הרוב או אם הנשארים הרוב וכיון דאמר לו דחיה הרוב אמר לא בעינא והלא אם ימות יהיה נולד לו גוף חדש ויהיה לו קצבה חדשה של חיים? ועוד אם ימות איך יתנחם זה הגוף שהוא מתרעם על צער עניותו והלא אדרבה הוא עצמו מת ונקבר ובא במקומו גוף חדש?

ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, שבעולם הנשמות נחלקים הנשמות לששים רבוא שרשים ויש בזה כמה מדרגות ויש שרשים גדולים ויש שרשים קטנים ומה שאמרה בת קול לרבי פרידא בעירובין (עירובין נד:) ניחא לך דליספו לך ארבע מאות שנה או דתזכי את ודרך לעלמא דאתי, הכונה על נשמות בני אדם שהם בשורש נשמת רבי פרידא ולאלו קראתם בני דורו וכנזכר בשער מאמרי רשב"י עיין שם. והנה נודע כל הנשמות שיורדים לעולם הזה יש להם חלק ואחיזה בעולם הגלגלים וגם שם נחלקים לשרשים רבים וכפי מצבם והתחלקותם בעולם הנשמות כן יהיו בעולם הגלגלים.

על כן מה שאמר לו כאן ניחא לך דאחריביה לעלמא לאו על גוף התחתון קאמר אלא על שרשו שבעולם הגלגלים כי גם שם נתלים בכל שורש הרבה בני אדם וכל אחד יש לו בשורש ההוא שנתלה בו שעה ומזל כאשר נזדמן חלקו בזמן שנולד בעולם הזה ואמר לו שיהפך כל השורש שלו שיש בו כמה מיני כוכבים ומזלות של בני אדם התלויים באותו השורש כמי שמשבר ככרות אחר שתיקנם בעודם בצק ועושה אותם עיסה וחוזר לתקנם ולחלקם לככרות. ולכן אמר לו אפשר שיזדמן ככר שלך שהוא חלקך בכוכב של שעה טובה מצד המזונות. והנה בודאי אם יגזור השי"ת שיזדמן כך מוכרח שיזדמן כך כפי גזרתו יתברך ברם רוצה השי"ת שיזדמן הדבר הזה מאיליו בלי גזרה מאתו יתברך כדי שלא תהיה נחשבת הזדמנות זו בכלל נס דאין רוצה שיהנה ממעשה נסים.

התְּלֵיסַר נַהֲרֵי דְּמַשְׁחֵי אַפַרְסְמָא דָּכְיָן. דבר זה הוא עמוק והוא ענין אורות עליונים חצובים ונמשכים מן י"ג מכילן דרחמי שאין שכל האנושי יוכל לצייר בדעתו עונג המגיע מהם איך הוא.

ווּלְחַבְרָךְ מַאי נָתִיב לְהוּ?. הדבר יפלא מאד! כי באמת הוא יתברך אין לו סוף וגבול ויוכל ליתן כל מה שירצה ואין לו מעצור וכאשר אמר רבי אלעזר: וְכִי מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא? ולא מצינו שהחזיר לו הקב"ה תשובה על דבריו אלו ורק הכהו במצחו.

ונראה לי בס"ד דכונתו יתברך היא על הצדיקים שכבר נפטרו ולקחו שכרם בעולם הבא והם נחשבים חביריו של רבי אלעזר שהם גדולים כמוהו בתורות ובצדקות הנה בעתה כאשר יראו שרבי אלעזר לקח שכרו יותר מזה השכר של י"ג שהודיעו לרבי אלעזר ודאי יטענו ויתרעמו למה לנו לא נתת כמוהו וכי גרועים אנחנו מן רבי אלעזר? על כן אם אני אתן לך יותר מן השיעור אשר הודעתיך מה אתן ומה אשיב תשובה לחביריך על טענתם ועל תרעומתם כי כבר להם נתתי שכרם כפי השיעור אשר הודעתיך.

ולפי זה מה שאמר מַאי נָתִיב לְהוּ? הכונה על תשובה לטענתם מה אתן ומה אשיב להם ורבי אלעזר הבין מאי נתיב להו על השכר. ולכך אמר לו וְכִי מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא? כי הוא שגה בכונת דבריו יתברך שחשב שאמר לו מה אתן שכר לחביריך אם אני נותן לך שכר גדול יותר מזה השיעור שאמרתי לך, ולכך הכהו במצחו שהוא כנגד המוח ששם השכל שרמז לו בזה, אתה לא דקדקת יפה בדברי ולא הבנת כונתי על כן דוק במוחך שסופו הוא כנגד המצח ואז תבין בשכלך אשר הוא שם כונת דברי שאמרתי מַאי נָתִיב לְהוּ.

זוּמִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא. נראה לי בס"ד דבר בלשון מליצה דספירת המלכות היא בסוד הגבורה ונמשלה ללבנה דלית לה מגרמא כלום אלא מקבלת מן התפארת שהיא בסוד השמש כנודע ולזה אמר מִגַּבְרָא דְּלֵית לֵיהּ קָא בָּעִינָא רוצה לומר וכי אני מבקש שפע עונג בלי גבול ממדת המלכות שהיא סוד הגבורה והיינו מגברא רוצה לומר גבורה הלא אנכי מבקש ממדת התפארת שהוא קו הרחמים.

חוּמַחְיָן בְּאַסְקוּטְלָא אַפּוּתָאִי. פירש רש"י מכה בגודל ואצבע הסמוכה לו, והכונה כך נדמה למראה עיניו של רבי אלעזר. ונראה לי בס"ד הדמיון הזה שנדמה לעיניו צורת גודל ואצבע מכים במצחו כי ידוע גודל הוא חסד ואצבע הסמוכה לו היא גבורה ורמז לו במראה הדמיון הזה שהגבורה נמתקה בחסד על ידי הארת הרצון של המצח העליון מפני שקבל עתה היסורין ברצון שאמר 'לָא בָּעִינָא' ויש מפרשים 'אַפּוּתָאִי' הוא החוטם וגם על זה יבא שפיר הרמז שרמזנו שרמז לו בזה על הארת שם ס"ג שהוא בחוטם כנודע.

טרְצוֹנְכֶם שֶׁיָּבוֹא מָטָר בִּשְׁבִילֵנוּ?. קשה מה שאלה זו, ודאי רוצים! דלמאי קראום לא שיתפללו בעדם?

ונראה לי בס"ד דאם המטר יורד בשביל תשובה שעושין ישראל יהיה גשמי רצון אבל אם ירד בשביל גזרת צדיק לא יהיה גשמי רצון וזו היתה רבותיה דחוני המעגל אף על פי שירד המטר מכח גזרתו ירד גשמי רצון ולכן תחלה גזרו רבי חמא ורבי יהושע בן לוי תענית על הציבור כדי שיעשו תשובה וירד המטר גשמי רצון וכשראו שלא הועיל התענית אמרו להם: רְצוֹנְכֶם שֶׁיָּבוֹא מָטָר בִּשְׁבִילֵנוּ? רוצה לומר בשביל גזרתינו, או אם תרצו שנגזור עוד תענית פעם אחרת כדי שירד בשביל תשובה ואז יהיה גשמי רצון. ואמרו לו הֵן! תורידו אותו בדרך גזרה בשבילכם שלא רצו להמתין עד שיגזרו תענית פעם אחרת ואולי גם זה הפעם לא יהיה תשובה מעליא ולא ירדו גשמים ואז עשו גזרה על המטר שירד וירד תכף דכתיב בצדיקים (איוב כב, כח) וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ!

ישַׁמְעִינְהוּ לְהַנָךְ עֲנָנֵי דְּקָא אַמְרָן. נראה ודאי הכונה הוא על המלאכים הממונים על אותם העננים ומן השמים היה הדבר הזה שישמע כך כדי שיתפעל ויאמר סנגוריא הזאת על ישראל וירד להם המטר.

דף כה עמוד ב[עריכה]

לְכָךְ נֶאֱמַר תָּמָר וְאֶרֶז. קשה אמאי לא נקט אילן אחד דאית ביה תרוייהו?

ונראה לי בס"ד רצה לעשות דמיון של עושים פירות כתמר דוקא כדי לרמוז לפי דרכו על ענין תמר אשת יהודה שעשתה למראה עינים מעשה של קלות ופריצות וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה (בראשית לח, טו), אך מאחר שהיה תוכיות לבה לשם שמים עשתה מן מעשה הפריצות הזאת פירות גדולים שיצאו ממנה כל שבט יהודה ומלכי בית דוד ומלך המשיח, ולכך אמר הכתוב (שיר השירים ז, ח) זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, היא תמר אשת יהודה שיש כמה צדיקים שעושים מעשה שיש בה גריעות ופריצות אך מחמת שלבם לשם שמים עושים פרי טוב ומקבלים שכר גדול וכמו שאמרו באהרן וביעל וכיוצא, ולכך דימה עושי פירות לאילן התמר לרמוז לפי דרכו אפילו אי עבדי כמעשה תמר מקבלים שכר גדול ועושים פירות טובים.

ולענין גִּזְעוֹ מַחֲלִיף דימהו לארז שיש בו רבותא אחרת דמחליף במהרה ולכן אמר יִשְׂגֶּה (תהלים צב, יג) רוצה לומר במהרה. גם בארז [208] יש במספרו מספר ד' פעמים בן [52] שגזעו מחליף להוליד בן חכם בתורה בחלק הנגלה ובן חכם בתורה בחלק הנסתר ובן צדיק במצות ומעשים טובים ובן שלם בדרך ארץ. וכן נמי בתמר [208] יש במספרו מספר שמש [640], שהוא נותן אורה ללבנה כן זה עושה פירות להאיר גם לאחרים ולהטיב להם דוגמת השמש הרמוזה במספר תמר.

באָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה. נראה לי בס"ד נקיט שנים תואר אב ותואר מלך כנגד שני מיני השפעות שיש בגשמים השפעה מן מים העליונים וכנגד זה נקיט תואר אב והשפעה מן מים התחתונים וכנגד זה נקיט מלכינו. ועוד נראה לי אב מלך בגימטריא מגן [93] בסוד מָגֵן אַבְרָהָם שהוא ג' פעמים אֵ־ל [31].

גלְדִידִי חָזִי לִי הַאי רִידְיָא, דַּמְיָא לְעִיגְלָא תִּלְתָּא, וּפְרִיטָא שִׂפְוָתֵיהּ. נראה לי בס"ד הטעם שדומה המלאך הזה לעיגלא לרמוז כי עון העגל גרם שיהיה דבר זה על ידי מלאך שאם לא היו עושין העגל היה הקב"ה בעצמו אומר דברים אלו. ולפירוש אחר שפירש בפסחים עיגלא תלתא שלישי לבטן, לא גרסינן כאן תילתא.

ודע דמה שכתב רש"י ז"ל כאן שזה הוא מלאך הממונה על הגשמים, היינו ממונה על דברים אלו שאומר חֲשֹׁר וְאַבַּע אבל מפתח של גשמים ודאי לא נמסר לשליח.

ומה שהיה פְרִיטָא שִׂפְוָתֵיהּ נראה לי בס"ד מפני שאומר דברים הפכיים לִתְהוֹמָא עִלָּאָה אָמַר 'חֲשֹׁר מֵימֶיךָ' וּלִתְהוֹמָא תַּתָּאָה אָמַר 'אַבַּע' ולכן שפתיו חלוקות להורות על הדברים שמדבר בשפתיו שהם חלוקים והפכיים.

דשֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ב, יב) "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ". נראה לי בס"ד נֵץ רמז לשני ריעים הנזכר שהם ניסוך המים וניסוך היין שמסוגלים למטר בהיותם באים ביחד שעליהם נִשְׁמַע קוֹל הַתּוֹר אף העיקר הפועל בדבר זה של ירידת המטר הוא נסוך המים לכך המים נרמזו כולם באות צד"י של נֵץ שהוא מספר מים [90] אבל היין נרמז ממנו אות נו"ן דוקא בנו"ן של נֵץ לכן נץ הוא רמז לשני ריעים הנזכר שהם נסוך המים והיין שעליהם אמר הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ.

השִׁבְחוֹ שֶׁל צִבּוּר הֵיכִי דָּמִי?. הרב פתח עינים ז"ל בשומר הפתח הביא קושיא מהא דאמרו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) זכה 'תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ' לא זכה 'וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ סֶּלָה' (תהלים כא, ג) עיין שם.

ונראה לי בס"ד דהתם לא התחיל לעשות מעשה כלל אפילו בדיבור אך כאן התחילו שקבלו תענית מבעוד יום ואם הם מסוג תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ היו יורדים הגשמים קודם שעשו קבלת תענית, והנה נמצא אם בא קודם גנאי וכן אם בא אחר גמר התענית גם כן גנאי אך ודאי אם בא קודם שהתענו הוא עדיף מאם בא אחר גמר התענית דבזה לא נצטערו בתענית.

ובזה יובן מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ (תהלים עט, ח), ואף על גב דגם זה גנאי הוא, טוב לנו מאם יתאחרו עד גמר התענית יען כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד ואין בנו כח לסבול התענית.

מיהו דוד המלך ע"ה שאל במקום אחר כפי שבחו של ציבור שהוא ענייה בעת תפלה ולזה אמר (תהלים סט, יד) וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ הֳ' ארצה שתהיה אותו העת עֵת רָצוֹן לענות אותי שֶׁאֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ.

וזהו שנאמר (תהלים מ, יח) עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹקַי אַל תְּאַחַר, כלומר בטוח אני שתענני, אך אבקשה 'אַל תְּאַחַר'!